3. מבנה המחשבות, צורות מחשבה (Thought Formation)

מחשבות אינן ייצוגים מילוליים בלבד - במחשבות נמצא גם ייצוגים ויזואליים, ייצוגיי צלילים, ייצוגי ריחות, ייצוגי טעמים וייצוגי תחושות, אשר מקורם בגירויים חושיים. וכמו כן ישנם הרצונות, הכוונות, המובילים לידי פעולה. אם כך, השפה המילולית מהווה חלק מתוך מכלול העולם המנטלי של האדם. כפי שנוכל לומר שיש מבנה, צורה, לתפיסת אובייקט גופני כדוגמת האובייקט 'נשימה' או האובייקט 'הליכה', כך נתייחס ל'מבנה המחשבות' כאל צורות של אובייקטים מנטליים כדוגמת כעס, שנאה, פחד, תשוקה. זוהי הגדרה בסיסית של תפיסה מנטלית, כל אדם חווה את המצבים המנטליים האלו (המכונים בדרך כלל מצבי רוח או רגשות) ואין הם בהכרח חלק משפה מילולית.

B. הקונטקסט ה'אחר'

כאשר דנים בקונטקסט, בדרך כלל מתייחסים לשלל הגירויים האחרים הסמוכים לאובייקט בו דנים. כדוגמה, כאשר אדם קורא כתבה בעיתון, הקונטקסט מוגדר כ'אמצעים הויזואלים המלווים' את הכתבה: צילומים, איורים, תרשימים, כתבות סמוכות. בעמדה זו יש ניתוח מודל תיאורטי אשר מנתח את השדה הויזואלי בכללו, מסיק מסקנות לגביו ומניח שהמסקנות זהות לאלו שבראש הקורא. במציאות, הקורא אינו מנסה לנתח את "הקונטקסט" האמור (הגירויים הויזואלים או השמיעתיים), הוא אינו מסיק מסקנות, עורך השוואות, לוקח בחשבון תוצאות מחקרים וניסויים פסיכולוגים וכדומה, הוא בסך הכל מנסה לקרוא את הכתבה ולהבין אותה אם מתוך סקרנות, חובה, או להפיג את השעמום ועוד סיבות אחרות ושונות מקורא לקורא, כך שאין אפשרות להתחקות אחרי כולן. מתוך שלל הגירויים השומע או הקורא מנסים לפענח את האינפורמציה (משמעות). אל גירויים אלו נתייחס בשם 'השדה החושי' או, 'המרחב החושי'.

אם כך אין קונטקסט אחר מלבד זה שבראשו של הקורא או השומע. הקונטקסט אליו אנו מתייחסים הוא מצבו הפיזי - מנטלי של הקורא או השומע כמפענח שפה, בכלל זה הידע הקודם, הרצונות, זרם הגירויים החושיים, זרם החשיבה, המצב התודעתי, היחסים בין האדם לרעיונותיו ולדעותיו, ושאר ההתניות. תהליך פענוח השפה הוא תהליך מאוד דינמי, מהיר, עמוס באינפורמציה ומלא סתירות שבסופו עוברת "משמעות" מהדובר לראשו של השומע או מהכתב לראשו של הקורא. אנו נבחן את התהליך הזה תוך התייחסות לקונטקסט זה בלבד.

III. תהליך התפיסה של שפה

A. גירויים

מהם הגירויים המשתתפים בתהליך פענוח והבנת שפה?

1. גירויים חושיים

הגירויים החושיים הם: מראות, צלילים, ריחות, טעמים, תחושות גוף. בקריאה נעשה פענוח לגירויים הויזואלים, אנו נכנה את הגירויים הויזואליים בטווח התפיסה בשם 'השדה הויזואלי'. בשמיעה, בהתאמה, נכנה את הגירויים השמיעתיים בטווח התפיסה בשם 'השדה השמיעתי'. לא נתייחס באופן ישיר לשדות הגירויים החושיים האחרים (ריחות, טעמים, תחושות גוף) מחוסר עניין ישיר במחקר של שפה מילולית.

ישנם תנאים לקליטה חושית. מה לוקח חלק בקליטת גירויים חושיים?

(1) ישנם האיברים האורגניים: העין, האוזן, האף, הלשון וחישניי המישוש בעור.

(2) ישנם אובייקטים ויזואליים בעלי צורות וצבעים שונים, ישנם צלילים בעלי טונים ועוצמות שונות, ישנם ריחות בעלי עוצמות וגוונים (ארומות) שונים, ישנם טעמים שונים בעלי עוצמות שונות, ישנם תחושות בחלקי גוף שונים ובעוצמות שונות. יש לשים לב שהאובייקטים הנקלטים יכולים להיות חלק מגוף האדם הקולט או שאר העולם.

(3) מגע (contact) בין העין ואובייקט ויזואלי (צבע וצורה), מגע בין האוזן ואובייקט שמיעתי (צליל - טון ועוצמה), מגע בין חישניי הקליטה באף וריחות, מגע בין חיישני הטעם בלשון וטעמים (מזון או אחר), מגע בין חיישני התחושה בעור לאובייקטים פיזיים חיצוניים (או אף כתגובה לאובייקט מנטלי).

אלו הם שלושת התנאים המחייבים לקליטה של אובייקט חושי, נאמר שזהו טווח או מרחב התפיסה החושי האנושי.

2. גירויים מנטליים

מהם הגירויים המנטליים ומה מקורם? המרכיבים המנטליים הם: תפיסה (Perception), רגש (Feeling), צורות מחשבה (Thought Formation) ותודעה (Consciousness).

* תפיסה היא הקלט החושי (5 החושים) בתוספת הקלט המנטלי (ומכאן ההתייחסות ל - 6 חושים) בזמן המגע עם האובייקטים המתאימים להם (מראות, צלילים... מחשבות). החוש המנטלי בהתאמה לשאר החושים קולט מחשבות - מילוליות או לא מילוליות (כפי שתואר קודם לכן).

