אמר רבי נחמן מברסלב את המשפט הבא הַתַּכְלִית [השלמות] שֶׁל הַבְּרִיאָה הוּא שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא. וְאִי אֶפְשָׁר לְקָרֵב זאת הַתַּכְלִית לְמַחְשְׁבוֹת בְּנֵי אָדָם... [אך אף על פי כן], כָל אֶחָד וְאֶחָד... [מסוגל להבין את המהות של] זאת הַתַּכְלִית, כְּפִי הֲפָרַת הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת [שיש לו לאדם]. הַיְנוּ, [שכאשר] שֶׁבָּא אָדָם לִכְלַל כַּעַס [כאשר משהו מכעיס את האדם], לא יִפְעל בְּכַעְסוֹ שׁוּם אַכְזָרִיּוּת, וְאַדְּרַבָּא, יַמְתִּיק הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת.

ופירוש דבריו הוא, כי קיים במציאות תענוג מאוד גדול שנקרא שעשוע העולם הבא, אבל אין דרך להסביר לבני אדם מהו התענוג הזה. ואם בכל זאת אתה רוצה לדעת מהו התענוג הזה, אז הדבר היחיד הדומה בעולם הזה לתענוג הגדול הזה, הוא שכאשר משהו מכעיס את האדם והוא לא כועס, זה הדבר הקרוב ביותר לתענוג הגדול ביותר בעולם. ודבריו כמובן צריכים הסבר, כיצד זה יתכן שהדבר הקרוב ביותר בעולם לתענוג הגדול ביותר שקיים, הוא דווקא כאשר אינך כועס?

ויש לבאר את פשר העניין הזה בצורה ממש פשוטה, ע"פ מה שכבר התבאר כי כדי שאדם לא יכעס על משהו שקורה לו, הוא צריך להרגיש חזק מבפנים. נניח לדוגמה שפיטרו את האדם מהעבודה. מי לא יכעס? מי לא יהיה מוטרד לחלוטין? מי ימשיך להיות שמח? תשובה: רק זה שהוא חזק מבפנים! מי שהוא חזק מבפנים, שום דבר בעולם לא ישבור אותו. ומי לא היה רוצה לחיות בתחושה כזאת של חוזק פנימי?

הדבר כמובן נכון גם לכל שאר המצבים שיש בעולם שבהם קורה לאדם משהו נגד רצונו, דהיינו שבאה לפתחו מציאות כלשהי תהיה אשר תהיה, אך הוא ממשיך להיות שמח / רגוע וכולי. היש לך אדם חזק נפשית ממנו? ומי שחושב שזאת לא בעיה לעשות את זה, אז פשוט שינסה להעביר יום אחד רצוף בלי שום תחושה של כעס ושיראה האם זה קל או קשה.

בכל מקרה כאשר עובר על האדם מה שעובר, כל אחד וחייו שלו, ככל שהאדם חזק יותר מבפנים, כך החיים שלו טובים יותר באמת. כי יכול להיות לאדם הכל מבחוץ, אך הוא לא יהיה מאושר מבפנים. ולהפך, יכול להיות שלא יהיה לו כלום, והוא יהיה הכי מאושר בעולם. היש לך דבר גדול מזה, שהאדם חי בהרמוניה כ"כ מושלמת עם המציאות, עד כדי כך שכל דבר שבא אל מול פניו הוא מקבל אותו באהבה ובברכה?

וזה פשר העניין, כי התענוג הגדול ביותר שנפש האדם יכולה לקבל, היא הרגשת החוזק הפנימי הזה, שנובעת מההרמוניה שבה נמצאת נפש האדם עם המציאות. שזאת הרי אהבה אמיתית פנימית וכל שאר המעלות הטובות הקיימות, יש אותן בנפש האדם הזה.

ולכן בעצם מי שרוצה להבין מהו התענוג הגדול ביותר שקיים בעולם, יכול להבין זאת מעט כאשר קורה משהו שמנסה להכעיס אותו אבל הוא נשאר רגוע. וכמובן שלא מדובר על מישהו שהוא עצבני מבפנים ורק נראה רגוע, אלא על מישהו שהוא באמת נשאר רגוע. וניתן דוגמה. נניח שביום בהיר לפתע פתאום פוטר האדם מעבודתו. אותו אדם נמצא ללא מצב רוח טוב. אם באותו הרגע מישהו יזרוק לו עקיצה קטנה, איך היא תתקבל אצל זה שפיטרו אותו, ברוח טובה ובהומור, או בכעס? כנראה שבכעס.

לעומת זאת, אם ביום בהיר אשתו של האדם נכנסה להריון אחרי שנים של טיפולי פוריות. ובאותו היום יבוא מישהו ויזרוק לעברו של אותו האדם איזו עקיצה קטנה, איך הוא יגיב? כנראה שבהומור. ולמה? כי טוב לו מבפנים, כי הוא מאושר מהמציאות. ככל שטוב יותר לאדם מבפנים, כך פחות אכפת לו מה קורה בחוץ.

