ז'וליה קריסטבה בוחנת בספר פילוסופי פסיכולוגי חברתי זה את שאלת הזר והאחר.

יש להניח שיש לה מושג מה מקרבה ראשונה לנושא. בולגריה שחייה את החלק החשוב של חייה בצרפת וכותבת בצרפתית.

האחר, הזר העומד מעבר לשערינו הפחיד אותנו תמיד. המפלצות הזרות. עשרות יצירות תרבות נכתבו על האחרים, כמעט תמיד ברברים. קוואפיס ושירו מחכים לברברים, מקס פריש ומחזהו אנדורה הם רק שתי דוגמאות מוכרות ומייצגות את הזרם הזה.

כשאנחנו מדברים היום על זר הדבר הראשון שעולה בדעתנו הם העובדים הזרים המציפים את העולם. בסוף שנות החמישים אירופה שיוועה לידים עובדות כדי להתגבר על נזקי המלחמה. מדינות פתחו שערים בפני עובדים זרים. ארצות שנפגעו מאוד כמו גרמניה, פתחה את השער לפועלים שבאו מספרד, איטליה וארצות הבלקן. זרים אך עדיין קרובי תרבות, אירופאים.

כשכלכלת המדינות הללו התפתחו חזרו מהגרי העבודה שהפכו אמידים יחסית לעובדים בארצם שלהם הביתה. ספרד פתחה את שעריה בפני עובדים ממרוקו הספרדית. גרמניה בפני טורקים, הולנד בפני כל מי שהיה מוכן לעבוד ובעיקר יוצאי ארצות שהיו בשליטה הולנדית בעבר. אינדונזיים ואחרים. אלו היו העובדים הזרים שהביאו את האחרות. דת אחרת תרבות אחרת וצבע אחר.

המדינות הנאורות, כל אחת בדרכה ובלי לחזות את העתיד אזרחו את הפועלים הללו ואלו כאזרחים הביאו את כל משפחתם. אנחנו יודעים איך אוכלוסיית אירופה נראית היום, ולכולנו יש דעה, גם אם היא נאמרת בקול שקט על השינוי הדמוגרפי העצום.

אצלנו הדברים היו קצת אחרים. לנו היה מיעוט משלנו. הערבים. מבלי להיכנס לשאלה הפוליטית אפשר לבדוק את היחס אל האחר. קל לבדוק אותו דווקא מצד העבודה הזרה.

עד אמצע שנות השישים מטבע הלשון "עבודה ערבית" ציין עבודה זולה ובעיקר גרועה. אחרי מלחמת ששת הימים התחילו לזרום אל תוך הארץ עובדים ערבים חדשים. ממה שהיה עד לא מכבר "חוץ".

אני מכיר את הנושא מענף הבניה. הם עבדו ביעילות, בזול, ללא תנאים סוציאליים. לזמן לא ארוך מרכיב השכר במחיר הבניה ירד. אלא שכאן נוצרה בעיה חדשה. פועלי בניין יהודים, קבועים בחברות גדולות (סולל בונה, רסקו ואחרות) נעלבו שערבים לקחו את עבודתם. ובעיקר בלי שקראו לזה בשם, העלבון היה גזעני. גם אצל הערבים הישראליים. מיד המציאו מיני שמות ותארים לפועלים שאי אפשר היה לפטר, כולם קודמו בדרגה ושכרם עלה. הם הפכו למיני משגיחים על ערביי השטחים. כדי לקצר, אחרי גלגולים "עבודה ערבית" כבר לא הייתה מלת גנאי לתוצרת. מעכשיו פועלי בניין יהודיים בעיקר לא חזרו יותר לעבוד בבניה. זו הייתה עבודה שערבים עושים. עבודה ערבית קיבלה משמעות חדשה. החקלאות ועוד ענפים עברו תהליך דומה.

מכר שלי שגר בצפון הארץ פוטר מעבודתו ולא מצא עבודה. בייאושו פנה לבתי מלון ומסעדות בעיר מגוריו וביקש לעבוד אפילו בשטיפת כלים. אצלנו עושים את זה רק ערבים ענו לו והוא נשאר מובטל זמן רב.

הזרים. לנוחותנו קוראים להם עובדים זרים, לא סתם אחרים. אנחנו בקושי רואים אותם ולא יודעים עליהם כלום. מעטים דנים בשאלת הזכויות שלהם, רבים יותר לא רוצים אותם כאן. לא להכיר, לא להבין. עולמם לא מעניין איש. השאלה היא רק עם הם עובדים טוב. מרוויחים מעט, יחסית. לשאלת המי הם אנו מפנים את גבנו.