* רגשות הן תגובות העולות ביחס לגירויים והן: רגש נעים (הנאה), רגש לא נעים (כאב), רגש שאינו נעים ואינו לא - נעים (שיויון נפש, equanimity). אלו שלושת האפשרויות היחידות שבהם נתייחס למושג 'רגש' ואין הכוונה כאן לרגשות חיבה, אהבה, שנאה וכו'. רגש עולה כתגובה לגירויים חושיים או לגירויים מנטליים, רגש עולה באם יש הכרה ועירות לו או לא. למרכיב הרגש יש השפעה רבה על הפעילות המנטלית, כדוגמת בניית הידע, אך אין לו השפעה על שפה מילולית במישור המכני, כיוון שהשפה במישור זה היא כלי ליצירת תקשורת בין אישית ותו לא.

* צורות מחשבה (מבנה מחשבות) הן דרך לתאר אובייקט מחשבה. התוכן של מחשבה יכול להיות אובייקטים חושיים שונים, בדרך כלל יש התייחסות למחשבות מילוליות אך יש גם מחשבות ויזואליות (לחשוב / לדמיין איך נראה עץ) או מחשבות צלילים (לדמיין מנגינה) וכך בהתאמה לשאר החושים. צורות מחשבה יהיו חיבה, כעס, שנאה, פחד וכדומה. ישנה חשיבה מילולית המורכבת מחשיבה ראשונית וחשיבה בוחנת. חשיבה ראשונית היא תפיסת אובייקט החשיבה בתודעה ולאחר מכן מתחיל תהליך חקירת ובחינת האובייקט (Exploring) בתודעה. דיבור מתחיל לאחר 'חשיבה ראשונית' ו'חשיבה בוחנת', לכן 'חשיבה ראשונית' ו'חשיבה בוחנת' נחשבות צורות מחשבה מילוליות (Verbal Formation). תפיסה ורגשות שייכות לתודעה - הן כבולות לתודעה ולכן הן נחשבות צורות מחשבה מנטליות (Mental Formation).

* מהי התודעה? זוהי ההכרה, העירות, הידיעה של אובייקט מנטלי ברגע מסוים. ההכרה של 'חמוץ' או 'מתוק', ההכרה של תחושת גירוד, ההכרה של תחושת כאב, וכך הלאה. התודעה אינה עולה באופן עצמאי, אלא בשיתוף עם מצבים מנטליים אחרים. התודעה נקראת בהתאם למקור האובייקט שגרם לתגובה: תודעת - עין, תודעת - אוזן... תודעת - מנטל (Mental-Consciousness).

מצב מנטלי בכל רגע מורכב מכל המרכיבים שתוארו כאן (תפיסה, רגשות, צורות מחשבה ותודעה), כאשר נוסיף את המרכיב הפיזי - הגוף נקבל את כלל האדם (5 מרכיבים, Five Aggregates). מתוך אלו נאמר שהגירויים המנטליים לגבי שפה הם מחשבות מילוליות בתחום החוש המנטלי, אשר מוגדרים כצורות מחשבה מילוליות.

השפה לוקחת חלק בחשיבה ובדיבור כצורות מנטליות. חשיבה מילולית יכולה מצד אחד להיות תוצר של תהליך חשיבה ומצד שני חשיבה מילולית יכולה להוות גירוי חדש המעלה אובייקטים נוספים באם תחושות, רגשות, וצורות מחשבה אחרות כגון כעס, חיבה וכדומה. כמו כן, חשיבה מילולית יכולה להוביל לדיבור או לפעולה המתוארת כ'פריצה' מתוך המחשבה לדיבור או לפעולה. דוגמה ל'פריצה' לדיבור - המחשבה 'אני רוצה לשתות יין' תגרום לי לומר למלצר להביא לי כוס יין. דוגמה ל'פריצה' לפעולה - המחשבה: 'אני רוצה לשתות יין' תגרום לי להושיט יד לעבר כוס היין שעל השולחן.

B. תהליך הבנת שפה

1. התניות ודרישות

מה אדם כקורא או שומע שפה צריך לדעת כדי שיוכל להבין אותה? ישנם דרישות ותנאים בסיסיים להבנת שפה באם נשמעת או נקראת.

ננסה לתאר כיצד השומע מבין דיבור. מקור הדיבור יכול להיות אדם אחר, או אמצעי דיגיטלי כגון, רדיו, קול מוקלט, טלויזיה, טלפון או כל אמצעי אחר ואליהם נתייחס כמקור הצליל.

דרישות לשמיעה:

1. יכולת שמיעה.

2. גירוי במרחב השמיעה.

3. מגע - האוזן קולטת צליל.

במרחב השמיעה ישנם צלילים רבים ושונים, כיצד מבדיל השומע בין צליל שהוא דיבור לבין צליל שאינו חלק מדיבור? אורגניזם השמיעה קולט צלילים ממרחב השמיעה, לאורגניזם זה מגבלות אקוסטיות שונות כדוגמת הפונקציה של עוצמת הקול ומרחק ממקור הקול ומגבלות פיזיולוגיות אחרות. השומע מבחין ומבדיל בשפה מתוך מגוון הצלילים הנקלטים, יש כאן תהליך של פענוח השפה המדוברת מתוך כמות עצומה של גירויים קוליים.

בדרך כלל האדם משתמש בקולו כדי לדבר, כלומר השימוש העיקרי בקול אנושי הוא ליצירת שפה מילולית - צלילים בעלי 'משמעות' (לעומת מוזיקה או רעשים). גוון קול אדם מובחן ומובדל כבר מזמן הלידה - יש אליו התייחסות מיוחדת. כדוגמת התינוק אשר שומע ורואה כיצד הסובבים אותו מתקשרים באמצעות הדיבור, וכך מתוך ניסיון, מנסה לחקות את הדוברים. ההתייחסות המיוחדת לשפה מילולית מתבטאת בכך שקול אדם הנו דומיננטי במרחב השמיעה, ויש הכרה בחשיבותו כבעל משמעות - כנושא אינפורמציה לתקשורת בין - אישית.

