אבל עמדו בפני האדם הזה שני מכשולים שהעיקו עליו ומנעו מהפוטנציה שבו לפרוץ החוצה... שני המיכשולים האלה הם בעיית ההספק והעצלות. סרקנו לעיל בהרחבה את בעית ההספק שמקורה בגוף האנושי שאינו מספק את הסחורה עבור תודעתו... יש להדגיש שוב שהתודעה האנושית אינה איבר בגוף אלא היא הערך המוסף הנלווה לגוף האנושי ונגזר מיכולותיו. הוא אשר אמרתי לעיל - התודעה היא הפוטנציאל הטמון בגוף האנושי, וכאשר יוצא הפוטנציאל הזה מהכוח אל הפועל - הופך את הגוף האנושי לאדם בעל תודעה הנבדל מהחיה ומיתר גושי המידע. אשר על כן התודעה היא לא איבר בגוף האנושי - אלא אופציה בגוף האנושי, אופציה שיכולה להתממש באופן מידתי, ולכן קיים אדם בעל תודעה ואחר בעל תודעה יותר גדולה ושלישי עם תודעה כמעט בלתי מורגשת... אם תרצה - נשמה גדולה ובינונית וקטנה ופצפונית... יש אין סוף מידות לנשמה.
ובכן, ובניגוד למידות הבגדים שאנו מכירים (S,M,L,XL,XXL,XXXL) לתודעה אין מעצור במספר האיקסים... וכאשר היא מתחילה לפרוץ ולהתקדם במרחב - השמים באמת הם גבולה, או אז הגוף עומד בפני בעיה: לעולם הוא לא יספק את הסחורה... באווירה תחרותית זו - אם נכון הביטוי, התפתח לו המוח האחראי על הלוגיסטיקה הטכנית בגוף, ולמד למדוד כל דבר בשביל להשיג את הטוב יותר, את הגדול / הרחב / היפה / הארוך / הגבוה יותר... הוא למד למדוד כל דבר בו נתקל ולהשוותו עם הנתונים השמורים בתקיותיו למען להשיג את הערך הבא בתור... זהו מקור דחיית המוח לכל דבר שאינו בר מדידה ובראש הדברים שאינם בר מדידה עומד היקום. הוא חיפש הגדרה עבור היקום וחיפש אותה ללא ליאות, בכל הדורות והזמנים, ובכל אמצעי שעמד לרשותו. כן העמיד לרשותו את בורא היקום, ומאוחר יותר יעמיד לרשותו גם את הטכנולוגיה של העידן החדש, אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד: להשיג הגדרה ליקום. ובעצם, להשיג את כלי המדידה... את המטר, את הליטר, את הזמן, את אלוהים, את הביג באנג...
נוצר הרושם מתיאור השרשרת הסדורה זו - וכאילו אני מביע הבנה לאדם הזה שנפל לרגלי הפוטנציה הבלתי מרוסנת שבו... כמו שאנחנו מביעים שאט נפש למעשה שלא ייעשה, אך לא שוכחים גם להביע את הבנתינו בזנב המעשה... זה הגורם המקיל שמשתמשת בו הסניגוריה במערכת המשפט. אבל לא, אינני מנסה ללמד סניגוריה על האדם למרות הבנתי הסדורה לרחשי תודעתו ועל אף זהותי המשתייכת למשפחתו.
ישנו מושג אנושי הנקרא "לעצור באדום" ואני חושב שהמושג הזה מגדיר נאמנה את תחומי הפוטנציה האין סופית של התודעה האנושית, לאמר אני עוצר באדום בשביל להמשיך ולדהור עד לאין סוף... אולם התודעה האנושית לא עצרה באדום ולא עמדה במבחן הזה, היא ירתה לעצמה ברגליים וגלגלי תנועתה נתקעו במרחב. מילים כבירות - אנסה לפשטם.
