מועדון ה - 50 פלוס
מי אני והאם שווה לי להתחלף עם משהו אחר ולוותר על מי שאני תמורת מיליארד דולר?
שאלתם את עצמכם פעם: האם הייתם מוכנים להחליף את הזהות שלכם, את כל זיכרונות הילדות שלכם, את החוויות שעברתם ואת כל הידע שצברתם תמורת מיליארד דולר?
בדקתי את השאלה הזו על עצמי:
נולדתי בצפת, עיר המקובלים והכליזמרים, ב 28 בנובמבר 1959 בשעה 21: 30 ועוד שבועיים אצטרף למועדון ה - 50 פלוס. שלושה חודשים לאחר הלידה שלי, כבר הייתי על שולחן הניתוחים עם ניתוח ראש מאוד מסובך עם סיכויי הצלחה קלושים ושרדתי זאת. הרבה מזה אני חב לאימי על המסירות, האמונה והדאגה שלה, שבזכותם קיבלתי את חיי בחזרה. אהבתה של אימי הייתה אהבת אמת ללא תנאי, שתמיד העמידה את טובת האחר על פני טובתה שלה. עם השנים הבנתי שדברים לא קורים סתם כך ושיש בורא עולם שרוצה שנחווה משהו, שנתרום משהו, או שנהרוס משהו, כדי שהאחר יחווה משהו. החוויות שלנו הטובות ו/או הרעות הם שעושות אותנו מי שאנו, בעולם של חוסר ודאות מושלם.
אבי היה איש משטרה, ישר ונכבה אל הכלים, שמאחוריו עמדה האימא שלי, אישה אמביציוזית, שדחפה ותמכה, על מנת שיוכל להתקדם ולעלות בסולם הדרגות. הקידום במהלך השנים של אבי בסולם התפקידים והדרגות גרם לכך שנאלצנו כילדים להחליף את המגורים, הסביבה והחברים כל מספר שנים, התהליך שלי כילד לא היה קל. צחוק הגורל היה עבורי, שבמסגרת עבודתי בתעשיית ההייטק ומסעותיי בעולם, יצרתי לילדיי מציאות דומה, שלמרות הקשיים, אני היום מאמין, תרמה לחוסן הנפשי שלהם, לפתיחות וליכולת ההסתגלות שלהם, כך שמעז יצא מתוק.
אבי יצא לגמלאות כבר בגיל 49 והדבר הראשון שניסיתי לעשות היה לדחוף אותו ללכת ללמוד בשביל הנפש, כדי למלא את החלל הגדול שנוצר לאחר עשייה של 30 שנה, אך ללא הצלחה. אבי עם השנים כבה וכבה, עד שעבר בשנים האחרונות עבר מספר אירועים מוחיים, שגרמו נזק, כנראה בלתי הפיך, במיוחד אצל אנשים שאימצו דרך חיים של הסתגרות.
מי שאנו ברב המקרים אינו בדיוק יודע וכן גם אין איזו נוסחה שלפיה נדע, אלו תכונות ודרך התנהלות בחיים של הורינו ניקח איתנו לחיינו הבוגרים. קחו לדוגמא, משפחות מרובות ילדים, כל ילד לוקח ומאמץ את תכונות הוריו בצורה שונה: מאימי לקחתי את הנחישות, החריצות, הרצון להצליח, להקים עסק, לגדול ולהתקדם, ואילו מאבי לקחתי את האחריות, המסירות, המחויבות, ההגינות, הדאגה לזולת, הלחימה למען החלש, המדינה, העם והמשפחה.
בזוגיות חיפשתי את אימא שלי אישה תומכת, יוזמת, דוחפת, כזאת שנותנת לך תמיד את הביטחון, שהיא שם בשבילך. לגבי אבא שלי לקחתי את התסכול שלו מהבייבי - סיטינג שאימא שלי עשתה לו, שלא יגידו לי מה אני צריך לעשות, שאני יודע מה טוב לי. אנחנו בדרך כלל מאמצים הורה אחד ובמקביל מאמצים את התסכול של ההורה השני שלנו. אנחנו תמיד מתחתנים עם בן / בת זוג עם תכונות של ההורה האחד ומתגרשים בגלל התסכול של ההורה השני שאימצנו.