א תודעה ועירות

בזמן קליטת גירויים מכל אמצעי הקלט (6 החושים) התודעה עירה לאובייקט אחד ברגע נתון. התודעה מובחנת על פי אובייקט התוכן שבה. ההשתנות היא המעבר מאובייקט לאובייקט על פי התניות מסוימות - ברגע אחד אני רואה את הגלידה, לאחר מכן כשאני טועם אותה, אני מרגיש תחושת קור בחלל הפה, טעם 'מתוק', הנאה, וכך הלאה. התודעה עוברת מ'תחנה' ל'תחנה': [ראייה] - > [תחושה] - > [תפיסה] - > [הרגשה]. נאמר שהתודעה עירה לאובייקטים שונים בהתאם לגירוי שהם יוצרים.

* נבדיל בין המצב שבו יש עירות (Attention) למרחב השמיעה (לקלט צלילי), לבין המצב שבו יש עירות למרחבים ולקלטים האחרים. כלומר, כאשר ישנה עירות למרחב השמיעה אין צורך בגירוי כלשהו כדי להעביר את התודעה למרחב השמיעה, לעומת זאת, כאשר אין עירות למרחב השמיעה יש צורך בגירוי כלשהו כדי להעביר את התודעה למרחב השמיעה.

* התודעה יכולה להשתנות באופן מכוון - לדוגמה, עולה המחשבה 'רוצה להקשיב לחדשות ברדיו', כתגובה, תעלה עירות לרצון זה, התודעה תעבור למרחב השמיעה, ויהיה ריכוז במה שנשמע. התודעה יכולה להשתנות באופן לא מכוון - לדוגמה, אני מתבונן בציפור עפה מבעד לחלון בשעת אחה"צ שקטה ולפתע מישהו מדליק את הטלויזיה וממנה נשמע קול שידורי החדשות בקולי קולות. כתגובה, התודעה תעבור מהמרחב הויזואלי למרחב השמיעתי ותעלה עירות לכך ברגע המעבר.

* התודעה נוטה להתמקד באובייקטים ולא נפרשת לכל מרחב השמיעה (או מרחב הראייה וכו'). באופן דומה למעבר התודעה ממרחב למרחב, ישנו מעבר בין אובייקטים במרחב מסוים. לדוגמה, ברגע אחד התודעה במרחב השמיעה יכולה להיות ל'ציוצי ציפורים', ברגע שני ל'בכי תינוק', ברגע אחר ל'מוזיקה ממערכת סטריאו', ולאחר מכן ל'רעשי הנשימה של השומע'.

* המעבר של התודעה מאובייקט לאובייקט הנו מהיר ביותר ומותנה בגורמים רבים, אחד מהם הוא רגש (Feeling). כאשר ישנה הנאה (הרגשה נעימה) כתוצאה ממגע (Contact) עם אובייקט מסוים, נוצרת 'משיכה' ((Attachment לאובייקט וכתוצאה מכך המשכיות העירות אליו. כאשר יש כאב (הרגשה לא - נעימה) כתוצאה ממגע עם אובייקט מסוים, נוצרת 'דחייה' כלפי האובייקט וכתוצאה מכך ניסיון להפסיק את העירות לאובייקט. כאשר יש רגש של שיוויון נפש כתוצאה ממגע עם אובייקט מסוים נוצרת אי נוחות המתבטאת בשעמום, חוסר עניין, וכתוצאה מכך התודעה מחפשת אובייקט חדש, אחר.

ב תגובות והבחנות

* שפה מדוברת

נתאר תגובות ראשוניות אפשריות לשפה מדוברת (לפני תהליך הפענוח):

= ההבחנה או ההכרה 'זוהי שפה' / 'אלו צלילים מובנים' (בעלי משמעות).

= ההבחנה 'זוהי מילה' / 'פונמות אלו הן מילה'

= ההבחנה 'זהו צירוף מילים' / 'צירוף מילים זה הוא משפט'

הבחנות שונות יעלו במקרים שונים, השומע עלול להבחין בקול דיבור (לזהות את הצליל כבעל משמעות) בכל מיני שלבים באם כתפיסה של פונמה אחת או צירוף פונמות, ובאם כתפיסה של צירוף מילים או משפט שלם. ברגע שהתודעה תזהה את אובייקט קול הדיבור כבעל משמעות היא תעבור אליו, ואז יתחיל תהליך העיבוד לפענוח והבנת השפה.

* שפה כתובה

ננסה לתאר כיצד הקורא מבין שפה כתובה. מקור הקריאה (הכתוב) הוא כל איור גרפי של אותיות, מילים, משפטים, אותם נמצא בספר, עיתון, תמרור, מכתב וכדומה.

דרישות לקריאה:

1. יכולת ראייה

2. גירוי במרחב הראיה (המרחב הויזואלי).

3. מגע - העין קולטת את הכתוב.

במרחב הראיה ישנם עצמים ויזואלים רבים ושונים. כדי לקרוא יש להכיר את הסימנים הגרפיים הנקראים כתב. הכתב לא נלמד באופן אינטואיטיבי כפי שהשפה המדוברת נלמדת, אלא בעזרת לימוד שיטתי על - ידי אדם היודע לקרוא. אורגניזם הראייה קולט צבעים וצורות ממרחב הראיה, לאורגניזם זה מגבלות שונות (בדומה לאורגניזם השומע), כדוגמת הפונקציה של גודל האובייקט ומרחק ממנו, ומגבלות פיזיולוגיות אחרות. הקורא מבחין ומבדיל בשפה מתוך מגוון הצורות הנקלטות, יש כאן תהליך של פענוח השפה הכתובה מתוך כמות עצומה של גירויים ויזואלים.

מתחייב שהקורא יכיר את הסימנים הגרפיים הנכונים (הכתב) בכדי שיוכל לפענח אותם.

