אתמול עשיתי את הדבר הכי מפחיד בעולם. הסכמתי למות.
לא, זה לא שיש לי נטיות אובדניות, לא השתגעתי וגם לא קרה לי שום דבר רע או נורא.
להיפך, זה היה דבר טוב.
כי הבנתי, שכל עוד אני לא מסכימה למות, אני לא באמת מסכימה לחיות.
אחזור על זה שוב והפעם עם הדגשה, כי זה ממש חשוב:
כל עוד אני לא מסכימה למות, אני לא באמת מסכימה לחיות.
זו לא הייתה רק תובנה ברמה השכלית, אלא הבנה עמוקה ברמת החוויה. הרגשתי את זה.
לפתע ראיתי שאני מתנהלת בחיים מתוך עמדה של פחד והתגוננות, מתוך צורך עז לשרוד ולהיאחז בחיים. ראיתי שכשזו העמדה שלי, כל דבר בחיי נתפס כאיום אפשרי על ההישרדות שלי. כל טעות, כל ביקורת של עצמי או של אחרים, כל ספק שאני חשה, הופך להיות עניין קריטי - איום ממשי על הרווחה שלי.
ואז אני בדרך כלל מנסה להדוף אותו, להתחמק ממנו איכשהו, להילחם בו - העיקר לשרוד.
ראיתי שזה בעצם אומר שאני לא נותנת לשום דבר לגעת בי ולא באמת מאפשרת להתקרב אליי (מחשש להיפגע). אני בעצם יוצרת מעין חומת הגנה כדי לא להיפגע, אבל כל עוד אני לא מאפשרת לחיים לגעת בי, אני בעצם לא חיה. אני שורדת, במקרה הטוב. מנסה "לעבור את זה בשלום" וזה לא נקרא לחיות.
ההסכמה למות היא פנימית. זוהי ההסכמה למות לכל מה שאני מכירה ויודעת, הסכמה לשחרר את ההיאחזות שלי במוכר, בידוע, בבטוח - וליפול לתוך הלא נודע.
בעיני רוחי הסכמתי ליפול לתוך תהום עמוקה ואפלה, צללתי במהירות אדירה לתוך סוג של wormhole (לאוהדי "מסע בין כוכבים, ואני ביניהם J). נפלתי ונפלתי ונפלתי, עד שהגעתי לחלל. ושם, גם כשלא היה לי גוף, עדיין הייתי קיימת. עדיין הייתי. כך שכשהסכמתי למות, משהו בפנים השתחרר.
כשהסכמתי למות, הסכמתי בעצם לוותר על שליטה ולהתמסר. ומה שיהיה, יהיה.
אני לא חושבת שהכל נפתר, שכל בעיותיי נעלמו ואינן.
אבל אני כן חושבת שמצאתי את המפתח.
המפתח הוא להסכים, כל פעם מחדש, לשחרר את ההיאחזות וההיצמדות שלי לכל דבר. למשל, להסכים שאולי יחשבו עלי דברים רעים. להסכים שאולי לא יהיה לי כסף. להסכים לזה שאולי אטעה ולא אצליח ואולי אפילו אכשל. להסכים שיכעסו עליי. להסכים לחיות באי ודאות. להסכים להרגיש את כל מה שאני מרגישה.
בעצם, זה להסכים להיות מי שאני.
כי עכשיו אני שמה לב שעד כה חייתי מתוך התנגדות לחיים והתנגדות למי שאני - לאיך שאני נראית, למה שאני מרגישה, לסביבה שלי, להתנהגות של אחרים, לזה שהבן זוג שלי כזה ואמא שלי כזאת והבת שלי ככה והאיש ברחוב הוא ככה. התנגדות למיליון דברים, הרשימה אינסופית.
אבל ההתנגדות הזאת היא בעצם מלחמה מתמדת. פירושה לעמוד כל הזמן על המשמר כדי להגן על עצמי מפני האיומים האלה שמגיעים מצד העולם.
עייפתי מלהילחם. אני רוצה לנוח.
וגם אי אפשר לומר שזה עוזר. ההתנגדות שלי הרי לא באמת העלימה את האיומים, כך שהיא למעשה לא עובדת, אלא רק מייצרת מלחמה בלתי פוסקת בעצמי ובחיים.
אז לרגל השנה החדשה, אני מאחלת לעצמי שנה של הסכמה להיות אני, שנה של אמירת כן לחיים ולעצמי.
אני מאחלת לכם את אותו הדבר ומזמינה אתכם למות ביחד איתי. מי בא?
