מה תאמר לאדם שעל הגג?
הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת
ד"ר אבשלום אליצור
פרופ' חיים עומר
תקציר: לנוכח חסרונו של טקסט בסיסי למניעת התאבדות בספרות המקצועית, אנו מציעים דוגמא לטקסט כזה ודנים בשימושיו. מטרת הטקסט היא לשמש בסיס לפנייה אל כל מתאבד, ידוע או אנונימי, ובפרט במצבים בהם לזמן תפקיד מכריע, כשהמתאבד עומד לבצע את מעשהו בכל רגע ומצוי מחוץ להישג ידה של התערבות פיזית. טקסט זה עשוי לשמש גם כפנייה אנונימית לכל מתאבד פוטנציאלי העשוי להגיע אל מסר כזה דרך אמצעי התקשורת, כדוגמת האינטרנט. לנוכח העובדה שמתאבדים פוטנציאליים רבים סורקים אמצעים אלה כדי לבקש רעיונות לאמצעי ביצוע או לחיזוק כוונתם, ראוי שגם טקסט נוגד התאבדות יהיה נגיש להם באותה מידה.
מכל המשברים בהם נתקלים העוסקים במקצועות בריאות הנפש, אין מצב שישווה בחומרתו ובדחיפותו למשבר האובדני. מול האדם שכבר גמר אומר בנפשו למות, עומדות הפסיכולוגיה הקלינית והפסיכיאטריה כמעט חסרות אונים. בין הסיבות לחוסר - אונים זה ניתן למנות את המהירות בה מתפתח המצב האובדני בשלביו הסופיים, את הצורך לקבל החלטות בזמן אמת כאשר, מטבעה של הפסיכותרפיה, נדרשת שהות להידברות ולבנייה הדרגתית של קשר עם המטופל, ואת הצורך לנקיטת עמדה וקבלת אחריות במצב של חיים או מוות, פשוטו כמשמעו.
כמה מקרי התאבדות שאירעו בצה"ל לאחרונה המחישו בצורה מכאיבה חוסר אונים זה. בכולם הסתגרו חייל או חיילת עם נשק בחדר נעול בכוונה לשים קץ לחייהם. לעתים נוצר קשר של הידברות עם החייל או החיילת, הן באמצעות מפקדיהם והן באמצעות אנשי בריאות הנפש. אולם חרף מאמצים אלה, הסתיימו כמה מהמקרים באסון. בשיחות שקיימנו עם האנשים שהיו מעורבים במקרים אלה בלט היעדרם המוחלט של מושגים והנחיות כלשהם ליצירת הידברות עם המתאבד. דומה שאנשים אלה פעלו רק על פי תכתיבי האינטואיציה והחרדה שלהם באותם רגעים. למרות שאיננו מזלזלים בתחושות מיידיות אלה של מפקד או איש מקצוע, אנו חשים שיש צורך בהרבה יותר מכך.
המחשה לצורך זה נתן, בשיחה עם אחד מאתנו, יו"ר האגודה הישראלית למניעת התאבדות. אחת לכמה שבועות, כך סיפר, מתקשר אליו אדם ומספר כי ברצונו להתאבד. ביושר נוגע ללב הוסיף האיש ואמר כי במקרים כאלה נעתקות המלים מפיו (!). זוהי בעינינו דוגמא למחסור החריף הקיים בתחום זה: שפע של מחקרים, ספרים ומאמרים הדנים בכל היבט של בעיית ההתאבדות, לעומת היעדרם של מקורות הדרכה פשוטים שיוכלו להורות איך להתמודד עם הבעיה המיידית.
אנו שואלים, אם כן, אם תיתכן מערכת פשוטה והגיונית של כללים שתוכל לשמש כל אדם בהתמודדותו עם המתאבד. מערכת כללים זו צריכה, מחד גיסא, להסתמך על מיטב הידע המקצועי לגבי ההתאבדות. מאידך גיסא, צריכה מערכת זו להיות פשוטה ביותר, כדי שתוכל לספק לנו כלים למחשבה, להכרעה ולתקשור בזמן אמת. במאמר זה, שהוא ראשון בסדרה, ברצוננו לנסות ולהתמודד עם אתגר מניעת ההתאבדות בסיטואציה האקוטית ביותר שלו, דהיינו, במצב שבו מוצא אדם את עצמו פתאום, ללא הכנה, ניצב מול מתאבד. מצב זה מודגם לא רק בסיטואציות של חיילים המסתגרים עם נשק אלא גם באינספור מצבים המתרחשים בערים גדולות ובתקופות משבר, וכן במקרים הרבים של הודעה על כוונת התאבדות דרך הטלפון.