הכתב

הקריאה היא מערכת הנלמדת בדרך כלל לאחר ידיעת הדיבור (אם בכלל). האם היא מערכת הממפה את עצמה על גבי מערכת פונמות קיימת? ישנו הכתב המורכב מסימנים גרפים המייצגים פונמות כגון הכתב הלטיני, העברי, הסלבי ואחרים. לעומת זאת, ישנו הכתב הסיני בו כל סימן מייצג משמעות - דבר מה במציאות (מראה, צליל, ריח וכו') או קונספט. כך שייצוג האותיות הסיניות היא מערכת המייצגת משמעויות בדומה למערכת הדיבור. עדיין, אין זה סותר שיהיה גם ייצוג פונמי לכל אחת מהסימניות, כך שיש הקבלה בין שני המערכות של הסימנים (שפה כתובה) והפונמות (שפה מדוברת). גם בשפות בהם סימני הכתב מייצגים פונמות ניתן לומר שלאחר רכישת ניסיון, לגבי קורא מיומן, הקריאה מקבלת אוטונומיה, בכך שהסימנים הגרפיים הופכים כמעט (או לחלוטין) ייצוגים ישירים למשמעות. במצב שכזה יחידות השפה לגבי הקורא הן מילים ולא אותיות - התפיסה היא של מילה שלמה כסימן מייצג משמעות.

2. תפיסת יחידות של שפה

יש תפיסה של יחידות גרפיות שונות ליכולות קריאה שונות. הדבר דומה לתפיסה של שפה מדוברת - אין תפיסה של פונמות אלא של מילים כיחידות של שפה (למילה יש משמעות מובחנת ומובדלת, לעומת פונמה, לה אין משמעות מובחנת ומובדלת מלבד גוון הקול). יש כאן תלות בניסיון קריאה, אם יש הכרות רבה עם צירוף גרפי מסוים - מילה או משפט, תהיה תפיסה של צירוף זה כיחידה שפתית (מילולית, וורבלית) אחת.

נתאר תגובות ראשוניות אפשריות לשפה כתובה (לפני תהליך הפענוח):

= ההבחנה / ההכרה 'זהו כתב' / 'זהו איור גרפי מובן' (בעלי משמעות).

= ההבחנה 'אלו אותיות' / 'אלו אותיות מובנות'.

= ההבחנה 'אלו מילים' / 'אלו מילים מובנות'.

= ההכרה 'זוהי שפה ידועה'

ברגע שעולה ההכרה כדוגמת ההבחנות האלו או דומה להן, תיווצר עירות למרחב הראייה, אובייקט התודעה יהיה הכתב, ויתחיל תהליך עיבוד לפענוח והבנת השפה.

א בניית משמעות - פענוח השפה.

פענוח השפה מתחיל בהבחנה שהקלט הויזואלי או השמיעתי הוא אלמנט של שפה. הכוונה של השומע או הקורא כמפענח היא להבין את האינפורמציה הנמסרת, כלומר, את המשמעות. המילים הן לא המשמעות - הן לא האינפורמציה הנמסרת. המילים הן מה ש'נושא' את המשמעות, מעביר אותה מהדובר לשומע או מהכותב לקורא.

הנטייה הבסיסית היא חיפוש של משמעות - מתוך שלל הגירויים החושיים והמנטליים האדם מתמקד במה שמשמעותי לגביו (שיש בו משמעות לגביו). אלו היחסים של האדם עם 'מה שיש' בכלל.

אנו יכולים להבחין בין התגובה של מבט חטוף לעבר עץ, שמיים או בית ובין מבט בשלט עליו כתובה המילה 'מכירת חיסול, הכל בחצי מחיר'. במקרה של העץ, יש תפיסה ויזואלית של צורה וצבע, אז באה ההבחנה 'זהו עץ', אנו מתבוננים בתנועה של העץ, בוחנים את חלקיו, מכאן והלאה יכולות לעלות מחשבות רבות ושונות הקשורות בעץ הנצפה וכאלו שאינן קשורות בעץ הנצפה. לעומת זאת, כאשר אנו מביטים בשלט, מייד לאחר התפיסה הויזואלית של צורה וצבע, וההבחנה, באופן כזה או אחר, שיש זוהי שפה, תעלה מחשבה מילולית - 'מכירת חיסול, הכל בחצי מחיר', מכאן והלאה בדומה למקרה העץ יכולות לעלות מחשבות שונות הקשורות או שאינן קשורות במחשבה זו. ההבדל הוא שבמקרה השלט נוצר תהליך פענוח שבסופו המשפט נקרא - נוצרה 'משמעות'.

ב אוטומטיות התפיסה של שפה

התהליך שתואר נכון במקרה שההתניות המקדימות מאפשרות לו לקרות. מתחייב שהאדם יודע לקרוא, כלומר, מכיר את הסימנים של הכתב, ומבין את המשמעות של המילים - יודע מה המילים מייצגות. לאדם שאינו יודע את השפה יראו האותיות כסימנים גרפים בלבד והתגובה לא תהיה המחשבה 'מכירת חיסול, הכל בחצי מחיר' למרות שעדיין קיימת אפשרות שתעלה ההבחנה 'זהו כתב' או 'זוהי שפה שאני לא מכיר'. כלומר תהליך הפענוח יפסק בשלב מסוים או ימשיך באופן שונה. אם כך, הידע מתנה את התהליך - בהתאם לידע של הקורא תעלה התגובה. תהליך זה הנו אוטומטי - הלימוד של השפה, התרגול והניסיון הרב שהצטבר יצרו מבנה ידע המתנה את תגובות האדם לשדה הויזואלי. באופן דומה נוכל לומר שמבנה הידע מתנה את תגובות האדם לשדה השמיעתי.

3. השפה כמערכת אוטונומית

במשך הזמן האדם רוכש מיומנות מילולית - כמפענח וכדובר. מיומנות זו יוצרת יחסים חדשים עם השפה, נוסף על כך שהשפה מתפקדת כמכשיר לתקשורת בין אישית היא מקבלת מעמד אוטונומי משל עצמה. אם עד כה המילה הייתה תאור פונמי או גרפי לתיאור אובייקט במציאות (משמעות) או קונספט, עתה בנוסף, יש יחס למילה כאובייקט שמיעתי, גרפי, או כקונספט בתוך מערכת כללים. כך נוצרים יחסים דואליים בין האדם למערכת השפתית, מצד אחד מערכת משמעויות ומצד שני מניפולציות על המערכת ויצירת איברים חדשים בה.