לכן כאשר התסכול גובר על ההערצה מגיעים למצב של שוברים את הכלים. אזי לפני חצי שנה יצאתי את הבית שהקמתי לפני 25 שנה עם בגדיי וספריי והצטרפתי למועדון נוסף, מאוד מקובל בימינו, מועדון הגרושים. אחד המהלכים הקשים ביותר נפשית, שעברתי בעיקר בגלל הריחוק משני ילדיי המקסימים. אני מלא תקווה שילדיי ייקחו איתם את העובדה שאסור לוותר על עצמך בשום שלב בחיים ואם כבר נפרדים, אז לעשות זאת בדרכי נועם והתחשבות בבן / בת הזוג שחלקו איתך תקופת חיים והביאו איתך לעולם חיים אחרים, אחרי הכל ילדיי הם גם פרי גרושתי.
לגבי הזוגיות שלי, למעשה אני חושב שלא הייתה לי, עד לאחרונה, זוגיות בריאה בונה ומפרגנת. הכל היה סביב טיפולים הורמונולים וכשהגיעו הילדים, סביב הילדים. לא זכור לי שאני וגרושתי שוחחנו על המחר, חלמנו על המחר, או חלקנו עם השני את המחר המשותף שלנו, אני מניח שזו גם הטעות שלי. לא חיבקנו הרבה, לא נגענו הרבה ולא נישקנו הרבה ואפילו לפעמים נאלצנו לחפש במילון מהי משמעות המילה סקס? לא יצאנו לבלות יחד שנינו לבד, לעתים קרובות ומעל לכל לא פרגנו ותמכנו האחד בשני.
השנים והמעברים הכניסו הרבה גוון וצבע לחיים שלי ואף לפעמים גרמו לנידוי מצידם של קבוצות ילדים בחלק מהמקומות שבהם התגוררנו. רק השרות הצבאי תרם תרומה נכבדת להעלאת המורל והמוטיבציה שלי, יותר נכון, ההליכה לקצונה הייתה גורם מספר אחד בחיזוק הביטחון העצמי שלי. בצורה גורפת בכל שנות ילדותי, בצבא ולאחר מכן באזרחות בכל שלב ושלב בחיי, היה אותו מלאך תקופתי חבר שדחף ודרבן אותי וברגע שמשימתו הסתיימה נעלם אותו מלאך.
ילדים הם הדבר שהכי לא רציתי בו, גדלתי בבית מרובה ילדים עם מיטות מוזיקאליות ולפעמים ישנו על הרצפה כשהיו אורחים, אבל כשילדיי הגיעו לעולם, הרגשתי גאווה אדירה שיש לי אותם ועוד יותר, למה שהפכו ולאן שהגיעו וזו לדעתי המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים.
לפני 9 שנים במהלך עבודתי בתעשיית ההייטק העברתי הרצאה בהודו, בנגלור, לקהל של 500 הודים בנושא תקשורת טלפונית על גבי האינטרנט. להרצאה הגעתי לא מאורגן ועם 10 שקפים בלבד, להפתעתי גיליתי שהוקצו לי כ - 3. 5 שעות במקום חצי שעה מתוכננת. השתמשתי בכל הידע ההוליסטי שלי וחומר נוסף שלמדתי על תרבות הודו לגווניה השונים (לפני הנסיעה), אשר מילאו את חלונות הזמן העודף. בסופו של דבר הייתה הרצאה מאלפת שהסתיימה במחיאות כפיים סוערות וכתבת שער בעיתון היומי למחרת, בדיוק עם החומר של אותם 10 שקפים. למדתי שדרך הלב אני יכול להעביר ידע ותפקידו של הקולט לסנן את הטפל מהעיקר.
לקיסריה הגעתי ב - 2003, לאחר 21 שנות יצירה בתעשיית הייטק, ראיתי את התוכנית של חיים הכט "בן כרכור לסינגפור" ורציתי למעשה לקחת שנת חופש ולכתוב ספר על אותו בסיס בשם "בין אור עקיבא לקיסריה", שינסה להסביר למה חלק מהאנשים חיים כך וחלק אחר בעלי אותה שפה, לאום ומקור, חיים אחרת. החיים רצו אחרת והובילו אותי לתחום הנדל"ן ודווקא בקיסריה, לכאורה, קצת מוזר מה יש לי לחפש במקום שלאנשים לא חסר כלום. ובכן החיים זימנו לי 6 שנים של למידה עמוקה על האנשים בקיסריה ובסביבתה והיכולת לשנות ולהשפיע על אנשים שיכולת ההשפעה שלהם על אחרים גדול יותר, אני מגדיר את עצמי כמטפל הוליסטי בנדל"ן.