לא, זה לא שיש לי נטיות אובדניות, לא השתגעתי וגם לא קרה לי שום דבר רע או נורא.
להיפך, זה היה דבר טוב.
כי הבנתי, שכל עוד אני לא מסכימה למות, אני לא באמת מסכימה לחיות.
אחזור על זה שוב והפעם עם הדגשה, כי זה ממש חשוב:
כל עוד אני לא מסכימה למות, אני לא באמת מסכימה לחיות.
זו לא הייתה רק תובנה ברמה השכלית, אלא הבנה עמוקה ברמת החוויה. הרגשתי את זה.
לפתע ראיתי שאני מתנהלת בחיים מתוך עמדה של פחד והתגוננות, מתוך צורך עז לשרוד ולהיאחז בחיים. ראיתי שכשזו העמדה שלי, כל דבר בחיי נתפס כאיום אפשרי על ההישרדות שלי. כל טעות, כל ביקורת של עצמי או של אחרים, כל ספק שאני חשה, הופך להיות עניין קריטי - איום ממשי על הרווחה שלי.
ואז אני בדרך כלל מנסה להדוף אותו, להתחמק ממנו איכשהו, להילחם בו - העיקר לשרוד.
ראיתי שזה בעצם אומר שאני לא נותנת לשום דבר לגעת בי ולא באמת מאפשרת להתקרב אליי (מחשש להיפגע). אני בעצם יוצרת מעין חומת הגנה כדי לא להיפגע, אבל כל עוד אני לא מאפשרת לחיים לגעת בי, אני בעצם לא חיה. אני שורדת, במקרה הטוב. מנסה "לעבור את זה בשלום" וזה לא נקרא לחיות.
ההסכמה למות היא פנימית. זוהי ההסכמה למות לכל מה שאני מכירה ויודעת, הסכמה לשחרר את ההיאחזות שלי במוכר, בידוע, בבטוח - וליפול לתוך הלא נודע.
בעיני רוחי הסכמתי ליפול לתוך תהום עמוקה ואפלה, צללתי במהירות אדירה לתוך סוג של wormhole (לאוהדי "מסע בין כוכבים, ואני ביניהם J). נפלתי ונפלתי ונפלתי, עד שהגעתי לחלל. ושם, גם כשלא היה לי גוף, עדיין הייתי קיימת. עדיין הייתי. כך שכשהסכמתי למות, משהו בפנים השתחרר.
כשהסכמתי למות, הסכמתי בעצם לוותר על שליטה ולהתמסר. ומה שיהיה, יהיה.
אני לא חושבת שהכל נפתר, שכל בעיותיי נעלמו ואינן.
אבל אני כן חושבת שמצאתי את המפתח.
המפתח הוא להסכים, כל פעם מחדש, לשחרר את ההיאחזות וההיצמדות שלי לכל דבר. למשל, להסכים שאולי יחשבו עלי דברים רעים. להסכים שאולי לא יהיה לי כסף. להסכים לזה שאולי אטעה ולא אצליח ואולי אפילו אכשל. להסכים שיכעסו עליי. להסכים לחיות באי ודאות. להסכים להרגיש את כל מה שאני מרגישה.
בעצם, זה להסכים להיות מי שאני.
כי עכשיו אני שמה לב שעד כה חייתי מתוך התנגדות לחיים והתנגדות למי שאני - לאיך שאני נראית, למה שאני מרגישה, לסביבה שלי, להתנהגות של אחרים, לזה שהבן זוג שלי כזה ואמא שלי כזאת והבת שלי ככה והאיש ברחוב הוא ככה. התנגדות למיליון דברים, הרשימה אינסופית.
אבל ההתנגדות הזאת היא בעצם מלחמה מתמדת. פירושה לעמוד כל הזמן על המשמר כדי להגן על עצמי מפני האיומים האלה שמגיעים מצד העולם.
עייפתי מלהילחם. אני רוצה לנוח.
וגם אי אפשר לומר שזה עוזר. ההתנגדות שלי הרי לא באמת העלימה את האיומים, כך שהיא למעשה לא עובדת, אלא רק מייצרת מלחמה בלתי פוסקת בעצמי ובחיים.
אז לרגל השנה החדשה, אני מאחלת לעצמי שנה של הסכמה להיות אני, שנה של אמירת כן לחיים ולעצמי.
אני מאחלת לכם את אותו הדבר ומזמינה אתכם למות ביחד איתי. מי בא?
050-3331-331