אין כאן הכוונה ליצירת מילים חדשות בשפה (כמערכת משמעויות) - כדוגמה, כאשר המציאו את הרדיו, טבעו מילה חדשה המתארת אובייקט במציאות. בדומה לכך גם המילה 'טלויזיה' (Tele-vision) שהיא אמנם צירוף של שני מילים אך היא מייצגת אובייקט בעולם. זהו תהליך טבעי כאשר יש צורך לתאר אובייקט שלא היה קיים עד כה ולכן ממציאים מילה שתייצג אותו, לעומת זאת ביחסים עם השפה כמערכת אוטונומית מתקבלים תוצרים מעין אלו:

* תפיסה של מערכת חוקים לגבי מילים, היחס ביניהן והמבנה של משפטים (תחביר). יחסים אלו מדברים 'על השפה', עוסקים 'בשפה' ובמרכיביה. זהו חלק מחקר שפה באופן תיאורטי שאין הוא דרוש לשימוש בשפה לתקשורת בין אישית. עובדה היא שדוברים שאינם יודעים חוקי לשון ודקדוק מתפקדים כדוברים וכמפענחים ללא קושי.

* שימוש במילים המתארות אובייקט אחד לתיאור אובייקט אחר (דימויים). שימוש בשפה לתיאור מצב דומה תוך כדי השוואה. כדוגמה, 'אני חושב שאני עובד קשה' ו - 'אני חושב שחמור עובד קשה' מכאן אני יוצר את המשפט - 'אני עובד כמו חמור'.

* שימוש במילים המתארות אובייקטים או קונספטים ליצירת קונספטים (מטאפורות). במקרה זה יש שימוש במאפיין או מאפיינים מסוימים של האובייקט המיוצג ע"י המילה. המאפיינים יכולים להיות תגובה לאובייקט, יחס רגשי אליו, דימויי וכו'. הקונספט מיוצג במילה זהה לזו שמייצגת אובייקט בעולם. לדוגמה המילה 'לב', ישנו האיבר המזרים דם אשר פועם בחזה כל אדם חי - 'גודלו של לב אדם הוא כגודל כף יד קמוצה'. וישנו הקונספט 'לב' המייצג את המרכז המנטלי ה'חיובי' של האדם, בקונספט זה מקובצים הרגשות והכוונות החיוביים, הטובים והמועילים - 'הלב של אמא גדול, היא אוהבת את כל ילדיה'.

* יש להבדיל תוצרים אלו מ'אנאלוגיה' בה יש השוואה בין אובייקטים במציאות.

תוצרים מילוליים אלו יוצרים אמביוולנטיות במילים. משמעויות נוספות למילים המייצגות אובייקטים בעולם. מכאן נגררות בעיות בתקשורת - בלבול, חוסר בהירות, אין ידע משותף ברור לשני דוברים.

תוצרים אלו תלויים גם גורמים תרבותיים - חברתיים.

4. הרכבת משמעות

א מילים

בשפה נמצא צירופי פונמות או צירופי אותיות הנקראות מילים. לפונמות או לאותיות אין משמעות מהבחינה שהן לא חלק מהאינפורמציה הנמסרת אותה יש לפענח. לכן, כוונת השומע או הקורא היא לזהות מילים כיחידות הבסיסיות (בשפה הסינית לדוגמה, אין את שלב הרכבת המילה מאותיות כיוון שיש שימוש בסימניות המהוות מילים). זיהוי המילה מתוך שלל הגירויים מעלה את ההבחנה ש'זוהי מילה', וכתגובה עולה ייצוג המילה.

ב דימויים ((images

* להבדיל מדימויים בשפה כמערכת אוטונומית שנידונו קודם.

אנו נוטים לחשוב שמילה המתארת אובייקט ויזואלי אמורה להעלות ייצוג ויזואלי, מילה המתארת אובייקט שמיעתי אמורה להעלות ייצוג שמיעתי, וכך הלאה, אך היחסים של האדם עם השפה (ועם העולם) בדרך כלל סבוכים יותר ולכן אין המצב פשוט כל כך. לאדם יש רגש כלפי אובייקטים בעולם (משיכה, דחייה או שוויון נפש), באופן זה הוא מתייחס אל הסביבה. כמו כן ישנו הידע - הניסיון, הזיכרון, החוויה, 'מה שהוא מכיר'. יש נטייה ברורה ליצור 'דימויים' (images) של האובייקטים הנקלטים, הדימויים כוללות את המטען הרגשי יחד עם החושי. בדומה, האדם בונה 'דימוי' של עצמו, וכך היחסים שלו עם העולם הם בין הדימוי של עצמו לדימוים האחרים.

כאשר ישמע אדם שמכיר ויודע מהו 'סוס' - כלומר ראה, שמע והיה בקרבת סוס, יכולים לעלות בו ייצוגים כדוגמת אלו: ייצוג ויזואלי קונקרטי של 'סוס' (דמות של סוס שראה או לחילופין תמונה / ציור של סוס), יחס רגשי כלפי סוס קונקרטי, ייצוג חושי או מנטלי (ויזואלי, שמיעתי, ריח, טעם, תחושה, מחשבה) שהיה לו קשר לניסיון עם סוס קונקרטי, או, ייצוג של קונספט הקשור ב'סוס' ו/או יחס רגשי אליו, מכאן והלאה תיווצר שרשרת תגובות לייצוגים אלו בהתאם למבנה הידע, הדימויים וההתניות של האדם.

במקרה אחר, אדם שני שלא ראה סוס בחייו, לא ראה, לא שמע ולא היה בקרבת סוס. אחד מן השניים, או שהוא לא יכיר כלל את המילה ולא תהיה תגובה של משמעות, או שיכיר את המילה כך שהתגובה תבוא על פי הידע החלקי שיש לו על 'סוס' או הדימוי שלו של 'סוס'.

