כפי שכבר התבאר התכונה החשובה ביותר כדי לפתור כל בעיה, היא תכונת הרוגע, דהיינו שהאדם יפעל בצורה רגוע ומתוך ישוב הדעת ולא מתוך לחץ. בדיוק כמו העברת ביקורת שצריכה להיות מתוך רוגע ואהבה (ביקורת בונה) ולא מתוך כעס ולחץ (ביקורת הרסנית). ובעניין הזה יש להוסיף, כי ככל שהאדם מלחיץ את עצמו יותר לעשות משהו, כך בד"כ זה מצליח לו פחות.

האדם הוא הרצון שלו. כל אדם רוצה להרגיש חופשי, דהיינו לעשות כרצונו.

כאשר אדם מוכרח לעשות משהו, התחושה שנוצרת אצלו היא תחושה של בית כלא ולא של חופש. כאשר האדם עושה משהו מתוך תחושה שהוא מוכרח לעשות אותו, הדבר הזה יוצר אצלו תחושה של כבדות, לחץ וכולי, כי האדם בעצם נושא על עצמו את המשקל של האחריות ושל הלחץ והחובה לעשות את אותה הפעולה. לעבוד זו אינה ברכה, אך ליהנות מעבודה זו ברכה. כאשר האדם עושה משהו מתוך תחושה של בחירה ולא מתוך תחושה של כפייה, הוא נהנה יותר.

וכפי שכבר התבאר, זו הסיבה העיקרית שבגללה קשה לאנשים להשתחרר מאובססיה ומהפרעה טורדנית כפייתית ולא משנה כמה היא שטותית. כי מאחר שהאדם כל כך לא רוצה לעשות את הפעולה השטותית, רק בגלל זה הוא ממשיך לעשות אותה, כדי להרגיש שהוא חופשי ושאינו פועל מתוך כפיה. כאשר האדם לא רוצה לעשות שטות כלשהי ומכריח את עצמו לא לעשות משהו, הדבר הזה יוצר אצלו תחושה של מחנק, שכאילו הוא מוכרח לא לעשות את השטות הזאת. ואז אוטומטית הוא ירצה לעשות את אותה השטות יותר.

ולכן הדבר הטוב ביותר לעשות נגד מחשבה טורדנית הוא לא לחשוב עליה בכלל. והדבר הטוב ביותר לעשות נגד הרע, הוא לא להלחם בו, אלא רק לעשות טוב. כי ככל שהאדם נלחם יותר במשהו, כך הוא דווקא רוצה אותו יותר.

כאשר האדם עושה פעולה מתוך תחושה של הכרח, הדבר הזה גורם לו לכך שתוך כדי הביצוע של אותה הפעולה רצות לו מחשבות בראש שמתנגדות לתחושת ההכרח. ואז הוא לא מצליח באמת לעשות את מה שהוא באמת רוצה. וניתן מספר דוגמאות.

נדודי שינה - ככל שהאדם מנסה להכריח את עצמו יותר להירדם, כך קשה לו יותר להירדם. כי כיצד יכול האדם להירדם ולנוח אם הוא באמצע מאבק בעצמו בלנסות להירדם דווקא עכשיו. כאשר האדם נרדם, גם המחשבות נחות. כאשר האדם נלחם בעצמו ומנסה להירדם, המחשבות פועלות ומונעות מהאדם להירדם.

ולכן הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות כדי להירדם בקלות, הוא דווקא לא לנסות להכריח את עצמך להירדם. אם תלחם - תאבד אנרגיה לחינם.

להכריח את עצמך להבין - כאשר האדם קורא משהו ואינו מבין אותו. אם הוא ינסה להכריח את עצמו להבין את אותו הדבר ברגע הזה, בד"כ הוא יכשל. ולמה?

כי כאשר האדם מכריח את עצמו להבין עכשיו, המחשבות של האדם עסוקות במאבק של ההכרח להבין כרגע, וממילא המחשבות אינן רגועות ופנויות כדי באמת להבין את מה שרוצים.

ולכן הדבר הטוב ביותר לעשות כאשר קוראים משהו ולא מבינים, הוא דווקא לא לנסות להבין אותו דווקא ברגע הזה, אלא פשוט להתקדם קדימה, ואחרי כמה זמן לנסות בצורה רגועה לקרוא את אותו הדבר פעם נוספת.