כאשר מכעיסים מישהו שממש טוב לו מבפנים, אדם כזה לא יכעס, אדרבה הוא יהפוך את הכעס להומור. הוא יישאר רגוע ויהפוך את החיסרון ליתרון וכולי. והדבר הזה אפשרי רק כאשר האדם באמת מלא באהבה למציאות מבפנים, שאז באמת שום דבר לא יכול להכעיס אותו.

אז על זה אמר לנו רבי נחמן מברסלב, שמי שרוצה להבין במעט את מהות התענוג הגדול ביותר בעולם, שידמיין את עצמו מרוצה כ"כ מהחיים, שכאשר מישהו מנסה להכעיס אותו, הוא בכל זאת נשאר רגוע בגלל המצב רוח הטוב מבפנים. ועכשיו תיקח את התחושה הזאת, תעלה אותה בחזקת אין סוף, וזהו השעשוע והאושר הגדול ביותר שנפש האדם יכולה לזכות אליו.

לסיכום: הדבר הקרוב ביותר לתחושה של האושר הגדול ביותר בעולם, הוא דווקא כאשר משהו מנסה להכעיס אותך, ואתה נשאר חזק מבפנים, בגלל תחושת הסיפוק שלך מהמציאות. זהו הדבר הקרוב ביותר לאושר הגדול ביותר. בהצלחה.

לקריאה נוספת:

* פגעו בך? איבדת שליטה? מרגיש שאתה כלום? תחשוב שוב!

* מהו שעשוע העולם הבא? למה קשה להבין אותו? ואיך כן להבין אותו?

---

כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁכָּל מְארְעוֹתָיו הֵם לְטוֹבָתוֹ, זאת הַבְּחִינָה הִיא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא

סִפֵּר מֵעִנְיַן שְׁבִירַת כַּעַס. וְאָמַר: שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיָה כַּעֲסָן גָּדוֹל מְאד מְאד, וְאַחַר כָּךְ... הִתְחִיל לְשַׁבֵּר מִדָּה זוֹ שֶׁל כַּעַס עַד שֶׁזָּכָה לְשַׁבֵּר מִדָּה זוֹ שֶׁל כַּעַס. אֲבָל תַּכְלִית שְׁבִירַת מִדָּה זוֹ מֵהֶפֶךְ אֶל הֶפֶךְ, דְּהַיְנוּ לְהִתְהַפֵּךְ לְטוֹב גָּמוּר שֶׁלּא יִכְפַּת לֵהּ כְּלָל וּכְלָל שׁוּם דָּבָר, וְיִהְיֶה רַק טוֹב בְּלִי שׁוּם צַד קְפִידָא בָּעוֹלָם... זָכָה לָזֶה שֶׁנִּתְבַּטֵּל הַכַּעַס בְּתַכְלִית הַבִּטּוּל, וְזָכָה וְנַעֲשָׂה טוֹב מַמָּשׁ, וְלא נִשְׁאַר בּוֹ שׁוּם צַד קְפִידָא בְּעָלְמָא. עַד שֶׁאַחַר כָּךְ אֲפִלּוּ מִי שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה לוֹ כָּל הָרָעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, לא הָיָה בְּלִבּוֹ שׁוּם צַד שִׂנְאָה וּקְפֵדָא עָלָיו, אַדְּרַבָּא הָיָה אוֹהֲבוֹ וְלא הָיָה בְּלִבּוֹ עָלָיו כְּלָל כִּי הָיָה רַק כֻּלּוֹ טוֹב מַמָּש

וְאַתֶּם סוֹבְרִים שֶׁאֲנִי חֵרֵשׁ? אֵין אֲנִי חֵרֵשׁ כְּלָל! רַק, שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלִי לִכְלוּם, שֶׁאֶשְׁמַע הַחִסָּרוֹן שֶׁלָּהֶם. כִּי כָּל הַקּוֹלוֹת כֻּלָּם הֵם מִן חֶסְרוֹנוֹת, כִּי כָּל אֶחָד וְאֶחָד צוֹעֵק עַל חֶסְרוֹנוֹ. וַאֲפִלּוּ כָּל הַשְּׂמָחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כֻּלָּם הֵם רַק מֵחֲמַת הַחִסָּרוֹן, שֶׁשָּׂמֵחַ עַל הַחִסָּרוֹן שֶׁחָסֵר לוֹ וְנִתְמַלֵּא. וְאֶצְלִי, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ עוֹלֶה לִכְלוּם, שֶׁיִּכָּנְסוּ בְּאָזְנַי הַחִסָּרוֹן שֶׁלָּהֶם, כִּי אֲנִי חַי חַיִּים טוֹבִים שֶׁאֵין בָּהֶם שׁוּם חִסָּרוֹן! וְיֵשׁ לִי הַסְכָּמָה עַל זֶה שֶׁאֲנִי חַי חַיִּים טוֹבִים, מִן הַמְּדִינָה שֶׁל עֲשִׁירוּת. וְחַיִּים טוֹבִים שֶׁלּוֹ הוּא, שֶׁהָיָה אוֹכֵל לֶחֶם וְשׁוֹתֶה מָיִם