המוח האנושי גדל והתחנך על ברכי התחרות, הוא בעצמו בנה את זירת התחרות שלו ולא הפסיק לרגע לבנות לו מתחרים... באופן הזה הגיע אל המידות והגדלים והשתעבד להם, ובאופן הזה הדף כל מה שאינו נמדד ומנע ממנו להכנס אל תחומו, עד שהגיע אל היקום הגדול והאין סופי והדף גם אותו, אולם בד בבד ביקש המוח האנושי לעשות פה מעשה ולהגדיר את היקום הנמצא בתחומו, כי הרי לא יתכן להתקיים במרחב שאינך מכיר בקיומו... וכאן בנקודה הזו התחילה הנסיגה של המוח האנושי כאשר הגביל בעצמו את זירת התחרות שלו ואף את מתחריו, כנגד האסכולה התחרותית עליה התחנך... זאת כי הוא ראה מולו מרחב מוגדר ומגודר שמשחקי התחרות בו מוגבלים ומאולצים... ובעצם הוא כפה על עצמו את הנתונים המגבילים האלה כי הרי הוא זה שקידם את פרוייקט הגדרת היקום ועמל עליו בכל הזמנים והדורות ובכל האמצעים שעמדו לרשותו... או אז תחושת מועקה אמיתית וכנה לבשה אותה, כי הוא עמד לראשונה מול מימדים אדירים אך מוגדרים - דבר שדרש ממנו להתמודד עימם: איזה ערך יש לצפייה שלי ביקום הנורא הזה? ובעצם איזה ערך יש לקיום שלי, להשפעה שלי... כאן התפתחה תורת ההישרדות שמקדשת כל אמצעי עבור המטרה הנעלה: לשרוד בכל מחיר ביקום הגדול הנורא והבלתי צפוי זה. גודל היקום יצר בזנבו את מושג הבלתי צפוי, והבלתי צפוי זוהה ובצדק כמרחב מאיים ומכאן הדרך היתה קצרה לאחד מעמודי התווך של תורת השרידות: לשרוד משמע לאיים, ולקרוס משמע להיות מאויים, אין במרחב מקום לשניים.
וכן דווקא במרחב הגדול הזה שהאדם עמד על מימדיו והגדירם, דווקא כאן הוא הרגיש עד כמה הוא דחוק במרחב, לחוץ בזמן, נזקק לכל עזר שבאמצעותו יוכל להספיק ולצרוך עד כמה שניתן את העולם העומד ממול וצועק לו צרכיני... בצומת הזו התמודד האדם עם בעית ההספק שביטאה את התפוקה הלקויה של גופו אשר אינו מספק את הסחורה שתודעתו מצפה לה. הפוטנציה האדירה הטמונה באדם דוחקת לצאת החוצה אך הגוף אינו עומד בעומס... לכן הוא הלך לחפש לו כלי עזר, וכך התפתחה הטכנולוגיה האנושית על פני כל הדורות והזמנים, פניה היו לכלי עזר שיעזרו להספיק ולצרוך ולחצות מרחקים עד כמה שניתן.
כך הלכנו אל המנוע שתפקידו להגדיל עד כמה שניתן את המהירות, לעזור לנו להספיק יותר... ציינתי לעיל כי לא שיכללנו את המנוע והמכונית והחללית בשביל לענות על בעית ההספק אלא בעצם בשביל לענות על בעית הדוחק שלנו, הרגשנו דחוקים בזמן הקצר העומד לרשותינו בשביל לצרוך את היקום, ולכן שום כלי עזר ולמעשה לא יענה על הזמן שעומד לרשותינו ביחס למימדי היקום. שום כלי לא יספק את הפוטנציה האצורה בתוכינו ומבקשת לפרוץ ולצרוך את המרחב, שום מהירות, שום מנוע... למסקנה המדויקת הזו הגיע מחבר התורה כלהלן:
יח ויאמר יהוה אלהים, לא טוב היות האדם לבדו, אעשה - לו עזר כנגדו. יט ויצר יהוה אלהים מן - האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. כ ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים, ולכל חית השדה, ולאדם לא מצא עזר כנגדו. (בראשית, ב)
בפרק הקודם עמדתי על תולדות תכונת "הצריכה" המתוארת בפסוק הראשון שלעיל, ובפרק השישי של הסדרה עמדתי על כלי העזר שנזכרו בפסוק השני, כל כלי משרטט אגף אחר בתודעה האנושית שהפוטנציה האצורה בגוף יכולה לפרוץ דרכו. נמנו לעיל חמישה כלים.
ולאדם לא מצא עזר כנגדו - וכאמור האדם לא מצא תשובה לבעית ההספק שהתעוררה עם הגדרת היקום על ידו, שום כלי עזר לא סיפק אותו. זהו המכשול הראשון שעמד כמתרס בפני הפוטנציה הנצורה באדם.