א. הבסיס המקצועי
השאלה הראשונה המדריכה אותנו היא פשוטה: האם, מתוך גוף הידע הענק העומד לרשותנו בנוגע להתאבדות, נוכל לציין מאפיינים שהם נכונים באופן אוניברסאלי לגבי כל מתאבד? התשובה, למרבה הפלא, היא חיובית. שני מאפיינים פנומנולוגיים עיקריים מזדקרים לעין בכל הנוגע למה שמתחולל בנפשו של המתאבד.
המאפיין הראשון הוא תחושת הבדידות והניתוק. המתאבד מרגיש שהוא נמצא מעבר להישג ידה של כל עזרה. שום אדם אינו יכול לעזור לו - זולת, לעתים, אותו אדם או מספר אנשים שהביאוהו למצב זה - ושום דבר שיאמר לו כל אדם שהוא אינו יכול עוד להיות רלוואנטי עבורו. במובן זה, מעשה ההתאבדות, לפחות מצד האדם המערבי בן תקופתנו, הוא אקט הנעשה מתוך תחושת בדידות מוחלטת. זה מה שהופך את המלכוד לקטלני כל כך: ככל שהמתאבד רציני יותר בכוונתו, כן הוא מרגיש בודד יותר וכך יטה יותר לדחות ניסיונות עזרה. מבחינתו, אין שום אדם המסוגל להיות אתו או לצדו אל מול סבלו, הנתפס בשעה זאת כייחודי בעוצמתו: כביכול, שום אדם לא חווה דיכאון כזה, יאוש כזה, השפלה כזאת, ולכן אין איש המסוגל להבינו באמת. מבחינתו, אלה המנסים לעזור לו באים רק להחזיר אותו אל הסבל שממנו הוא מבקש מפלט.
המאפיין השני של המתאבד הוא צמצום המרחב המנטאלי שלו. גם כאן, ניתן לומר כי ככל שמתקרב המעשה, כך נעשה המתאבד סגור יותר במנהרה צרה (tunnel vision, כפי שמכונה הדבר בספרות המקצועית), הנעשית יותר ויותר בלתי - חדירה לתכנים ומסרים אחרים. כשאצבעו של אדם נלחצת בין הדלת למשקוף, כתב פעם ביאליק, חש האדם כי כל כולו נמצא שם בין הדלת למשקוף. כך גם המתאבד: בתחושתו, קיומו וסבלו היינו - הך הם, ושאר העולם מאבד בעיניו הרבה מממשותו.
אין בשני מאפיינים אלה כדי לומר שהמתאבד הוא סוליפסיסט שהעולם כולו חדל מלהתקיים לגביו. נהפוך הוא: ידוע שרוב המתאבדים משאירים מכתבים ונוקטים בצעדים שונים ומגוונים במאמץ לשמור על דימוי מסוים אצל הנשארים אחריהם. את הפרצה הזאת בחומה שבנה המתאבד סביבו, דהיינו, העובדה שאיכפת לו, אפילו במידה מעטה, מה יחשבו עליו, נבקש להרחיב ולנצל בבואנו לדבר על לבו.
מאפיינים אלה רחוקים מלמצות את שלל המשתנים שנחקרו ונמצאו קשורים להתאבדות במתאם זה או אחר. בהמשך, נתייחס גם למשתנים נוספים. עם זאת, ניתן לומר ששני המאפיינים שמנינו, תחושת הבדידות וצמצום המרחב המנטאלי, הם השכיחים ביותר בפנומנולוגיה של המתאבד. בהיותם כאלה, הם המתאימים ביותר לבסס עליהם את מערכת הכללים המעשית שאנו מבקשים לצורך ההתמודדות עם המתאבד.
ב. שני עקרונות היסוד
משני המאפיינים הכלליים שהזכרנו לעיל נגזרים שני עקרונות מפתח המנחים את האדם המנסה להציל את המתאבד (להלן: המציל). ממאפיין הבדידות והניתוק נגזר העיקרון הראשון, עיקרון העמדה המזדהה: על המציל לעשות הכל כדי לגרום למתאבד להרגיש כי הוא, המציל, מסוגל להבין, להעריך ואף לחוש את עוצמת הכאב בה מצוי המתאבד.
