אנשים בעלי הון שהגיעו לעמדות כוח והשפעה הם בפוטנציאל גבוה לחוות, תסכול, דיכאון וריקנות.

לאנשים עניים יש תקווה שיום אחד יהיו להם כסף, כוח, השפעה

שמשהו יקרה ואז הם יוכלו לעשות כל מה שהם חפצים בו ושיהיה להם כל מה שהם חלמו עליו.

לאנשים עניים יש בד"כ תקווה. האנרגיה שלהם פונה החוצה אל העולם.

אנשים עשירים הם בפוטנציאל גבוה לאבד את התקווה.

הם כבר השיגו כמעט כל מה שהכסף יכול לקנות, הם אנשים' שבדרך לאבד את התקווה, הם הולכים במסלול שבו, בסופו של דבר הם למעשה יאבדו את התקווה שמשהו חיצוני להם ישנה את המצב. (כסף, בית, אשה יפה, גבר חזק, טיולים בעולם, כבוד וכו').

רק אז, כשאובדת התקווה לחלוטין, האנרגיה שתמיד הופנתה החוצה, פונה לפתע פנימה.

רק אז מבין האדם את המושג: "אין ייאוש כלל בעולם".

כדי לחוות שאין יאוש כלל בעולם, על האדם להסכים לוותר על בדל התקווה האחרון

לעשות את הקפיצה.

רק אז יכול האדם להבין שהאוצר האמיתי נמצא בפנים.

שהאוצר האמיתי כבר קיים, שאין צורך לחפש אותו בחוץ.

בהבנה הזו נולד משהו חדש, נולד אדם חדש, נולדת איכות חדשה.

בהבנה הזו האדם מבין את עונות השנה, את הגאות והשפל, את

חוקי הטבע, את המחזוריות, את השמיים והארץ.

האדם מבין את מהות האושר והסבל.

האדם מבין שהוא היוצר של הכל, של כל חייו. של הטוב ושל הרע.

האדם חוזר אל העולם הרגיל, אבל הפעם הוא אחר. אף אחד לא הלך, אף אחד לא חזר

אולם כל המשמעות של הדברים היא אחרת.