המכשול השני שעמד בפני הפוטנציה האנושית - אם תרצה בפני התודעה האנושית - הוא העצלות, והמשך הפסוקים יתאר את המכשול הזה ואת תולדותיו:
כא ויפל יהוה אלהים תרדמה על - האדם ויישן, ויקח אחת מצלעתיו, ויסגר בשר תחתנה. כב ויבן יהוה אלהים את - הצלע אשר - לקח מן - האדם לאשה, ויבאה אל - האדם. כג ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה - זאת. כד על - כן, יעזב - איש את - אביו ואת - אמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד. (בראשית, ב)
אני מפרסם בנתיים את הדברים שכתבתי עד כאן, ובד בבד ממשיך במאמר ועומד על המכשול השני וממנו אגש ישירות אל שאלת המפתח של הגוף האנושי העומד לאורך כל היקום וצופה בו בהבזק אחד. שבעה מליארד בני אדם צופים כיום ביקום ומהווים המשך לשרשרת האנושית שצופה גם ברגע זה ביקום המשתרע על מליארדי השנים אחורה ועוד אין סוף השנים קדימה... גוף זה צופה ביקום, הוא לא צפה בו גם לא יצפה בו. והשאלה הנשאלת, היכן אני נמצא בגוף הזה? היכן האינדיבידואליות שלי? היכן היחודיות שלי ומהו גורלה? מהו גורלי כאדם בעל אופי ומהות וערכים אישיים... והרי המהות שלי בטלה בשישים בגוף הגדול המשתרע על פני כל היקום ואני האינדיבידואל נטמע בתוכו. השאלה שלי בעצם, ומה עם התודעה שלי? מה עם נשמתי - מה קורה איתה, וגם מה עם הגוף החתיך שלי!
ובכן גם בנקודה הזאת מושיט מחבר התורה יד ועומד על מהות הגוף והתודעה האינדיבידואלים. אתה, עונה לי ולך, אחד מארבעת אלה:
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם:
1-כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבד, ובשבעת יצא לחפשי, חנם.
2-אם - בגפו יבא בגפו יצא, אם - בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו.
3-אם - אדניו יתן - לו אשה וילדה - לו בנים או בנות, האשה וילדיה תהיה לאדניה, והוא יצא בגפו.
4-ואם - אמר יאמר העבד אהבתי את - אדני את - אשתי ואת - בני, לא אצא חפשי. והגישו אדניו אל - האלהים, והגישו אל - הדלת, או אל - המזוזה, ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו, לעלם. (שמות, כא)
נגיע כמובן גם לארבעת האנשים האלה, נזהה אותם ונזהה דרכם את מסלול גופינו ונשמתינו. יש מסלול מדויק ומדוקדק ולא - לא בעולם הבא, אין מונח כזה בתורה ולא במציאות, יש רק יקום אחד ואנחנו קיימים בו. להשתמע.
ובכן, ובניגוד למידות הבגדים שאנו מכירים (S,M,L,XL,XXL,XXXL) לתודעה אין מעצור במספר האיקסים... וכאשר היא מתחילה לפרוץ ולהתקדם במרחב - השמים באמת הם גבולה, או אז הגוף עומד בפני בעיה: לעולם הוא לא יספק את הסחורה... באווירה תחרותית זו - אם נכון הביטוי, התפתח לו המוח האחראי על הלוגיסטיקה הטכנית בגוף, ולמד למדוד כל דבר בשביל להשיג את הטוב יותר, את הגדול / הרחב / היפה / הארוך / הגבוה יותר... הוא למד למדוד כל דבר בו נתקל ולהשוותו עם הנתונים השמורים בתקיותיו למען להשיג את הערך הבא בתור... זהו מקור דחיית המוח לכל דבר שאינו בר מדידה ובראש הדברים שאינם בר מדידה עומד היקום. הוא חיפש הגדרה עבור היקום וחיפש אותה ללא ליאות, בכל הדורות והזמנים, ובכל אמצעי שעמד לרשותו. כן העמיד לרשותו את בורא היקום, ומאוחר יותר יעמיד לרשותו גם את הטכנולוגיה של העידן החדש, אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד: להשיג הגדרה ליקום. ובעצם, להשיג את כלי המדידה... את המטר, את הליטר, את הזמן, את אלוהים, את הביג באנג...
