פינקי פיינשטיין

אחד הדברים שהפחידו אותי מאז ומתמיד הוא לחשוב על האפשרות שנראית לי בלתי אפשרית - שיום אחד אהיה אדם זקן. ההזדקנות מפחידה מאד במיוחד בחברה בה אנחנו נמצאים וזאת עקב מספר סיבות שארצה להתייחס אליהן. מדובר בחלק בלתי נפרד מצמיחת חיי האדם ומתהליכי התפתחותו ולכן קיימת דרך בריאה ויצירתית להתייחס לזקנה, היא מוכרחה להתקיים.

זקנה משקפת שלבים שקשורים לסוף החיים. היא משקפת שינויים גופניים הן ברמה האסתטית והן ברמה התפקודית. בחברה שלנו היא גם מסמלת, לא אחת, את דחיקתו של האדם לשולי החברה ולהפיכתו לדמות פחות חשובה, פחות נחשבת ופחות רצויה. נראה כאילו מרבית האנשים חיים בסוג של הכחשה לעובדה שגם הם יהיו יום אחד זקנים. זהו התסריט הטוב, בדרך כלל, שכן מי שמת טרם הספיקו לחוות זקנה נתפס בדרך כלל כמי שהלך לעולמו טרם עת. ובמילים אחרות, בסתר ליבנו, אנחנו מייחלים להגיע לגיל מופלג, כלומר - אנחנו מייחלים לכך שאכן נגיע לגיל זקנה, רק אם אפשר שנגיע לשם חזקים, גמישים, זריזים, עשירים, פעילים, בהירים ושמחים.

זקנה מסמלת בין השאר את העובדה שחיי האדם קצובים לתקופה מוגבלת. האדם הזקן נראה כאדם ששנות חייו שנותרו לו על פני כדור הארץ ספורות וזעומות. הוא ניצב בפני סוף חייו, לכאורה. ככזה הוא מסמל את הדבר המפחיד ביותר והנעלם ביותר מתודעת האדם. בעודנו יוצרים לעצמנו השקפות עולם שונות לגבי רוח וחומר, בחיים שלנו, וגם מסוגלים לחוות כל מיני חוויות הקשורות לכך, בעודנו בחיים, המוות הוא בדרך כלל מקום שלא "קופצים אליו לביקור" מדי פעם. המוות הוא סוג של ללכת ולא לחזור. העובדה שישנם סיפורים של אנשים שמתו מוות קליני "וחזרו" לא ממש מועילה בעניין הזה. המוות נותר חידה וכנראה שכך הולך להימשך זמן רב, אם בכלל יהיה בכך שינוי.

אדרדר עוד יותר את הדיון למקום שאולי תהיה בו אי הסכמה כזו או אחרת. אני מאמין שעמוק בתוכנו אנחנו אכן יודעים מה ומי מחכה לנו שם, מעבר לסיבוב. יתרה מזאת, אני מאמין שהאדם נמצא בגעגוע ובכמיהה למה שנמצא שם, גם אם אינו יכול לומר או להבין את זה. כמיהת המוות הזו אינה סימן לדיכאון או לחוסר רצון לחיות אלא געגועים למקור, געגועים לבית, געגועים למקום שממנו באנו. אני מאמין שהאדם מחפש כל חייו את המקום הזה, ובשביל זה הוא מתאמץ לעשות מגוון דברים. המקום הזה שנחשב כ "אנטי חיים" הוא כנראה מקום ממש לא "מת" וקיימת כלפיו משיכה, קיימת התעניינות וקיימות אינסוף שאלות. לחיות, לתפקד ולהתקיים כאדם חי נתפס פעמים רבות כהפוך ממשאלת מוות. זה הרי ברור. אך תיתכן אפשרות נוספת - שאנחנו כמהים לחזור ובו זמנית כמהים להישאר כאן, בחיים. הקונפליקט הזה גורם לנו להתעסק במוות, לכתוב עליו, ליצור יצירות שעוסקות בחיים ובמוות ועוד. מה שכנראה מוגזם ונובע מבורות ומהפחדה הוא הפחד מהמוות ואת זה הזקנה מייצגת לנו נאמנה. לא ברור אם יש באמת סיבה לפחד, אבל בטוח שהפחד נפוץ.