בין שני מקרים אלו נמצא מגוון של מקרים בהם יש לאנשים שונים ידע שונה לגבי אובייקטים בעולם (המיוצגים במילים) ואשר לגביהם נבנו דימויים שונים. התפיסה לגביהם יכולה להיות קונספטואלית בלבד, ללא כל ניסיון חווייתי חושי. הדימויים משתנים כתגובה לניסיון - לתפיסה, כמו כן, נוצרים דימויים חדשים, ודימויים ישנים דועכים ונעלמים. כך נוכל לומר, שה'משמעות' לגבי מילה היא היחס של האדם כלפי הייצוג שלה - באם הוא חושי קונקרטי או באם הוא דימויי שהוא בנה.

ג תפיסה של יחידה מילולית כבעלת משמעות

היחסים בפענוח מילה מתוך סימן פונמי או גרפי הם הדדיים במובן זה שהקולט מחפש משמעות בשפה (Something that make sense) כך שכל עוד הקולט לא מוצא משמעות בסימן פונמי או גרפי הוא לא מקבל אותו כמילה או כחלק משפה, כיוון שלגביו אין תועלת בסימן שכזה. לכן נגדיר יחידה מילולית כסימן המייצג משמעות, שיש לו איזשהו ייצוג לגבי הקולט.

ד הרכבת צירופי מילים

שמיעה או קריאה כוללות בדרך כלל יותר ממילה אחת, רצף של מספר מילים אשר יחד מעבירים משמעות מורכבת. רצף של מילים יכול להיות גם צירוף של שתי מילים או משפט.

ניקח את הצירוף 'כלב גדול'. המילה 'כלב' מייצגת אובייקט בעולם הנתפס בראייה (גם בשאר החושים, אך במקרה זה הויזואל דומיננטי). המילה 'גדול' מייצגת קונספט של יחס של מימדי (בד"כ במרחב הויזואלי). התגובה לכל אחת מהמילים בנפרד תהיה שונה מהצירוף של שניהם. לדוגמה, התגובה למילה 'כלב' יכולה להיות ייצוג ויזואלי של הכלב החי בביתו של הקולט עצמו. התגובה לצירוף 'כלב גדול' תהיה ייצוג ויזואלי של כלב אחר (סביר מאוד במקרה שהכלב של הקולט קטן), כלומר יש כאן ייצוג ויזואלי שונה לגמרי מבחינה איכותית, זהו לא שינוי בתכונה אחת - הייצוג הויזואלי הקודם של הכלב לא 'גדל' או 'נמתח' כתגובה למילה 'גדול' אלא נוצר ייצוג חדש של 'כלב אחר'. כך, התגובה לצירוף משמעויות אינו הסכום שלהם או בהכרח מניפולציה של ייצוג אחד על השני, אלא ייצוג חדש אשר יכול להיות מנותק מקשר ישיר לאלו המרכיבים אותו.

דוגמה אחרת היא המילה 'אופניים', מילה המייצגת דבר מה בעולם. היא אינה מייצגת את הגלגלים, הצמיגים, הכידון, הפדלים, המעצורים, גלגלי השיניים, או כל חלק אחר אלא את המכלול שלהם למרות שהאופניים מורכבים מכל החלקים שתוארו. גם במקרה של מילים לא נוכל לומר שהמשמעות של צירוף מילים היא סכום המשמעויות של כל מילה בנפרד אלא שנוצר ייצוג של מכלול כלשהו.

הצירוף 'עיר קטנה' יכול להעלות אצל הקולט ייצוג חושי או דימוי של העיר בת - ים, הקטנה גם בשטח וגם בעלת תדמית של פרובינציה. ואילו הצירוף 'עיר גדולה' יכול להעלות ייצוג או דימוי של העיר 'תל - אביב', הגדולה גם בשטח וגם בעלת תדמית של עיר קוסמופוליטית. אלו שני ייצוגים שונים לגמרי, באם מראה של בת - ים לעומת מראה של תל - אביב, או הרגש כלפי כל אחד מהערים, ולכן כל התגובה תהיה שונה מבחינה איכותית. אם כך, ההכללה של בת - ים ותל - אביב כערים, היא תיאורטית (וכך גם המילה 'עיר' עצמה), תפיסה קונספטואלית, קבוצה של אובייקטים שונים תחת קונספט המיוצג במילה.

השימוש בהכללות הוא קונבנציה של שפה התורם רבות לתקשורת, ועדיין יש לראות את הגבולות שלו ככזה, כלומר, תפיסה קונספטואלית אינה מייצגת 'דבר' בעולם, ולכן, השלכת קונספט כממשות היא אשליה בלבד.

ה היחידה המילולית מתרחבת

אנו מוצאים מילה בתוך משפט, משפט בתוך פסקה, פסקה בתוך קטע. ממשמעות של מילה מתרחבים למשמעות של צירוף של שתי מילים, שלוש מילים, משפט, פסקה. משפט יכול להביע רעיון - להיות בעל ייצוג באותה מידה כמו צירוף של שתי מילים או מילה אחת. נוכל למצוא דמיון בין הרכבת משמעות של משפט מתוך אוסף מילים ובין הרכבת משמעות של פסקה מתוך אוסף משפטים ואולי אף באופן דומה לקטע שלם. עם זאת, יש להתחשב בגורמים אחרים כפי שכבר תיארנו - יש מגבלה ליכולת התפיסה של הקולט ומבחינת יכולת הרכבת כמות משמעויות רבות, יכולת אשר שונה ברמת המיומנות ממפענח אחד לאחר. וישנו הגורם של הזמן, בו נקלטים גירויים רבים אחרים - גירויים חושיים ומנטליים שאינם קשורים לשפה, ותגובות לגירויים אלו. כך שתהליך הרכבת המשמעות או המשמעויות בעייתי ומוגבל.