מבדיקת צורות החיים של אנשים בקיסריה ואור עקיבא, גיליתי שאנשים באור עקיבא יותר שמחים ומאושרים, בהשוואה לקיסריה שבה האנשים מרוחקים יותר ופרטיים יותר, שכסף או יותר נכון, שיותר כסף לא עושה את האנשים יותר מאושרים, או כמו שאמר לי חבר אחד בקיסריה שאיבד את רעייתו במחלת הסרטן, "שאם מלאך המוות לא לוקח שוחד, מה שווה הכסף".
כרבע ממהלך החיים שלנו מושקע בעבודה. אני כאיש הייטק וגם כאיש נדל"ן תמיד החלפתי עבודות, זה גרם לי לרב - גוניות ועניין בחיים, ברגע שהרגשתי שמיציתי מקום מסוים, השקעתי מאמצים לעבור לשלב הבא, למקום הבא. נסיעות וחשיפה לאנשים. אחרים מתרבויות אחרות, סיפקו לי תמיד עניין ואושר בחיים. תמיד הבנתי שאם העבודה שאני עושה לא חשובה ומשמעותית עבורי, כנראה שזה לא מקומי.
לשאלתי המקורית, אם אני מוכן להחליף את מה שיש לי תמורת מיליארד דולר, התשובה הוודאית היא לא מוחלט! את הדרך הטובה ביותר להסביר זאת מצאתי בדבריה של אימא תרזה ז"ל, שלדעתי מסכמים הכי טוב את מהות החיים: "החיים הם מסתורין, לגלות את סודם, נועם, להתענג על זיוום, עושר, לשמור עליו, החיים הם יופי, להעריץ, הזדמנות, לתפוס אותה, משימה, לבצע אותה, החיים הם אתגר, שצריך לעמוד בפניו, אושר, שצריך להיות ראוי לו, והרפתקה, שצריך להתנסות בה, החיים הם משחק, לשחק בו, תעלומה, לפתור אותה, שיר, לשיר אותו, החיים הם צער, להתגבר עליו, טרגדיה, לקחת אותה בחשבון, החיים הם חיים, כדי להגן עליהם".
מי אני והאם שווה לי להתחלף עם משהו אחר ולוותר על מי שאני תמורת מיליארד דולר?
שאלתם את עצמכם פעם: האם הייתם מוכנים להחליף את הזהות שלכם, את כל זיכרונות הילדות שלכם, את החוויות שעברתם ואת כל הידע שצברתם תמורת מיליארד דולר?
בדקתי את השאלה הזו על עצמי:
נולדתי בצפת, עיר המקובלים והכליזמרים, ב 28 בנובמבר 1959 בשעה 21: 30 ועוד שבועיים אצטרף למועדון ה - 50 פלוס. שלושה חודשים לאחר הלידה שלי, כבר הייתי על שולחן הניתוחים עם ניתוח ראש מאוד מסובך עם סיכויי הצלחה קלושים ושרדתי זאת. הרבה מזה אני חב לאימי על המסירות, האמונה והדאגה שלה, שבזכותם קיבלתי את חיי בחזרה. אהבתה של אימי הייתה אהבת אמת ללא תנאי, שתמיד העמידה את טובת האחר על פני טובתה שלה. עם השנים הבנתי שדברים לא קורים סתם כך ושיש בורא עולם שרוצה שנחווה משהו, שנתרום משהו, או שנהרוס משהו, כדי שהאחר יחווה משהו. החוויות שלנו הטובות ו/או הרעות הם שעושות אותנו מי שאנו, בעולם של חוסר ודאות מושלם.
אבי היה איש משטרה, ישר ונכבה אל הכלים, שמאחוריו עמדה האימא שלי, אישה אמביציוזית, שדחפה ותמכה, על מנת שיוכל להתקדם ולעלות בסולם הדרגות. הקידום במהלך השנים של אבי בסולם התפקידים והדרגות גרם לכך שנאלצנו כילדים להחליף את המגורים, הסביבה והחברים כל מספר שנים, התהליך שלי כילד לא היה קל. צחוק הגורל היה עבורי, שבמסגרת עבודתי בתעשיית ההייטק ומסעותיי בעולם, יצרתי לילדיי מציאות דומה, שלמרות הקשיים, אני היום מאמין, תרמה לחוסן הנפשי שלהם, לפתיחות וליכולת ההסתגלות שלהם, כך שמעז יצא מתוק.