זקנה מסמלת את עובדת היותו של אדם לקראת "סוף התהליך". בימינו אנשים מגיעים לגילאים מתקדמים יותר ויותר למרות שנראה שהם מזדקנים. תוחלת החיים צומחת יחד עם התפתחות האנושות. למרות זאת, זקנה מסמלת סוף. היא לא מוכרחה כל כך לסיים סוף אבל היא מייצגת את זה. ככזו היא גם מסמלת את העובדה הבלתי ניתנת לערעור שהחיים רצופי פרידות בלתי רצויות. המוות נתפס כאחת הפרידות הכואבות שניתן לחשוב עליהן. יתרה מזאת - המוות הוא דבר שאנו נוטים להכחיש את קיומו ונזכרים בו כשהוא מגיע לסף ביתנו. אנחנו הולכים אז ללוויה, לאזכרה, יושבים שבעה חיים קצת עם העניין הזה, מתמודדים עם הכאב ואז משתדלים לחזור לשגרה, עד לסיבוב הבא. הזקנה מזכירה לנו שהמוות הוא חלק מהחיים אבל זה לא נעים לנו לראות את זה.

אפשר לראות הקבלה לפחד הזה באלמנטים המתרחשים בציור אינטואיטיבי. הזקנה משקפת את הפחד מסיום החיים. מבחינות מסוימות היא מסמלת את כישלון החיים להיות ארוכים יותר או אפילו אינסופיים. לא משנה כמה שנתאמץ ונהיה "בריאים יותר" ונדלג על משוכות של סכנות במהלך חיינו, עדיין יחכה שם המוות בסבלנות. יומו של כל אחד מגיע. זה נתפס בוודאי כסוג של כשל, החברה המודרנית והמשוכללת לא מצליחה לפתור בעיה אחת, מרכזית ומטרידה - חייו של כל אדם מסתיימים מתישהו. אני טוען שהכישלון האמיתי אינו נמצא בעובדה שאדם מסיים את חייו אלא דווקא בשאלה מרכזית יותר - מה עשית עם החיים שלך, מה שינית. והנה שאלה מרכזית יותר - מה אתה עושה עם החיים שלך ממש ברגע זה, מה אתה משנה כאן ועכשיו והופך את חייך לאירוע ראוי לציון? בציור אינטואיטיבי אנחנו מסייעים לאדם ליהנות ככל יכולתו מעצם תהליך הבריאה המופלא והאינסופי. התהליך הזה מחבר את האדם לחוויות מענגות שאין בהן חוויית התחלה - סוף, חיים - מוות ואם כן מדובר גם כן בחוויות נעימות ולא מפחידות. יחד עם זאת ניתן לראות שיש אנשים שחוששים לסיים ציור ולנוע הלאה, שיש כאלה שמתעקשים לשלוט בציור כך שייצא "יפה" ותוך כך מאבדים את האפשרות להתענג מעצמם, ויש כאלה שבעיקר לא מרוצים מהתוצאות שלהם, ומתמכרים לביקורת העצמית. ברגע שאתה לא מסוגל לחוות את האינסוף של רגשות מענגים בזמן הווה, אתה בוודאי תתעסק יתר על המידה עם שאלות של הצלחה וכישלון, של כמות השנים שתחיה או לא תחיה ועוד שאלות שעוסקות ב"תוצר הסופי" של חייך ולא במה שקורה ממש ברגע זה, עם עצמך.

להזדקן באהבה זה לאהוב את החיים ולהפוך לאדם שמצליח לחבר יותר את מה שבדרך כלל היה מפריד ומפחיד במהלך החיים. להזדקן באהבה זה להאדיר את החיים ואת הרגע הנצחי שבו אנחנו קיימים ממש ברגע זה, רגע של פוטנציאל עצום, שאתגרו העיקרי של האדם הוא לא למדוד את גודלו כי אם למצות את הפוטנציאל היצירתי שבו ככל הניתן, ובכך להתחבר לתחושה מענגת של סיפוק ושל איחוד רגשי. להזדקן באהבה זה להיות כאן וגם להיות שם, זה להוקיר את החיים ולהבין אותם קצת טוב יותר. להזדקן באהבה זה להמשיך ולטפח את החיים תוך כדי גילויים יצירתיים. להזדקן באהבה זו ההצלחה האמיתי של האדם, סמל ליכולתו להגיע רחוק עם החיים ולעשות זאת עם חיוך ועם תחושה של סיפוק ומציאת דרך אישית, פילוסופיה אישית וחיבור אישי לשפה ולמקום הזה הקרויים חיי האדם.