ו רצף הפענוח

קיימת בעיה מגבלה בסיסית של תפיסת הקולט - החוש המנטלי מסוגל לקלוט שדה מוגבל בכל רגע. השפה הנקלטת בראייה או שמיעה היא רצף של גירויים בזמן, כלומר, כאשר נקלט דיבור יש רצף לינארי של מילים - לדוגמה, אם אני שומע את המשפט 'תן לי את הספר בבקשה' הגירויים השמיעתיים (הפונמות) נקלטים כך: ten-li-et-ha-se-fer-be-va-ka-sha

ישנה תפיסה של הפונמות ולאחר מכן הבחנה שזוהי שפה (אם לא עלתה ההבחנה קודם לכן) מתחיל ניסיון פענוח, חלוקה ליחידות מילוליות בעלות משמעות. כלומר העיבוד אינו לינארי, הפענוח מתבצע על רצף פונמות על 'גוש' של צלילים ולא בדרך של פענוח מילה אחרי מילה אלא ניסיון לפענח 'משהו' בעל משמעות (לגבי הקולט). הפענוח משתנה בהתאם להתניות שונות היוצרות יחד את הקונטקסט הפנימי. לכן אין אפשרות לתאר או לנתח את תהליך פענוח השפה באופן מודולרי, ההתנהגות של הפענוח היא של 'לתפוס מה שאפשר' ולא ניתוח אנליטי של הצלילים. להבדיל, כאשר מתכנתים מחשב לפענח קול אדם, הדרך היחידה היא ניתוח דיגיטלי של צלילים, חלוקה לפונמות, מילים, משפטים וכו' אך האדם אינו מחשב, הוא מנסה למצוא ולפענח את המשמעויות ולכן התהליך כאן שונה לחלוטין.

אם כך, כאשר בפענוח מורכבים שני יחידות מילוליות הן הופכות ליחידה מילולית אחת אם יש להן התאמה קוהרנטית, הכוונה היא שהן מקבלות ייצוג אחד המתאים לצירוף שלהן. לאחר ההרכבה אין צורך במשמעויות הקודמות ולכן הפענוח 'נוטש' אותן וממשיך הלאה ברצף. אין צורך לשמור את המשמעויות הקודמות בתוך הקונטקסט (פנימי) הקוהרנטי אם אין להן תרומה באופן כלשהו. בדומה לאדם שבונה רפסודה כדי לחצות נהר, כאשר הוא מגיע לגדה השניה אין לו צורך לסחוב את הרפסודה על גבו ולכן הוא ינטוש אותה. אחד הסימנים לנטישה זו היא חוסר היכולת של דובר או שומע לזכור את המילים ששמע או שאמר אפילו רגע לאחר מכן. מה שנזכר הם התוצרים של תהליך הפענוח.

אם יש משמעויות שאינן מתיישבות אם הקונטקסט הנצבר מרצף הפענוח נוצרת בעיה - קונפליקט, ולכן ייצוגים שאין תהליך הפענוח מצליח להרכיב אל תוך הקונטקסט נשמרים כפי שהם. כמו כן, ישנם סיבות אחרות לשמור על ייצוגים למרות שהם מורכבים אל תוך המשמעות הנצברת (הקונטקסט המילולי של הקולט) - לדוגמה, תגובה רגשית (משיכה, דחייה) אל הייצוג, או ייצור שרשרת תגובות של ייצוגים (אסוציאציות) לייצוג מרצף הפענוח.

לסיכום, בניית המשמעות היא תהליך של הרכבת ייצוגים (חושיים / מנטליים, קונספטים ודימויים - images) של יחידות מילוליות דינמיות - משתנות. התהליך הזה מאוד מורכב, בו הייצוגים והתגובות המילוליות (הקונטקסט המילולי) מהווים חלק מקונטקסט רחב של קליטה חושית ומנטלית לא מילולית. התוצר לתהליך זה הוא בדיוק אותם תגובות ושינויים בקונטקסט המילולי והלא - מילולי. הקונספטואליזציה של התוצר, היא הדבר המכונה בדרך כלל 'משמעות', והיא חלק נפרד ולא הכרחי. יצירת קונספט מתוך התוצר של תהליך הפענוח (קונספטואליזציה) היא פעולה (action) ובדומה ליכולת שונה של תיאור (כמו בדוגמת העץ, שאפשר לתאר במשפט או בספר ובאופנים שונים), כך גם יכולים להיווצר קונספטים שונים במקרים שונים (כמו דימויים, images, בקונטקסט לא מילולי), לאדם אחד ובטח בהשוואה בין שני אנשים שונים, וכרגיל בהתאם להתניות המסוימות.

5. קונספטואליזציה

* לא נכנס לנושא זה כיוון שהוא תהליך נפרד אך נסביר אותו בקווים כלליים.

תהליך הקונספטואליזציה אינו הכרחי, התפיסה ביום יום לא מחייבת אותנו ליצור קונספט לכל מה שנתפס. בדרך כלל נעשה תהליך הקונספטואליזציה כאשר יש דרישה לכך, כתגובה לאתגר. לדוגמה, אם שואלים אותי 'מה דעתך על... ' - כדי להשיב, עלי לייצר קונספט של 'מה על פי דעתי אני חושב על... ' (יש סיכוי שאטעה לגבי דעתי!). דוגמה אחרת היא מבחן בבית ספר, כאשר שואלים את הנבחן מה הוא יודע על נושא מסוים, נוצר אתגר ועליו לנסח את ידיעותיו בנושא זה לידי שפה מילולית. דוגמה פשוטה יותר היא 'ספר מה קרה לך היום' - על המשיב לסקור את האירועים מזיכרונו ולנסח תיאור מילולי, תיאור זה יהיה על פי הבנתו באותו רגע וסביר שישתנה בהתאם לקונטקסט ולנסיבות.

כאשר אין אתגר, אין צורך לבצע קונספטואליזציה, כך שיש ייצוגים לא מילוליים ולצדם ייצוגים מילוליים.