אבי יצא לגמלאות כבר בגיל 49 והדבר הראשון שניסיתי לעשות היה לדחוף אותו ללכת ללמוד בשביל הנפש, כדי למלא את החלל הגדול שנוצר לאחר עשייה של 30 שנה, אך ללא הצלחה. אבי עם השנים כבה וכבה, עד שעבר בשנים האחרונות עבר מספר אירועים מוחיים, שגרמו נזק, כנראה בלתי הפיך, במיוחד אצל אנשים שאימצו דרך חיים של הסתגרות.
מי שאנו ברב המקרים אינו בדיוק יודע וכן גם אין איזו נוסחה שלפיה נדע, אלו תכונות ודרך התנהלות בחיים של הורינו ניקח איתנו לחיינו הבוגרים. קחו לדוגמא, משפחות מרובות ילדים, כל ילד לוקח ומאמץ את תכונות הוריו בצורה שונה: מאימי לקחתי את הנחישות, החריצות, הרצון להצליח, להקים עסק, לגדול ולהתקדם, ואילו מאבי לקחתי את האחריות, המסירות, המחויבות, ההגינות, הדאגה לזולת, הלחימה למען החלש, המדינה, העם והמשפחה.
בזוגיות חיפשתי את אימא שלי אישה תומכת, יוזמת, דוחפת, כזאת שנותנת לך תמיד את הביטחון, שהיא שם בשבילך. לגבי אבא שלי לקחתי את התסכול שלו מהבייבי - סיטינג שאימא שלי עשתה לו, שלא יגידו לי מה אני צריך לעשות, שאני יודע מה טוב לי. אנחנו בדרך כלל מאמצים הורה אחד ובמקביל מאמצים את התסכול של ההורה השני שלנו. אנחנו תמיד מתחתנים עם בן / בת זוג עם תכונות של ההורה האחד ומתגרשים בגלל התסכול של ההורה השני שאימצנו.
לכן כאשר התסכול גובר על ההערצה מגיעים למצב של שוברים את הכלים. אזי לפני חצי שנה יצאתי את הבית שהקמתי לפני 25 שנה עם בגדיי וספריי והצטרפתי למועדון נוסף, מאוד מקובל בימינו, מועדון הגרושים. אחד המהלכים הקשים ביותר נפשית, שעברתי בעיקר בגלל הריחוק משני ילדיי המקסימים. אני מלא תקווה שילדיי ייקחו איתם את העובדה שאסור לוותר על עצמך בשום שלב בחיים ואם כבר נפרדים, אז לעשות זאת בדרכי נועם והתחשבות בבן / בת הזוג שחלקו איתך תקופת חיים והביאו איתך לעולם חיים אחרים, אחרי הכל ילדיי הם גם פרי גרושתי.
לגבי הזוגיות שלי, למעשה אני חושב שלא הייתה לי, עד לאחרונה, זוגיות בריאה בונה ומפרגנת. הכל היה סביב טיפולים הורמונולים וכשהגיעו הילדים, סביב הילדים. לא זכור לי שאני וגרושתי שוחחנו על המחר, חלמנו על המחר, או חלקנו עם השני את המחר המשותף שלנו, אני מניח שזו גם הטעות שלי. לא חיבקנו הרבה, לא נגענו הרבה ולא נישקנו הרבה ואפילו לפעמים נאלצנו לחפש במילון מהי משמעות המילה סקס? לא יצאנו לבלות יחד שנינו לבד, לעתים קרובות ומעל לכל לא פרגנו ותמכנו האחד בשני.
השנים והמעברים הכניסו הרבה גוון וצבע לחיים שלי ואף לפעמים גרמו לנידוי מצידם של קבוצות ילדים בחלק מהמקומות שבהם התגוררנו. רק השרות הצבאי תרם תרומה נכבדת להעלאת המורל והמוטיבציה שלי, יותר נכון, ההליכה לקצונה הייתה גורם מספר אחד בחיזוק הביטחון העצמי שלי. בצורה גורפת בכל שנות ילדותי, בצבא ולאחר מכן באזרחות בכל שלב ושלב בחיי, היה אותו מלאך תקופתי חבר שדחף ודרבן אותי וברגע שמשימתו הסתיימה נעלם אותו מלאך.