ז'וליה קריסטבה לא כותבת על הדברים הפשטניים הללו. אותה מעניינת האחרות הפנימית. הזרות על כל מובניה. הזר - פניה של שנאת האחר. היא פותחת. הוא לא באמת הפולש האחראי לכל תחלואי היישוב.

הזר השוכן בקרבנו הוא פניה הנסתרים של זהותנו. הוא הופך את ה"אנחנו" לבייתי.

במבט על הקורה בעולם, עליו כתבתי בדרכי היא שואלת האם נוכל לחיות באופן אינטימי וסובייקטיבי עם אחרים. ללא גירוש החוצה, ללא שיטוח והחלקה.

האם הזרים מאושרים? פרצופו של הזר שורף את האושר שלנו. אנו מזהים מיד את העור, העיניים השפתיים. הם לא כמו שלנו. הבנאליות היא היוצרת קהילה.

האם אפשר להגיד אני ייחודי מול הזר ויכול לקבל אותו או לקבל את ייחודי שלי ומעדיף להרוג אותו.

השינוי ההכרחי היום במצבם של הזרים מוביל להרהור על יכולתנו לקבל אופני אחרות חדשים. קליטת הזרות שהחברות שלנו מציעות מתבררת כבלתי קבילה על ידי היחיד המודרני, הקנאי לשונותו הלאומית האתנית האתית. לאומיות בורגנית שהפכה סימפטום רומנטי בתחילה והגיע עד לטוטאליטאריות.

הזר נמצא במלכודת זיכרון של אושר שהיה, שכדרכו של זיכרון תמיד מופרז. האושר שהיה לא ייתן להתנסות באושר אחר, התמזגות של ממש וינציח זרות. הזר כמוהו כילדו של אב שאין ספק בקיומו אך הוא נעדר..

הזר איבד את אימו.

אלבר קאמי ראה זאת. הזר שלו מתגלה עם מות אימו. יתום קר. חסיד בדידות. הוא נאמן לצל אחד, אידיאל אבהי, מרסו מת לעצמו. הוא מבין שגזר דין מוות הוא הדבר היחיד המעניין באמת עבור האדם.

הזר חשוף עצבים. עובד זר. בלתי נלאה. גופו ונשמתו שותתים דם. הוא מושפל כשהוא ממלא מקום של משרת. בתוך כניעותו הוא שומע שהוא עובד יותר טוב מהמקומי, דבר שבמצבו לא מוסיף לו ערך או גאווה. הוא רואה במקומיים נעלים עליו, אך גם עיוורים לעצמם. אין להם את מרחק הראיה שיש לו עליהם.

האדישות היא שריונו של הזר. הוא מחוץ לטווח הפגיעות של דחיות. הוא איננו משתייך לשום מקום, לשום זמן הזיכרון שוקע. ההווה מושעה.

לו נותר בארצו, ודאי היה שולי, חולה, ללא בית.. במקום החדש הוא נושא את פרדוקס השחקן. הוא מרבה מסכות ומיני אני מזויפים. לזר אין עוד עצמו. אני עושה מה שרוצים ממני, אך זה לא אני. אני אינני שייך לאני. "אני" קיים?

בין שהזר הוא מנקה רחובות או נסיכה אסייתית הכותבת זיכרונות בשפה שאולה, מרגע שיש לזרים פעולה, הם משתרשים.

הזר, שפניו אל הארץ האבודה, הוא אוהבו של חלל אבוד. גן עדן האבוד הוא תעתוע. בדמדומי המלנכוליה והנוסטלגיה, הזר מתנה אהבים עם ההיעדר. חופשי מכבלים הקושרים אותו לבני עמו הוא מרגיש חופי לגמרי. חירות הנקראת בדידות.

הניסוח המופיע לעתים "לחיות את השנאה" כפל המשמעות שלה לא תמיד ברור לזר. לחיות איזו שנאה? שלו למקום החדש? של אנשי המקום אליו? השנאה הופכת אותו לאמיתי. שנאה כלפי כולם, שנאה כלפי אף אחד שנאה כלפי עצמו.

לחיות עם האחר מעמת אותנו עם האפשרות להיות אחרים בעצמנו. ארתור רמבו כתב "אני הוא האחר" הודאה בקיומה של רוח רפאים. אמירה מגלה את האפשרות והצורך להיות זר. לחיות זר. להיות גולה.