נוצר הרושם מתיאור השרשרת הסדורה זו - וכאילו אני מביע הבנה לאדם הזה שנפל לרגלי הפוטנציה הבלתי מרוסנת שבו... כמו שאנחנו מביעים שאט נפש למעשה שלא ייעשה, אך לא שוכחים גם להביע את הבנתינו בזנב המעשה... זה הגורם המקיל שמשתמשת בו הסניגוריה במערכת המשפט. אבל לא, אינני מנסה ללמד סניגוריה על האדם למרות הבנתי הסדורה לרחשי תודעתו ועל אף זהותי המשתייכת למשפחתו.
ישנו מושג אנושי הנקרא "לעצור באדום" ואני חושב שהמושג הזה מגדיר נאמנה את תחומי הפוטנציה האין סופית של התודעה האנושית, לאמר אני עוצר באדום בשביל להמשיך ולדהור עד לאין סוף... אולם התודעה האנושית לא עצרה באדום ולא עמדה במבחן הזה, היא ירתה לעצמה ברגליים וגלגלי תנועתה נתקעו במרחב. מילים כבירות - אנסה לפשטם.
המוח האנושי גדל והתחנך על ברכי התחרות, הוא בעצמו בנה את זירת התחרות שלו ולא הפסיק לרגע לבנות לו מתחרים... באופן הזה הגיע אל המידות והגדלים והשתעבד להם, ובאופן הזה הדף כל מה שאינו נמדד ומנע ממנו להכנס אל תחומו, עד שהגיע אל היקום הגדול והאין סופי והדף גם אותו, אולם בד בבד ביקש המוח האנושי לעשות פה מעשה ולהגדיר את היקום הנמצא בתחומו, כי הרי לא יתכן להתקיים במרחב שאינך מכיר בקיומו... וכאן בנקודה הזו התחילה הנסיגה של המוח האנושי כאשר הגביל בעצמו את זירת התחרות שלו ואף את מתחריו, כנגד האסכולה התחרותית עליה התחנך... זאת כי הוא ראה מולו מרחב מוגדר ומגודר שמשחקי התחרות בו מוגבלים ומאולצים... ובעצם הוא כפה על עצמו את הנתונים המגבילים האלה כי הרי הוא זה שקידם את פרוייקט הגדרת היקום ועמל עליו בכל הזמנים והדורות ובכל האמצעים שעמדו לרשותו... או אז תחושת מועקה אמיתית וכנה לבשה אותה, כי הוא עמד לראשונה מול מימדים אדירים אך מוגדרים - דבר שדרש ממנו להתמודד עימם: איזה ערך יש לצפייה שלי ביקום הנורא הזה? ובעצם איזה ערך יש לקיום שלי, להשפעה שלי... כאן התפתחה תורת ההישרדות שמקדשת כל אמצעי עבור המטרה הנעלה: לשרוד בכל מחיר ביקום הגדול הנורא והבלתי צפוי זה. גודל היקום יצר בזנבו את מושג הבלתי צפוי, והבלתי צפוי זוהה ובצדק כמרחב מאיים ומכאן הדרך היתה קצרה לאחד מעמודי התווך של תורת השרידות: לשרוד משמע לאיים, ולקרוס משמע להיות מאויים, אין במרחב מקום לשניים.
וכן דווקא במרחב הגדול הזה שהאדם עמד על מימדיו והגדירם, דווקא כאן הוא הרגיש עד כמה הוא דחוק במרחב, לחוץ בזמן, נזקק לכל עזר שבאמצעותו יוכל להספיק ולצרוך עד כמה שניתן את העולם העומד ממול וצועק לו צרכיני... בצומת הזו התמודד האדם עם בעית ההספק שביטאה את התפוקה הלקויה של גופו אשר אינו מספק את הסחורה שתודעתו מצפה לה. הפוטנציה האדירה הטמונה באדם דוחקת לצאת החוצה אך הגוף אינו עומד בעומס... לכן הוא הלך לחפש לו כלי עזר, וכך התפתחה הטכנולוגיה האנושית על פני כל הדורות והזמנים, פניה היו לכלי עזר שיעזרו להספיק ולצרוך ולחצות מרחקים עד כמה שניתן.