מדברים אלה ניתן להבין מהו הנוהג השגוי שאנו מבקשים לשרש: קיימת נטייה רווחת, מול תהום הרגשות הסוערים הרודפים את המתאבד (שעוצמתם היא הגורמת לתחושת בדידותו הקיצונית) להתייחס אליו מתוך עמדה מקצועית נטולת רגש. עמדה זו מגינה אולי על המציל, אולם השפעתה על המתאבד יכולה להיות קטלנית: היא מעצימה את תחושת הנתק בינו לבין כל העולם. במקרה זה עדיף, לדעתנו, אפילו המציל הלא - מקצועי, המגיב בצורה נרגשת בעליל, ובכך לפחות עונה בסערת רגש נגדית לזו האוחזת בשעה זו את המתאבד. נטייה אחרת, טבעית אף היא, היא להתייחס אל המתאבד מתוך עמדה התרסתית, שבה רואה המציל את עצמו מחויב לנזוף במתאבד ולהעמידו על טעותו. לעתים קרובות, עמדה זאת מבוטאת לא רק באמצעות התוכן אלא גם באמצעות הטון הנזפני של דבריו. כמו העמדה הנייטרלית, גם עמדה זו מעמיקה את תחושת בדידותו של המתאבד בכך שהוא רואה את עצמו לא רק כמנותק מזולתו אלא אף כאובייקט לכעס וגינוי. לכן, על המציל להתייצב תחילה לצדו של המתאבד, כולל בהבעת הבנה לצדק הפנימי שבעמדת המתאבד. רק כך יוכל לצפות מהמתאבד להטות לו אוזן.
מהמאפיין השני, הצרת המרחב הנפשי, נגזר העיקרון השני, דהיינו עיקרון העמדה המתעמתת: לאחר שכבשנו את העמדה שליד המתאבד, וגרמנו לו להרגיש שהוא אינו כה בודד כפי שחשב, אנו חייבים להביא בפניו, בכל האמצעים שברשותנו, את התכנים נוגדי - ההתאבדות שבפניהם הוא אוטם את עצמו. על אלה נמנים: סבלם של היקרים לו העומדים לאבד אותו, קיומן של דרכי התמודדות אחרות עם מצוקתו, האפשרות שהסבל יחלוף ושכל המעשה יסודו בטעות. גם כאן, העיקרון המוצע בא למנוע טעות נפוצה, דהיינו נטייתו של המטפל להסתפק בנקיטת עמדה של קירבה ואמפאתיה ללא הניסיון האקטיבי להביא לתודעתו של המתאבד את המסרים המפורשים הנוגדים את החלטתו לשלוח יד בנפשו.
נקיטת העמדה המתעמתת מול המתאבד אינה דבר מובן מאליו באקלים הפוליטי בו נתונים מקצועות בריאות הנפש בארצות המערב. הרפלקס המקצועי של הימנעות מנקיטת עמדה שיפוטית, לעתים עד כדי התייחסות אל המתאבד כאילו הוא אדם שקול ורציונאלי שיש לכבד את רצונו, גורם לא אחת לשיתוק ערכי מצד המטפל. לדעתנו, עצם המסר האנטי - אובדני אינו יכול לבוא מתיאוריה פסיכולוגית כלשהי, אלא, בפשטות, מהמחויבות האתית של המציל להציל חיים.
שני העקרונות המעשיים שמנינו נתונים ביחס דיאלקטי זה אל זה: נקיטה בעיקרון אחד מחזקת את השני. כך, בהראותנו למתאבד כי אנו לצדו ומכבדים את עמדתו, אנו מבטיחים לעצמנו את הקשבתו כשנשמיע לו את הדברים הסותרים את עמדתו. מאידך, בהביאנו לתודעתו את המסרים הנוגדים באופן הנחרץ ביותר את כוונתו, אנו מוכיחים לו כי התייצבותנו לצדו איננה התמיכה השגורה, היוצאת - ידי - חובה, של מי שתמיד ימצא רק את הדברים המשקפים תמיכה סתמית. קבילות העמדה המתעמתת עולה עקב העמדה המזדהה, ואמינות העמדה המזדהה עולה עקב העמדה המתעמתת.