להכריח את עצמך לזכור - כאשר האדם צריך לזכור משהו ואינו מצליח לעשות זאת. ככל שהוא יהיה יותר לחוץ לזכור אותו, כך הוא לא יצליח לזכור אותו. כי כדי לזכור משהו צריך להיות רגוע וצריך שהמחשבה כולה תתעמק באותו הדבר ותטמיע את אותו הדבר בתוך המחשבות. כאשר האדם מכריח את עצמו לזכור משהו, על ידי זה המחשבות עסוקות במאבק של הרצון לזכור, ואינן פנויות כדי לזכור.

וזו כמובן עצה טובה לכל מי שלומד למבחן, שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא ללמוד כמה שיותר המון זמן לפני המבחן ורק לעשות כמה חזרות לפני מועד המבחן עצמו ואז מבינים וזוכרים טוב יותר את מה שלומדים. כאשר האדם לומד רק לפני המבחן, זה גורם לו לכך שהוא יהיה באווירה של לחץ... ואז בד"כ לא מבינים ולא זוכרים בגלל התחושה של הלחץ.

ולכן כידוע לפני בחינות רצוי מאוד דווקא לא ללמוד לבחינה אלא להירגע. כי כאשר האדם לחוץ ומנסה ללמוד משהו, הוא רק מבלבל את עצמו. כי כדי להבין ולזכור דברים צריך להיות רגוע. וככל שהחומר הלימודי קשה יותר, כך צריך להיות יותר רגוע. ולכן כאשר האדם נמצא באווירה של לחץ ויש לו "חרדת בחינות", הדבר הזה יוצר אצלו את תחושת ה"בלאק אאוט" (בלק אאוט = חישכון מלשון חושך - דהיינו מסך שחור שיש לאדם בבחינה, שכאילו מוחק ממנו את כל מה שהוא למד), דהיינו שהאדם מרוב לחץ ופחד מהבחינה לא זוכר שום דבר בבחינה.

ולכן גם אם הגיע מועד הבחינה ועדיין לא למדת ורק עכשיו אתה מתחיל ללמוד, לא משנה מה יקרה עליך לעשות זאת מתוך רוגע. כדי להרגיע את עצמך עליך להחליט בראש שלך שלא אכפת לך מה תהיה תוצאת הבחינה, אתה נשאר רגוע. אתה לומד כדי ללמוד ולא מתוך לחץ או חרדה מהבחינה. ככל שתהיה יותר בלחץ מהבחינה, כך הסיכוי שתצליח להתרכז להבין ולזכור את מה שאתה לומד קטן יותר.

עליך להחליט בתוכך שהבחינה אינה מעניינת אותך ולא אכפת לך מה יהיה עם הבחינה, אתה חייב להרגיע את עצמך. ככל שתרגיע את עצמך יותר, כך תהיה מסוגל יותר לנסות להבין ולזכור את מה שאתה לומד בצורה רגועה.

גם בחינוך ילדים, כאשר מורה מנסה לדוגמא ללמד ילד משהו והילד אינו מבין. ככל שהמורה יצעק יותר על הילד ויגרום לו להילחץ יותר, כך הוא מקטין את הסיכוי של הילד להבין. כי כדי להבין, צריך להיות רגוע. ככל שהמורה / הורה צועק יותר על הילד ומנסה "להכריח" אותו להבין / לזכור משהו, כך הילד פחות מרוכז במה שאומרים לו ויותר מרוכז בתחושת הלחץ שגורמים לו להיות בה וכך כמובן משיגים את התוצאה ההפוכה.

ומספרים על אותו מורה שלימד איזה ילד קטן פירוש של איזה דבר והילד לא הבין ולא זכר את הפירוש. והמורה כל הזמן היה אומר לו "תזכור תזכור" אתה מה שאני מלמד אותך. עד כדי כך שלבסוף כאשר שאלו את התלמיד מה פירוש המילה, הוא מרוב לחץ התבלבל ואמר שפירוש המילה הוא "תזכור תזכור". כי הדבר היחיד שהוא הבין וזכר, זה רק את הלחץ שהמורה שלו הפעיל עליו, אך לא את החומר הנלמד עצמו.

גם בחיים אסור לו לאדם להלחיץ את עצמו לעשות שום דבר. החיים נועדו כדי ליהנות ולשמוח וממילא שום דבר אינו מצדיק את תחושת הלחץ והעצבים. אסור להילחץ משום דבר אפילו לא מכך שאתה לחוץ.

ז"א אל תלחץ מכך שאתה לחוץ, בדיוק כמו שאסור לפחד מכך שאתה מפחד וכולי. כי הלחץ מהלחץ, גרוע מהלחץ עצמו. אל תלחץ מכך שאתה לחוץ, אל תלחץ משום דבר.