כך הלכנו אל המנוע שתפקידו להגדיל עד כמה שניתן את המהירות, לעזור לנו להספיק יותר... ציינתי לעיל כי לא שיכללנו את המנוע והמכונית והחללית בשביל לענות על בעית ההספק אלא בעצם בשביל לענות על בעית הדוחק שלנו, הרגשנו דחוקים בזמן הקצר העומד לרשותינו בשביל לצרוך את היקום, ולכן שום כלי עזר ולמעשה לא יענה על הזמן שעומד לרשותינו ביחס למימדי היקום. שום כלי לא יספק את הפוטנציה האצורה בתוכינו ומבקשת לפרוץ ולצרוך את המרחב, שום מהירות, שום מנוע... למסקנה המדויקת הזו הגיע מחבר התורה כלהלן:
יח ויאמר יהוה אלהים, לא טוב היות האדם לבדו, אעשה - לו עזר כנגדו. יט ויצר יהוה אלהים מן - האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. כ ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים, ולכל חית השדה, ולאדם לא מצא עזר כנגדו. (בראשית, ב)
בפרק הקודם עמדתי על תולדות תכונת "הצריכה" המתוארת בפסוק הראשון שלעיל, ובפרק השישי של הסדרה עמדתי על כלי העזר שנזכרו בפסוק השני, כל כלי משרטט אגף אחר בתודעה האנושית שהפוטנציה האצורה בגוף יכולה לפרוץ דרכו. נמנו לעיל חמישה כלים.
ולאדם לא מצא עזר כנגדו - וכאמור האדם לא מצא תשובה לבעית ההספק שהתעוררה עם הגדרת היקום על ידו, שום כלי עזר לא סיפק אותו. זהו המכשול הראשון שעמד כמתרס בפני הפוטנציה הנצורה באדם.
המכשול השני שעמד בפני הפוטנציה האנושית - אם תרצה בפני התודעה האנושית - הוא העצלות, והמשך הפסוקים יתאר את המכשול הזה ואת תולדותיו:
כא ויפל יהוה אלהים תרדמה על - האדם ויישן, ויקח אחת מצלעתיו, ויסגר בשר תחתנה. כב ויבן יהוה אלהים את - הצלע אשר - לקח מן - האדם לאשה, ויבאה אל - האדם. כג ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה - זאת. כד על - כן, יעזב - איש את - אביו ואת - אמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד. (בראשית, ב)
אני מפרסם בנתיים את הדברים שכתבתי עד כאן, ובד בבד ממשיך במאמר ועומד על המכשול השני וממנו אגש ישירות אל שאלת המפתח של הגוף האנושי העומד לאורך כל היקום וצופה בו בהבזק אחד. שבעה מליארד בני אדם צופים כיום ביקום ומהווים המשך לשרשרת האנושית שצופה גם ברגע זה ביקום המשתרע על מליארדי השנים אחורה ועוד אין סוף השנים קדימה... גוף זה צופה ביקום, הוא לא צפה בו גם לא יצפה בו. והשאלה הנשאלת, היכן אני נמצא בגוף הזה? היכן האינדיבידואליות שלי? היכן היחודיות שלי ומהו גורלה? מהו גורלי כאדם בעל אופי ומהות וערכים אישיים... והרי המהות שלי בטלה בשישים בגוף הגדול המשתרע על פני כל היקום ואני האינדיבידואל נטמע בתוכו. השאלה שלי בעצם, ומה עם התודעה שלי? מה עם נשמתי - מה קורה איתה, וגם מה עם הגוף החתיך שלי!
ובכן גם בנקודה הזאת מושיט מחבר התורה יד ועומד על מהות הגוף והתודעה האינדיבידואלים. אתה, עונה לי ולך, אחד מארבעת אלה:
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם:
1-כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבד, ובשבעת יצא לחפשי, חנם.
2-אם - בגפו יבא בגפו יצא, אם - בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו.
3-אם - אדניו יתן - לו אשה וילדה - לו בנים או בנות, האשה וילדיה תהיה לאדניה, והוא יצא בגפו.
4-ואם - אמר יאמר העבד אהבתי את - אדני את - אשתי ואת - בני, לא אצא חפשי. והגישו אדניו אל - האלהים, והגישו אל - הדלת, או אל - המזוזה, ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו, לעלם. (שמות, כא)
נגיע כמובן גם לארבעת האנשים האלה, נזהה אותם ונזהה דרכם את מסלול גופינו ונשמתינו. יש מסלול מדויק ומדוקדק ולא - לא בעולם הבא, אין מונח כזה בתורה ולא במציאות, יש רק יקום אחד ואנחנו קיימים בו. להשתמע.
050-3331-331