ג. חשיבותו של "הטקסט המניא"
ככל שייראה הדבר מפתיע, הרי למיטב ידיעתנו, לא קיימת בספרות המקצועית כל דוגמא ממשית למסר שאותו יכול לשאת המציל המנסה להניא את המתאבד מכוונתו. לכאורה, מובן היעדרו של טקסט מעין זה: האין כל מקרה מתייחד בסיבותיו ובמניעיו ושונה מכל האחרים? תשובתנו לשאלה זו היא כפולה. א) עצם קיומו של טקסט בסיסי כלשהו היא ערובה ליכולת האלתור של המציל בכל מקרה לגופו. כך, למשל, יוכל כל מציל פוטנציאלי שיקרא את הטקס לדוגמא שאנו מביאים, גם אם הוא מתנגד לנקודות מסוימות, ליצור מעין סימולציה פנימית שתכשיר אותו טוב יותר להתמודד עם מצב אמתי כזה. דבר דומה ידוע מתחום הלמידה בטכניקות של הרפיה והיפנוזה: ככל שהמתלמד מעמיק את היכרותו עם טקסט בסיסי, כך גדלה יכולתו להתאימו למטופלים בעלי אפיונים אחרים. זאת ועוד: בטקסט שאנו מציעים יש הזמנה לכל קורא, במיוחד למי שכבר היה בסיטואציות כאלה, לתרום מניסיונו לשיפורן של גרסאות עתידיות. במילים אחרות, עצם כינונו של דיון מסוג זה יהווה מסגרת והקשר תרבותיים שאליהם יוכל לפנות המציל בדמיונו. במצב כיום, כך נראה לנו, אנשים לא מעטים ייכנסו ל"בלק - אאוט" בסיטואציה הזו, רק כי הם אף פעם לא חשבו, ואף אחד לא חשב בשבילם, מה ניתן לעשות. ב) מצבי מצוקה קיצוניים בולטים בהומוגניות של התגובות אליהם. כל אדם יגיב בדרכו כשדוקרים אותו בסיכה, אמר פעם טרוצקי, אך רוב האנשים יגיבו בצורה דומה אם יצרבו אותם בברזל מלובן. כך גם בסבל הנפשי: למרות ההבדלים האינדיווידואליים, עוצמתו של המשבר האובדני יוצרת דמיון פנומנולוגי רב דיו בין המתאבדים, דמיון המאפשר לנו להציע טקסט בסיסי רלוואנטי לרוב המקרים.
לא למותר הוא להקדים ולצפות את ההתנגדות האפשרית שיחושו אחדים מאנשי המקצוע לפנייה הישירה אל אדם, תוך שימוש בכל הנימוקים האפשריים, לבקשו שלא יפגע בעצמו. מטפלים רבים מורגלים להימנע מכל ניסיון לשידול, שכנוע, הטפה או הפצרה, ואף רואים בהימנעות זו נכס צאן ברזל של עבודתם. ככל שגישה זו עשויה להיות מוצדקת בעבודה הטיפולית הרגילה, ברור כי אין לה כל ערך מול סכנת המוות המיידית שבמצב האובדני. זהו, אחרי הכל, מצב שבו מרבית בני האדם (ואנו בתוכם) יצדיקו, במידה והדבר אפשרי, אפילו ניסיון לאחוז במתאבד ולהניאו פיזית מכוונתו. זו גם כוונת החוק בארץ ובמדינות רבות, המטיל אחריות פלילית על מי שיכול היה לסייע בהצלת חיים ולא עשה כן. ייחוד זה של המצב האובדני הוא המחייב פנייה אל מסרים ישירים ובלתי שגרתיים. חשיבותה הגדולה של הפסיכולוגיה לאתגר זה נעוצה באפשרות ליישם את הידע הקליני והאמפירי שבידיה, כדי לעשות את הטקסט המניא אפקטיבי ככל האפשר.
משיקולים אלה אנו מציעים את הטקסט המניא להלן. הטקסט עצמו (אותיות מוטות) יובא לצד הערות המתייחסות להיגדים השונים בו (אותיות רגילות). אנו חוזרים ומזכירים כי זהו טקסט לדוגמא ולדיון, המהווה בסיס לשינויים לצורך התאמה למקרה האינדיווידואלי. מדריכה אותנו ההנחה כי היכרות עם הטקסט תביא את המציל ליכולת טובה יותר להתמודד עם שני מצבים קיצוניים הפוכים: א) כשהמתאבד איננו משיב כלל, אז יעמוד המציל בפני הצורך לשאת מונולוג ארוך ללא כל תגובה מן הצד השני. ב) כאשר המתאבד הנסער קוטע את דברי המציל שוב ושוב. במקרה זה, לא ייוותר המציל ללא חוט מחשבה אלא יוכל לחזור ולחדש את דבריו על פי הטקסט הקיים.
* התאבדות - הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת - חלק 2.
הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת
ד"ר אבשלום אליצור
פרופ' חיים עומר
תקציר: לנוכח חסרונו של טקסט בסיסי למניעת התאבדות בספרות המקצועית, אנו מציעים דוגמא לטקסט כזה ודנים בשימושיו. מטרת הטקסט היא לשמש בסיס לפנייה אל כל מתאבד, ידוע או אנונימי, ובפרט במצבים בהם לזמן תפקיד מכריע, כשהמתאבד עומד לבצע את מעשהו בכל רגע ומצוי מחוץ להישג ידה של התערבות פיזית. טקסט זה עשוי לשמש גם כפנייה אנונימית לכל מתאבד פוטנציאלי העשוי להגיע אל מסר כזה דרך אמצעי התקשורת, כדוגמת האינטרנט. לנוכח העובדה שמתאבדים פוטנציאליים רבים סורקים אמצעים אלה כדי לבקש רעיונות לאמצעי ביצוע או לחיזוק כוונתם, ראוי שגם טקסט נוגד התאבדות יהיה נגיש להם באותה מידה.
מכל המשברים בהם נתקלים העוסקים במקצועות בריאות הנפש, אין מצב שישווה בחומרתו ובדחיפותו למשבר האובדני. מול האדם שכבר גמר אומר בנפשו למות, עומדות הפסיכולוגיה הקלינית והפסיכיאטריה כמעט חסרות אונים. בין הסיבות לחוסר - אונים זה ניתן למנות את המהירות בה מתפתח המצב האובדני בשלביו הסופיים, את הצורך לקבל החלטות בזמן אמת כאשר, מטבעה של הפסיכותרפיה, נדרשת שהות להידברות ולבנייה הדרגתית של קשר עם המטופל, ואת הצורך לנקיטת עמדה וקבלת אחריות במצב של חיים או מוות, פשוטו כמשמעו.
כמה מקרי התאבדות שאירעו בצה"ל לאחרונה המחישו בצורה מכאיבה חוסר אונים זה. בכולם הסתגרו חייל או חיילת עם נשק בחדר נעול בכוונה לשים קץ לחייהם. לעתים נוצר קשר של הידברות עם החייל או החיילת, הן באמצעות מפקדיהם והן באמצעות אנשי בריאות הנפש. אולם חרף מאמצים אלה, הסתיימו כמה מהמקרים באסון. בשיחות שקיימנו עם האנשים שהיו מעורבים במקרים אלה בלט היעדרם המוחלט של מושגים והנחיות כלשהם ליצירת הידברות עם המתאבד. דומה שאנשים אלה פעלו רק על פי תכתיבי האינטואיציה והחרדה שלהם באותם רגעים. למרות שאיננו מזלזלים בתחושות מיידיות אלה של מפקד או איש מקצוע, אנו חשים שיש צורך בהרבה יותר מכך.
המחשה לצורך זה נתן, בשיחה עם אחד מאתנו, יו"ר האגודה הישראלית למניעת התאבדות. אחת לכמה שבועות, כך סיפר, מתקשר אליו אדם ומספר כי ברצונו להתאבד. ביושר נוגע ללב הוסיף האיש ואמר כי במקרים כאלה נעתקות המלים מפיו (!). זוהי בעינינו דוגמא למחסור החריף הקיים בתחום זה: שפע של מחקרים, ספרים ומאמרים הדנים בכל היבט של בעיית ההתאבדות, לעומת היעדרם של מקורות הדרכה פשוטים שיוכלו להורות איך להתמודד עם הבעיה המיידית.
אנו שואלים, אם כן, אם תיתכן מערכת פשוטה והגיונית של כללים שתוכל לשמש כל אדם בהתמודדותו עם המתאבד. מערכת כללים זו צריכה, מחד גיסא, להסתמך על מיטב הידע המקצועי לגבי ההתאבדות. מאידך גיסא, צריכה מערכת זו להיות פשוטה ביותר, כדי שתוכל לספק לנו כלים למחשבה, להכרעה ולתקשור בזמן אמת. במאמר זה, שהוא ראשון בסדרה, ברצוננו לנסות ולהתמודד עם אתגר מניעת ההתאבדות בסיטואציה האקוטית ביותר שלו, דהיינו, במצב שבו מוצא אדם את עצמו פתאום, ללא הכנה, ניצב מול מתאבד. מצב זה מודגם לא רק בסיטואציות של חיילים המסתגרים עם נשק אלא גם באינספור מצבים המתרחשים בערים גדולות ובתקופות משבר, וכן במקרים הרבים של הודעה על כוונת התאבדות דרך הטלפון.