מושגים כמו "מהות החיים", או, "בשביל מה הגעתי לכאן" יישארו, כך או אחרת, עלומים. אנחנו נמשיך לחיות את חיינו עם סימני שאלה רבים אבל זה לא חייב למנוע מאיתנו להשיג הישגים, להגיע לסיפוק אישי, ללמוד דברים חדשים ולתרום את תרומתנו הייחודית למקום. חלק מהדרך הזו, אל המקומות האלה, עוברים בתקופת הזקנה, שאיש מעולם לא הגדיר מתי היא מתחילה (בעוד שמועד סופה מוגדר באופן שאינו משתמע לשני פנים).

בתחומים שונים בעולמנו, כיום, יש נהייה אחר צעירים. מעדיפים אותם יותר במקומות עבודה ורואים בהם עתיד מבטיח יותר להשקעה. קיימת סגידה למי שצעיר יותר, בין השאר משום שצעיר מסמל שנות חיים רבות יותר, בהמשך ואילו זקן מסמל את קירבתו של המוות. הסתירה הפנימית בהתנהגות הזו היא שדווקא מי שמבוגר יותר יודע יותר, חכם יותר, מנוסה יותר, עבר דברים, עשה חיבור לדברים שכצעיר לא היה יכול לעשות, הגיע למסקנות וצבר יכולת. אדם כזה עשוי להיות יעיל יותר ופחות מכלה משאבים הנחוצים להכשרה, ללימוד ולבניית יכולת. העולם הנוהה אחר הצעירים נוטה להיות שטחי יותר, המוני יותר וצעקני יותר, בדיוק כפי שהרוח הצעירה יותר נוטה להיות, כי זהו הזמן שלה להיות כזו. העולם הנוהה אחר הצעירים עלול לתת להם תפקידים הגדולים על מידותיהם בעוד הם אמורים להיות במקום אחר ובמשימות שתואמות יותר את מידת הבשלתם.

להזדקן באהבה פירושו לאהוב את החיים ולחוות את החיים עם פחות לחץ להצליח או להוכיח את עצמך. להזדקן באהבה וביצירה משמעו שלעולם יהיה זה תפקידו של האדם לחפש, לשנות, לאתגר, ללמד וללמוד. דווקא האדם שצבר ניסיון, ידע וחוויות רבות יותר עשוי להפיק תועלת גדולה יותר מעיסוקים יצירתיים שונים. מה שצברת ומה שהשכלת לרפא בתוכך הופך ליסוד היכולת שלך ליהנות יותר, למצוא סיפוק מהר יותר ולקחת דברים בפרופורציה הנכונה.

נכון, לזקנים יש קמטים והם בדרך כלל פחות "יפים" מאנשים צעירים. נכון, לעתים גופם מזייף בתפקוד שלו. נכון, לעתים הם ערירים ואף חלשים. מצד שני, שנות חיים רבות יותר טמונות אצלם. הם ראו את מה שרבים אחרים לא יראו לעולם. שנות החיים הרבות הציבו בפניהם אתגרים רבים יותר והפכו אותם, לפחות את חלקם, לחכמים יותר ולמבינים יותר חלקים מצפונות החיים.

הזקנה היא חלק מהאדם, העתיד שלו. הזנחת העתיד כמוה כהזנת ההווה. אני מציע לך, בכל גיל שבו אתה נצמא כעת, לדמיין את עצמך היום בעוד 10 שנים כאדם פעיל, חיוני, מסופק יותר מבין יותר ומאוזן יותר. איך ההרגשה? אולי עד אז תגלה מגוון תגליות שמעולם לא חשבת שתגלה? אם לא תזדקן לא תוכל לגלות זאת.

דר' פינקי פיינשטיין משוחח עם תלמידים לגבי מאמר העוסק בדרכים יצירתיות וחיוביות לבחון את מושג ההזדקנות. תפקיד הציור האינטואיטיבי בחוויית הזמן של האדם נידון בשיחה וכן נושאים נוספים הקשורים בדרכים להפיכת הזיקנה לתקופה חשובה ופוריה.

---

הכותב: ד"ר פינקי פיינשטין פסיכיאטר "אחר"

המכון הפסיכו קריאטיבי www.drpinki.co.il המרכז לציור אינטואיטיבי www.intopainting.com

* www.newac.co.il/articles1/662-להזדקן-באהבה-מאמר-פינקי-פיינשטיין