לא לדבר את שפת אמך. לגור בתוך צלילים מנותקים מזיכרון הילדות.

הזר הוא זה שעובד. המקומיים שייכים לעולם התרבות. הזר רואה עדיין בעבודה ערך. הדור השני, בני העובדים הזרים מאמצים, או שואפים להגיע לחיים המתוקים. התרת רסן ולעתים קרובות עבריינות.

עבודה היא הנכס היחיד שאפשר לייצא ללא מכס. איזה אסון כשלא משיגים רישיון עבודה.

כדי לסכם חלק מדעותיה חוזרת ומתייחסת קריסטבה בכמה פסקאות מבריקות לספר הזר של קאמי. זר ממי. צרפתי החי באלג'יר. זר לערבים, זר לעצמו. תמיד היה זר. מות אמו בפסקה הראשונה איננו מעורר בו רגש של ממש. כשהוא הורג גבר על החוף, את מי הוא הורג, ערבי מקומי? צרפתי? את עצמו. זרותו של האירופי בצפון אפריקה מתחילה בגלותו הפנימית. היא מסבירה את מרסו גיבור הספר:

"איש אינו קרוב לי., כל מלה היא פחות סימן של דבר ויותר סימן אי האמון שלי בדברים. ואם אדבר, אינני מדבר אל אדם כלשהו, אני מדבר אל עצמי על הדברים, או אפילו על בני האדם כדברים, ואני נמצא בפנים ובחוץ בעת ובעונה אחת. אבל בעיקר בחוץ. אין לי פנים. אני הוא הכפילות... העשייה והדיבור חשובים בעיני כקליפת שום. עד המוות, כולל אותו?

הזרות בהתגלמותה. הזר ביותר. הזר מכל זר.

כסילים שואלים לעתים קרובות את הזר, מה המוצא שלך, המקורות שלך, הזר שנמלט מהמקור גם אם המקור ממשיך ללוות, ללוש, לבלום ולהכאיב, הזר הוא הבוגד המלנכולי. אם שאלת הזרות, בוערת בעצמותיכם לכו לשאול את אימא שלכם.

הספר הבא שקריסטבה מפרשת הוא ספרו של נבוקוב "חייו האמיתיים של סבסטיאן נייט". נבוקוב ידע דבר או שניים על הזרות. אני לא אכנס כאן לניתוח הספר, יש לפנינו עוד דרך לעשות.

למושג זר יש היום מובן משפטי. זה שאין לו אזרחות של המדינה בה הוא יושב.

הזרים נקרעים בין שתי תפיסות שונות. האחת אומרת "אינני כמוכם" ומצד שני כמעט במעמד של דרישה "הכירו בי" תחושת עלבון ותחושת כבוד פנימי.

קריסטבה בודקת כמה מיתוסים והשתקפויות ספרותיות של הזר. את אברהם שהלך מביתו ומבית אביו איננה מזכירה, היא מתחילה עם הדנאידות. נקבות זרות. נשים נולדו במצרים והגיעו לארגוס. אייסכילוס כתב עליהן והנציח מיתוס מרוחק. זרות רצחניות. תהליך שקריסטבה מסבירה היטב ועוקבת אחרי קבלת היוונים את קבלת הזרות. התפיסה הפוליטית המשפטית והדתית של היוונים הקדומים. וכבר אז עולה טענת העם על מלכם "ריחם על זרים ואת עירו הרס"

מושג הברברים, המתייחס לזרים נולד בימי מלחמת פרס יוון. באתונה נולד החוק הדורש מכל אזרח הרוצה להשתתף בחיים האזרחיים - פוליטיים להוכיח מוצא אתונאי כפול. הן מצד האב והן מצד האם. החורגים מכלל זה יקראו ברברים "כלום בן כלום" ברברי היה כל מי שאינו יווני. ברברופון היה כינוים של אנשי אסיה הקטנה שלחמה ביוונים. אחר כך התרחב המושג גם ליוונים שהגייתם כבדה ומגושמת. המלחמות הגבירו את הרתיעה מהברברים "החיצוניים" אלו שעמדו מחוץ לפילוסופיה היוונית המתהווה. הזרים הפכו להיות "הומו אקונומיקוס" הם רכשו זכות עבודה במחיר מס בשווי שכר יום עבודה בחודש. אריסטו היה צאצא של משפחת עובדים זרים שכאלה. אפלטון דגל בגירוש מהעיר של עובדים שהתעשרו.