א. הבסיס המקצועי
השאלה הראשונה המדריכה אותנו היא פשוטה: האם, מתוך גוף הידע הענק העומד לרשותנו בנוגע להתאבדות, נוכל לציין מאפיינים שהם נכונים באופן אוניברסאלי לגבי כל מתאבד? התשובה, למרבה הפלא, היא חיובית. שני מאפיינים פנומנולוגיים עיקריים מזדקרים לעין בכל הנוגע למה שמתחולל בנפשו של המתאבד.
המאפיין הראשון הוא תחושת הבדידות והניתוק. המתאבד מרגיש שהוא נמצא מעבר להישג ידה של כל עזרה. שום אדם אינו יכול לעזור לו - זולת, לעתים, אותו אדם או מספר אנשים שהביאוהו למצב זה - ושום דבר שיאמר לו כל אדם שהוא אינו יכול עוד להיות רלוואנטי עבורו. במובן זה, מעשה ההתאבדות, לפחות מצד האדם המערבי בן תקופתנו, הוא אקט הנעשה מתוך תחושת בדידות מוחלטת. זה מה שהופך את המלכוד לקטלני כל כך: ככל שהמתאבד רציני יותר בכוונתו, כן הוא מרגיש בודד יותר וכך יטה יותר לדחות ניסיונות עזרה. מבחינתו, אין שום אדם המסוגל להיות אתו או לצדו אל מול סבלו, הנתפס בשעה זאת כייחודי בעוצמתו: כביכול, שום אדם לא חווה דיכאון כזה, יאוש כזה, השפלה כזאת, ולכן אין איש המסוגל להבינו באמת. מבחינתו, אלה המנסים לעזור לו באים רק להחזיר אותו אל הסבל שממנו הוא מבקש מפלט.
המאפיין השני של המתאבד הוא צמצום המרחב המנטאלי שלו. גם כאן, ניתן לומר כי ככל שמתקרב המעשה, כך נעשה המתאבד סגור יותר במנהרה צרה (tunnel vision, כפי שמכונה הדבר בספרות המקצועית), הנעשית יותר ויותר בלתי - חדירה לתכנים ומסרים אחרים. כשאצבעו של אדם נלחצת בין הדלת למשקוף, כתב פעם ביאליק, חש האדם כי כל כולו נמצא שם בין הדלת למשקוף. כך גם המתאבד: בתחושתו, קיומו וסבלו היינו - הך הם, ושאר העולם מאבד בעיניו הרבה מממשותו.
אין בשני מאפיינים אלה כדי לומר שהמתאבד הוא סוליפסיסט שהעולם כולו חדל מלהתקיים לגביו. נהפוך הוא: ידוע שרוב המתאבדים משאירים מכתבים ונוקטים בצעדים שונים ומגוונים במאמץ לשמור על דימוי מסוים אצל הנשארים אחריהם. את הפרצה הזאת בחומה שבנה המתאבד סביבו, דהיינו, העובדה שאיכפת לו, אפילו במידה מעטה, מה יחשבו עליו, נבקש להרחיב ולנצל בבואנו לדבר על לבו.
מאפיינים אלה רחוקים מלמצות את שלל המשתנים שנחקרו ונמצאו קשורים להתאבדות במתאם זה או אחר. בהמשך, נתייחס גם למשתנים נוספים. עם זאת, ניתן לומר ששני המאפיינים שמנינו, תחושת הבדידות וצמצום המרחב המנטאלי, הם השכיחים ביותר בפנומנולוגיה של המתאבד. בהיותם כאלה, הם המתאימים ביותר לבסס עליהם את מערכת הכללים המעשית שאנו מבקשים לצורך ההתמודדות עם המתאבד.
ב. שני עקרונות היסוד
משני המאפיינים הכלליים שהזכרנו לעיל נגזרים שני עקרונות מפתח המנחים את האדם המנסה להציל את המתאבד (להלן: המציל). ממאפיין הבדידות והניתוק נגזר העיקרון הראשון, עיקרון העמדה המזדהה: על המציל לעשות הכל כדי לגרום למתאבד להרגיש כי הוא, המציל, מסוגל להבין, להעריך ואף לחוש את עוצמת הכאב בה מצוי המתאבד.