ילדים הם הדבר שהכי לא רציתי בו, גדלתי בבית מרובה ילדים עם מיטות מוזיקאליות ולפעמים ישנו על הרצפה כשהיו אורחים, אבל כשילדיי הגיעו לעולם, הרגשתי גאווה אדירה שיש לי אותם ועוד יותר, למה שהפכו ולאן שהגיעו וזו לדעתי המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים.
לפני 9 שנים במהלך עבודתי בתעשיית ההייטק העברתי הרצאה בהודו, בנגלור, לקהל של 500 הודים בנושא תקשורת טלפונית על גבי האינטרנט. להרצאה הגעתי לא מאורגן ועם 10 שקפים בלבד, להפתעתי גיליתי שהוקצו לי כ - 3. 5 שעות במקום חצי שעה מתוכננת. השתמשתי בכל הידע ההוליסטי שלי וחומר נוסף שלמדתי על תרבות הודו לגווניה השונים (לפני הנסיעה), אשר מילאו את חלונות הזמן העודף. בסופו של דבר הייתה הרצאה מאלפת שהסתיימה במחיאות כפיים סוערות וכתבת שער בעיתון היומי למחרת, בדיוק עם החומר של אותם 10 שקפים. למדתי שדרך הלב אני יכול להעביר ידע ותפקידו של הקולט לסנן את הטפל מהעיקר.
לקיסריה הגעתי ב - 2003, לאחר 21 שנות יצירה בתעשיית הייטק, ראיתי את התוכנית של חיים הכט "בן כרכור לסינגפור" ורציתי למעשה לקחת שנת חופש ולכתוב ספר על אותו בסיס בשם "בין אור עקיבא לקיסריה", שינסה להסביר למה חלק מהאנשים חיים כך וחלק אחר בעלי אותה שפה, לאום ומקור, חיים אחרת. החיים רצו אחרת והובילו אותי לתחום הנדל"ן ודווקא בקיסריה, לכאורה, קצת מוזר מה יש לי לחפש במקום שלאנשים לא חסר כלום. ובכן החיים זימנו לי 6 שנים של למידה עמוקה על האנשים בקיסריה ובסביבתה והיכולת לשנות ולהשפיע על אנשים שיכולת ההשפעה שלהם על אחרים גדול יותר, אני מגדיר את עצמי כמטפל הוליסטי בנדל"ן.
מבדיקת צורות החיים של אנשים בקיסריה ואור עקיבא, גיליתי שאנשים באור עקיבא יותר שמחים ומאושרים, בהשוואה לקיסריה שבה האנשים מרוחקים יותר ופרטיים יותר, שכסף או יותר נכון, שיותר כסף לא עושה את האנשים יותר מאושרים, או כמו שאמר לי חבר אחד בקיסריה שאיבד את רעייתו במחלת הסרטן, "שאם מלאך המוות לא לוקח שוחד, מה שווה הכסף".
כרבע ממהלך החיים שלנו מושקע בעבודה. אני כאיש הייטק וגם כאיש נדל"ן תמיד החלפתי עבודות, זה גרם לי לרב - גוניות ועניין בחיים, ברגע שהרגשתי שמיציתי מקום מסוים, השקעתי מאמצים לעבור לשלב הבא, למקום הבא. נסיעות וחשיפה לאנשים. אחרים מתרבויות אחרות, סיפקו לי תמיד עניין ואושר בחיים. תמיד הבנתי שאם העבודה שאני עושה לא חשובה ומשמעותית עבורי, כנראה שזה לא מקומי.
לשאלתי המקורית, אם אני מוכן להחליף את מה שיש לי תמורת מיליארד דולר, התשובה הוודאית היא לא מוחלט! את הדרך הטובה ביותר להסביר זאת מצאתי בדבריה של אימא תרזה ז"ל, שלדעתי מסכמים הכי טוב את מהות החיים: "החיים הם מסתורין, לגלות את סודם, נועם, להתענג על זיוום, עושר, לשמור עליו, החיים הם יופי, להעריץ, הזדמנות, לתפוס אותה, משימה, לבצע אותה, החיים הם אתגר, שצריך לעמוד בפניו, אושר, שצריך להיות ראוי לו, והרפתקה, שצריך להתנסות בה, החיים הם משחק, לשחק בו, תעלומה, לפתור אותה, שיר, לשיר אותו, החיים הם צער, להתגבר עליו, טרגדיה, לקחת אותה בחשבון, החיים הם חיים, כדי להגן עליהם".
050-3331-331