רוב ככל הצרות של בני האדם נוצרות מכך שהם מלקים את עצמם על טעויות שהם עשו (= ביקורת שלילית שמשיגה תמיד את התוצאה ההפוכה), שזה בדיוק כמו להילחץ מלחץ. דהיינו להוסיף חטא על פשע. לא מספיק שאתה לחוץ, אתה עכשיו גם לחוץ מכך שאתה לחוץ. פשוט תנסה לא להילחץ משום דבר, גם לא מכך שאתה לחוץ.

ככל שתצליח יותר להירגע למרות שאתה לחוץ, כך הסיכוי שתצליח להשתחרר גם מהלחץ הראשון גדול יותר. ככל שלא תפחד מכך שאתה מפחד, כך תוכל להתגבר ביתר קלות גם על הפחד הראשון.

הדבר דומה בדיוק למי שרודף אחרי הכבוד שהכבוד בורח ממנו.

ככל שאתה רוצה משהו יותר ונמצא יותר בתחושה של מאבק לנסות להשיג את אותו הדבר דווקא כרגע דווקא כפי שאתה רוצה, כך הוא בורח ממך יותר.

ככל שאתה משחרר יותר לחץ ונרגע יותר, כך הדברים מסתדרים יותר מעצמם. אולי לא בדיוק יקרה מה שרצית, אבל המציאות הכללית תהיה רגועה וטובה יותר וזה הרי מה שחשוב (מציאות רגועה = השגת רצון פנימי. מציאות לחוצה נוצרת בגלל תחושת ההכרח להשיג רצון חיצוני. ראה כאן).

אלא מה, שלפעמים האדם מלחיץ את עצמו להירגע. דהיינו שבגלל שהוא מבין שהוא צריך להירגע, אז מרוב לחץ הוא לחוץ להירגע. (הדבר דומה לאדם שבורח מהכבוד מתוך מטרה שהכבוד ירדוף אחריו), אבל זה כמובן לא עובד. כדי שהדברים יסתדרו עליך להיות רגוע לגמרי. אסור לאדם להלחיץ את עצמו גם לא כדי להיות רגוע. פשוט צריך לא להילחץ בכלל ולא משנה מה קורה. רק על ידי זה שלא נלחצים ולא משנה מה קורה, רק על ידי זה המציאות של האדם מסתדרת מתוך ישוב הדעת באמת.

לסיכום: ככל שלא תכריח את עצמך לעשות משהו ועדיין תמשיך לעשות אותו בשביל ההנאה / רצון חופשי שלך, כך תגדיל את הסיכוי שלך להצליח לעשות אותו באמת.

ככל שהאדם מכריח את עצמו יותר לעשות משהו מסוים מתוך כעס על עצמו ומתוך לחץ ולא מתוך רוגע, כך הוא תמיד משיג את התוצאה ההפוכה. עד כדי כך שאם האדם יקום כל בוקר ויגיד לעצמו שאסור לו לעשות שטות כלשהי, לבסוף רק מתוך עצבים הוא דווקא יעשה את השטות הזאת.

פשוט צריך להרפות, בלי לחץ, גם לא מכך שאתה לחוץ. פשוט להירגע באמת ואז הדברים מסתדרים מעצמם. אתה מוכרח לא להיות מוכרח, תתעקש על כך שאתה לא מתעקש, אתה צריך לא להיות צריך. ככל שתנסה לעשות את הכל לא מתוך לחץ, אלא כמה שיותר רק מתוך אהבה והנאה, כך הדברים יסתדרו יותר. בהצלחה.

---

ציטוטים: רבי נחמן מברסלב

כִּי כָּל מַה שֶּׁמַּכְרִיחִין עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר לְאֵיזֶה דָּבָר, מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּיוֹתֵר הַהֶפֶךְ דַּיְקָא.

מי שמנסה להכריח את עצמו להירדם - לא מצליח

מִי שֶׁרוֹצֶה לִישׁן וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישׁן, הָעֵצָה לָזֶה לְבַל לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ כָּל כָּךְ לִישׁן. כִּי כָּל מַה שֶּׁמַּכְרִיחַ עַצְמוֹ יוֹתֵר לִישׁן, מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּיוֹתֵר מְנִיעוֹת הַשֵּׁנָה. וְעִנְיָן זֶה גַּם בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם לִבְלִי לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר.