המובן האלים של המלה ברברי נולד רק בזמן מלחמות האימפריה הרומית, והפכה לתיאור הרוע, האכזריות והפראות.

הזרות הבאה שקריסטבה בוחנת היא הזרות היהודית. היא מתחילה כמובן בעם. אלו שעמדו בברית ייחודית זרה לכל סביבתה.

הרבה איסורים יש על קבלת הזר לעם הנבחר. את עמלק צריך להשמיד. "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' עד עולם. גם דור עשירי לא יבוא בקהל ה'"

צריך לזכור את האיסור על המואבי.

עם זאת מצווה העם לא לשנוא את המצרי שבקרבו ישב. וילדים בני דור שלישי רשאים לבוא בקהל ה'. "והיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כשם שנאמר ואהבת לרעך כמוך, כך נאמר לגרים" "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים". לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתווספו עליהם גרים"

חזרות תכופות למדי וציווים לגבי ההתייחסות לגרים, הרבה יותר מאשר למצוות העשה ולא תעשה הקשורות ליהדות עצמה. האנושות כולה באפן אוניברסאלי ראויה לכבוד. לכן נתן משה את התורה ב66 שפות.

ומכאן לגרה המפורסמת ביותר. רות המואבית. זו שבאה מעם שאסור לו לבוא עד דור עשירי בקהל ה'. את סיפורה של רות אין צורך לספר. סיפור המתחיל באלימלך העוזב את ארץ יהודה מתיישב במואב האסורה וכעונש מת הוא ומתים בניו. האגדה מספרת שצאצאיהם של שתי הכלות המואביות, דוד הצעיר ממשפת רות הרג את גולית צאצא של ערפה, אחותה של רות שחזרה למואב.

כשהושמדה סדום האמינו לוט ובנותיו שהם היחידים ששרדו בעולם והולידו שני ילדים. עמון ומואב. רות צאצאית של סיפור גילוי העריות היא אם השושלת של מלכות יהודה. בהמשך גם שלמה המלך נושא את נעמה העמונית. רות הזרה, שהשאלה אם התגיירה או לא איננה ברורה כלל, התקבלה לאחר שקיימה את הדבר החשוב ביותר ליהדות מאז ומעולם. היא ילדה בן ליהודי.

אני אדלג על התייחסות לפאולוס וחוק האזרחות הרומאית בעת התפשטות הנצרות, וכן על דנטה הגולה וכן עוד כמה ניתוחים על מעמדו של הזר. בסופו של עניין נשאלות כמה שאלות. האחת היא מה ההבדל בין זכויות אדם ובין זכויות אזרח כשמברים על הזר, שאלה שהעלתה חנה ארנדט.

והשאלות הפתוחות שנשארו: מיהו זר?

מי שאינו חלק מהקבוצה, מי שאינו "שייך" האחר.

לזר ברוב המקרים יש בעיקר הגדרה שלילית.

שלילית ביחס למה? אחר לעומת איזו קבוצה?

קריסטבה חוקרת התפתחות של תפיסה חברתית ופילוסופית כשהיא מסתמכת על דעתם והביוגרפיות של אנשי רוח רבים. השינויים בתפיסת הזרות. הגלות הפנימית של הזר. הזכויות שניתנו ונלקחו חזרה.

אני לא מאמין שמישהו ישנה את דעתו על זרים בעקבות הספר החשוב הזה, ובכל זאת הוא כל כך חשוב להבנת מיני תהליכים שאנו עוברים. בכל פעם שמרימים עיניים נתקלים בזר. ומלבד התעלמות או איבה אנו לא בוחנים לא אותו ולא את התייחסותנו אליו. בימינו הזרות הפכה להיות חלק מרובנו. אנו מתיירים ארצות והופכים לזרים לזמן קצר. נוסעים ללמוד בחו"ל. עובדים בחברות בינלאומיות. זרות החודרת לפינות רבות. ועדיין אנו בוחנים את הזר כאחר המוחלט, כמישהו לזלזל בו או להיות מאוים על ידו.

וכמו שכבר פרויד איבחן והטיף, בימינו לא צריך יותר להטמיע את הזר אלא לכבד את שונותו. המלה לכבד נשמעת קצת אירונית בהקשר הזה. לכבד אפריקאי מטאטא רחובות?

כמה חשוב הספר הזה אם הוא גורם לנו לבחון את עצמנו ולו לרגע.