* מעניין לראות שכמות הייצוגים המילוליים לעומת הלא - מילוליים משתנה מאדם לאדם. ישנם אנשים שלא הושפעו משפה באופן משמעותי ולכן היחסים שלהם עם השפה מועטים, כך שרוב מבנה הידע שלהם הוא ייצוגים חושיים ומנטליים (לא מילוליים). לעומתם, נמצא אנשים שחלק גדול ממבנה הידע שלהם מורכב מייצוגים מילוליים (מילים, קונספטים, דימויים), אנשים אלו הושפעו מגירויים שפתיים רבים ונותנים לכך חשיבות רבה. כאשר חלק גדול ממבנה הידע וההתניות הוא מילולי - קונספטואלי, האדם רואה את העולם דרך פריזמה של קונספטים ודימויים, ונוצר ניתוק מהעולם.

IV. רב - משמעות

* דו משמעות או רב משמעות - נתייחס לשני המונחים באופן זהה כיוון שבתהליך זה יש השוואה בין אובייקטים, והשוואה נעשית תמיד בין שניים.

A. מהי רב - משמעות

1. תפיסה ופענוח

ניקח את המצב בו אדם מביט ויש עץ במרחב הויזואלי. במקרה בו הוא תופס 'עץ' כאובייקט, נוצרת מייד תגובה פיזית ומנטלית היכולה לכלול רגש ו/או ההבחנה 'זהו עץ' ו/או העירות לתפיסה ו/או מעבר של התודעה לעץ כאובייקט תודעה.

בין התגובות האפשריות מצאנו את התגובה המילולית - המחשבה 'עץ' (כמילה). כלומר יש תגובות מילוליות גם לתפיסות חושיות שאין להן קשר עם השפה כיוון שהאדם מותנה בידע לגבי העולם ובתפיסה של עץ נכבלה המחשבה המילולית 'עץ'. כמו כן, לחילופין נוכל למצוא מחשבות כמו 'ענפים' 'עלים' 'פרחים' 'פירות' שיעלו בתגובה לתפיסת אובייקטים שונים אשר הם חלק מהעץ. התפיסה הויזואלית במקרה זה ברורה במידה כזו שאין לאובייקטים ייצוגים לא ברורים או ייצוגים אמביוולנטיים - עץ הוא הדבר ה'זה' שאני מביט בו, עלים הם הדבר ה'זה' שאני מביט בו וכו'

ניקח לדוגמה אדם ההולך ביער ולפתע רואה נחש, בתגובה הוא קופא על מקומו ומביט בנחש בבהלה תוך שהוא חושב מה לעשות. לאחר רגע הוא מבחין שאין זה נחש אלא ענף עץ מפותל, הוא מוודא זאת כשהוא בועט לעברו ומאחר שאין תזוזה, הוא נרגע וממשיך בדרכו.

הנה תאור סכמתי למה שקרה: תפיסה של אובייקט ויזואלי (צורה וצבע) זוהתה כמראה של נחש על פי זיכרון, אם לא היה הידע כיצד נראה נחש לא היה עולה זיהוי זה כלל. התגובה הבאה של הבהלה אף היא מותנה על פי זיכרון, הידע שנחש הוא חיה מסוכנת, כלומר עולה פחד מפני משהו, במקרה זה הפחד הוא מהכאב שיווצר אם הנחש ינשוך את האדם. התגובה לפחד זה היא עצירה של הגוף - להימנע מלהתקרב לסכנה, מקור הפחד. אחר כך מתחיל חיפוש של פתרון לאתגר - לבעיה איך להפסיק את הפחד, איך לצאת מסכנה. בכל זמן זה התפיסה הויזואלית ממשיכה למרות שההתמקדות היא בחשיבה מנטלית. לפתע עולה ההבחנה 'זהו ענף מפותל' (על פי ידע והתניות בדומה לזיהוי הראשון). כעת עולה השאלה: 'האם מה שנראה הוא ענף עץ מפותל או נחש? '. האדם בודק אם ההבחנה שזהו ענף עץ נכונה על - ידי פעולה (בועט לעבר האובייקט). כאשר מתברר שזהו ענף כיוון שהידע מורה שבענף מפותל אין סכנה, הפחד נעלם והאיש מרגיש הקלה וממשיך בדרכו.

מקרה זה מתאר טעות בזיהוי ויזואלי, בדומה לכך נוכל למצוא טעויות בזיהוי שמיעה, טעם, ריח או תחושה. התופס מפענח את הגירוי כדבר אחד בעוד הוא דבר אחר - כל עוד הוא לא גילה את טעותו זוהי המציאות לגביו. התפיסה מוגבלת ומותנה וכך גוררת טעויות בשלב הפענוח. כאשר עולה הבחנה נוספת לגבי אובייקט זהה ('נחש' / 'ענף מפותל') עולה השאלה: האם 'נחש' או 'ענף מפותל'? יש כאן אתגר (שאין לו קשר למערכת המילולית), במקרה זה האתגר נענה ע"י הבדיקה שהיא פעולה - הבעיטה, ממנה נצפו שתי תגובות אפשרויות - תנועה של האובייקט ומכאן 'נחש' או אי - תנועה של האובייקט ומכאן 'ענף'. כך האתגר נפתר, והתגובה לידע החדש עלתה בהתאם.

בשדה הויזואלי או השמיעתי, יכולים לעלות בעיות דומות לגבי שפה מילולית ויזואלית או שמיעתית. פענוח לא נכון של פונמות - לדוגמה, את צירוף הפונמות 'ten-li-she-kel' יבין השומע 'en-li-se-chel'. דוגמה לפענוח לא נכון של כתב (בדר"כ נפוץ יותר בכתב יד, או בעמוד צפוף במילים) - את המשפט הכתוב 'גמד אחד אכל עכבר אתמול בלילה' יבין הקורא 'גמד אחר אכל עכב אתמול בלילה'. טעויות מסוג זה נוצרות מתפיסה חושית ופענוח לא נכונים ואינן נחשבות דו משמעות מילולית.