האדם רוצה רק את מה שאסור לו

אֵין הַיֵּצֶר הָרָע תָּאֵב [רוצה] אֶלָּא לְדָבָר שֶׁהוּא אָסוּר לוֹ

קל יותר לעשות את מה שלא נדרשת לעשות מאשר את מה שנדרשת לעשות

גדול המצווה [זה שציוו אותו] ועושה ממי שאינו מצווה ועושה

אל תרגיש שאתה חייב לעשות את זה, אבל גם אל תחשוב שאתה פטור מלעשות את זה

דִּבְרֵי תּוֹרָה לא יִהְיֶה עָלֶיךָ חוֹבָה וְאִי אַתָּה רַשַּׁאי לִפְטר עַצְמְךָ מֵהֶן

אָמַר, שֶׁמַּה שֶּׁהַמְלַמְּדִים [שהמורים] דּוֹחֲקִים אֶת הַתִּינוֹק [מלחיצים את התלמיד] בְּיוֹתֵר, עַל יְדֵי זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַתִּינוֹק כְּלָל. רַק צְרִיכִין לִהְיוֹת אָמָּן גָּדוֹל בָּזֶה לְלַמֵּד אֶת הַתִּינוֹק בְּהַדְרָגָה בְּלִי אִיּוּם הַרְבֵּה וּבְלִי דּחַק יוֹתֵר, וְעַל יְדֵי זֶה יִתְפּס יוֹתֵר בְּנָקֵל.

כִּי אָמַר שֶׁהַמְלַמֵּד חוֹזֵר עִם הַתִּינוֹק וְאוֹמֵר לוֹ "זְכור זְכור". וְאִם הָיָה חוֹזֵר עִמּוֹ מְעַט בְּנָקֵל, בְּוַדַּאי הָיָה תּוֹפֵס הַדָּבָר הֵיטֵב וְהָיָה זוֹכְרוֹ, אַךְ אַחַר כָּךְ חוֹזֵר עִמּוֹ כָּל כָּךְ וְאוֹמֵר לוֹ כַּמָּה פְּעָמִים "זְכור זְכור", עַד שֶׁאַחַר כָּךְ כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִין הַתִּינוֹק הַפֵּרוּשׁ שֶׁל אוֹתוֹ הַמִּקְרָא יוּכַל לִהְיוֹת שֶׁיָּשִׁיב הַתִּינוֹק שֶׁפֵּרוּשׁוֹ " זְכור זְכור". כִּי הַתִּינוֹק סוֹבֵר שֶׁאֵלּוּ הַתֵּבוֹת הֵם הפירוש שֶׁל הַמִּקְרָא. כִּי בָּזֶה שֶׁדּוֹחֲקִין אֶת הַתִּינוֹק הַרְבֵּה, בָּזֶה מְבַלְבְּלִין אוֹתוֹ לְגַמְרֵי.

וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הַדָּבָר הַזֶּה וְהוּא בָּרוּר לַמַּשְׂכִּיל, וְנִצְרָךְ מְאד לַמְלַמְּדִים וְכֵן לְכַמָּה עִנְיָנִים. כִּי זֶה הוּא כְּלָל גָּדוֹל שֶׁלּא לִדְחֹק עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר עַל שׁוּם דָּבָר, רַק בְּהַדְרָגָה וּבְמִתּוֹן [במתינות וברוגע].

וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה שֶׁתִּינוֹק אֶחָד הוֹלִיכוֹ אָבִיו לְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְלִמֵּד אוֹתוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ שֶׁכַּאֲשֶׁר יִתְּנוּ לוֹ מַשְׁקֶה לִשְׁתּוֹת שֶׁיּאמַר... וְחָזַר עִמּוֹ הַרְבֵּה הַרְבֵּה מְאד לְמַעַן יִזְכּר הֵיטֵב וְלא יִתְבַּלְבֵּל. אַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא הַתִּינוֹק לְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְהִתְחִיל לוֹמַר... לא הָיָה יָכוֹל לוֹמַר כְּלָל וְנִתְבַּלְבֵּל מְאד. עָנָה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאָמַר לְאָבִיו אַתֶּם בְּוַדַּאי לִמַּדְתֶּם עִמּוֹ הַרְבֵּה וְהִכְבַּדְתֶּם עָלָיו מְאד שֶׁיִּזְכּר לוֹמַר... וְכוּ' כַּסֵּדֶר, וּבִשְׁבִיל זֶה אֵינוֹ יָכוֹל עַכְשָׁו לוֹמַר כְּלוּם. אִם לא הֱיִיתֶם חוֹזְרִים כָּל כָּךְ, בְּוַדַּאי הָיָה יָכוֹל לוֹמַר כָּרָאוּי.