מדברים אלה ניתן להבין מהו הנוהג השגוי שאנו מבקשים לשרש: קיימת נטייה רווחת, מול תהום הרגשות הסוערים הרודפים את המתאבד (שעוצמתם היא הגורמת לתחושת בדידותו הקיצונית) להתייחס אליו מתוך עמדה מקצועית נטולת רגש. עמדה זו מגינה אולי על המציל, אולם השפעתה על המתאבד יכולה להיות קטלנית: היא מעצימה את תחושת הנתק בינו לבין כל העולם. במקרה זה עדיף, לדעתנו, אפילו המציל הלא - מקצועי, המגיב בצורה נרגשת בעליל, ובכך לפחות עונה בסערת רגש נגדית לזו האוחזת בשעה זו את המתאבד. נטייה אחרת, טבעית אף היא, היא להתייחס אל המתאבד מתוך עמדה התרסתית, שבה רואה המציל את עצמו מחויב לנזוף במתאבד ולהעמידו על טעותו. לעתים קרובות, עמדה זאת מבוטאת לא רק באמצעות התוכן אלא גם באמצעות הטון הנזפני של דבריו. כמו העמדה הנייטרלית, גם עמדה זו מעמיקה את תחושת בדידותו של המתאבד בכך שהוא רואה את עצמו לא רק כמנותק מזולתו אלא אף כאובייקט לכעס וגינוי. לכן, על המציל להתייצב תחילה לצדו של המתאבד, כולל בהבעת הבנה לצדק הפנימי שבעמדת המתאבד. רק כך יוכל לצפות מהמתאבד להטות לו אוזן.
מהמאפיין השני, הצרת המרחב הנפשי, נגזר העיקרון השני, דהיינו עיקרון העמדה המתעמתת: לאחר שכבשנו את העמדה שליד המתאבד, וגרמנו לו להרגיש שהוא אינו כה בודד כפי שחשב, אנו חייבים להביא בפניו, בכל האמצעים שברשותנו, את התכנים נוגדי - ההתאבדות שבפניהם הוא אוטם את עצמו. על אלה נמנים: סבלם של היקרים לו העומדים לאבד אותו, קיומן של דרכי התמודדות אחרות עם מצוקתו, האפשרות שהסבל יחלוף ושכל המעשה יסודו בטעות. גם כאן, העיקרון המוצע בא למנוע טעות נפוצה, דהיינו נטייתו של המטפל להסתפק בנקיטת עמדה של קירבה ואמפאתיה ללא הניסיון האקטיבי להביא לתודעתו של המתאבד את המסרים המפורשים הנוגדים את החלטתו לשלוח יד בנפשו.
נקיטת העמדה המתעמתת מול המתאבד אינה דבר מובן מאליו באקלים הפוליטי בו נתונים מקצועות בריאות הנפש בארצות המערב. הרפלקס המקצועי של הימנעות מנקיטת עמדה שיפוטית, לעתים עד כדי התייחסות אל המתאבד כאילו הוא אדם שקול ורציונאלי שיש לכבד את רצונו, גורם לא אחת לשיתוק ערכי מצד המטפל. לדעתנו, עצם המסר האנטי - אובדני אינו יכול לבוא מתיאוריה פסיכולוגית כלשהי, אלא, בפשטות, מהמחויבות האתית של המציל להציל חיים.
שני העקרונות המעשיים שמנינו נתונים ביחס דיאלקטי זה אל זה: נקיטה בעיקרון אחד מחזקת את השני. כך, בהראותנו למתאבד כי אנו לצדו ומכבדים את עמדתו, אנו מבטיחים לעצמנו את הקשבתו כשנשמיע לו את הדברים הסותרים את עמדתו. מאידך, בהביאנו לתודעתו את המסרים הנוגדים באופן הנחרץ ביותר את כוונתו, אנו מוכיחים לו כי התייצבותנו לצדו איננה התמיכה השגורה, היוצאת - ידי - חובה, של מי שתמיד ימצא רק את הדברים המשקפים תמיכה סתמית. קבילות העמדה המתעמתת עולה עקב העמדה המזדהה, ואמינות העמדה המזדהה עולה עקב העמדה המתעמתת.
ג. חשיבותו של "הטקסט המניא"
ככל שייראה הדבר מפתיע, הרי למיטב ידיעתנו, לא קיימת בספרות המקצועית כל דוגמא ממשית למסר שאותו יכול לשאת המציל המנסה להניא את המתאבד מכוונתו. לכאורה, מובן היעדרו של טקסט מעין זה: האין כל מקרה מתייחד בסיבותיו ובמניעיו ושונה מכל האחרים? תשובתנו לשאלה זו היא כפולה. א) עצם קיומו של טקסט בסיסי כלשהו היא ערובה ליכולת האלתור של המציל בכל מקרה לגופו. כך, למשל, יוכל כל מציל פוטנציאלי שיקרא את הטקס לדוגמא שאנו מביאים, גם אם הוא מתנגד לנקודות מסוימות, ליצור מעין סימולציה פנימית שתכשיר אותו טוב יותר להתמודד עם מצב אמתי כזה. דבר דומה ידוע מתחום הלמידה בטכניקות של הרפיה והיפנוזה: ככל שהמתלמד מעמיק את היכרותו עם טקסט בסיסי, כך גדלה יכולתו להתאימו למטופלים בעלי אפיונים אחרים. זאת ועוד: בטקסט שאנו מציעים יש הזמנה לכל קורא, במיוחד למי שכבר היה בסיטואציות כאלה, לתרום מניסיונו לשיפורן של גרסאות עתידיות. במילים אחרות, עצם כינונו של דיון מסוג זה יהווה מסגרת והקשר תרבותיים שאליהם יוכל לפנות המציל בדמיונו. במצב כיום, כך נראה לנו, אנשים לא מעטים ייכנסו ל"בלק - אאוט" בסיטואציה הזו, רק כי הם אף פעם לא חשבו, ואף אחד לא חשב בשבילם, מה ניתן לעשות. ב) מצבי מצוקה קיצוניים בולטים בהומוגניות של התגובות אליהם. כל אדם יגיב בדרכו כשדוקרים אותו בסיכה, אמר פעם טרוצקי, אך רוב האנשים יגיבו בצורה דומה אם יצרבו אותם בברזל מלובן. כך גם בסבל הנפשי: למרות ההבדלים האינדיווידואליים, עוצמתו של המשבר האובדני יוצרת דמיון פנומנולוגי רב דיו בין המתאבדים, דמיון המאפשר לנו להציע טקסט בסיסי רלוואנטי לרוב המקרים.
לא למותר הוא להקדים ולצפות את ההתנגדות האפשרית שיחושו אחדים מאנשי המקצוע לפנייה הישירה אל אדם, תוך שימוש בכל הנימוקים האפשריים, לבקשו שלא יפגע בעצמו. מטפלים רבים מורגלים להימנע מכל ניסיון לשידול, שכנוע, הטפה או הפצרה, ואף רואים בהימנעות זו נכס צאן ברזל של עבודתם. ככל שגישה זו עשויה להיות מוצדקת בעבודה הטיפולית הרגילה, ברור כי אין לה כל ערך מול סכנת המוות המיידית שבמצב האובדני. זהו, אחרי הכל, מצב שבו מרבית בני האדם (ואנו בתוכם) יצדיקו, במידה והדבר אפשרי, אפילו ניסיון לאחוז במתאבד ולהניאו פיזית מכוונתו. זו גם כוונת החוק בארץ ובמדינות רבות, המטיל אחריות פלילית על מי שיכול היה לסייע בהצלת חיים ולא עשה כן. ייחוד זה של המצב האובדני הוא המחייב פנייה אל מסרים ישירים ובלתי שגרתיים. חשיבותה הגדולה של הפסיכולוגיה לאתגר זה נעוצה באפשרות ליישם את הידע הקליני והאמפירי שבידיה, כדי לעשות את הטקסט המניא אפקטיבי ככל האפשר.
משיקולים אלה אנו מציעים את הטקסט המניא להלן. הטקסט עצמו (אותיות מוטות) יובא לצד הערות המתייחסות להיגדים השונים בו (אותיות רגילות). אנו חוזרים ומזכירים כי זהו טקסט לדוגמא ולדיון, המהווה בסיס לשינויים לצורך התאמה למקרה האינדיווידואלי. מדריכה אותנו ההנחה כי היכרות עם הטקסט תביא את המציל ליכולת טובה יותר להתמודד עם שני מצבים קיצוניים הפוכים: א) כשהמתאבד איננו משיב כלל, אז יעמוד המציל בפני הצורך לשאת מונולוג ארוך ללא כל תגובה מן הצד השני. ב) כאשר המתאבד הנסער קוטע את דברי המציל שוב ושוב. במקרה זה, לא ייוותר המציל ללא חוט מחשבה אלא יוכל לחזור ולחדש את דבריו על פי הטקסט הקיים.
* התאבדות - הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת - חלק 2.
050-3331-331