במאמר זה באנו לבאר את הגורמים היכולים להביא לידי אלימות אצל אנשי הדת היהודית. אלימות - במובן הפיסי או המילולי.

אלימות של יחיד או חברה יש לה גורמים רבים, מצוקה נפשית או כלכלית, תסכול, חוסר אונים וכיוצא באלה.

אנו נעסוק רק בפן המשפטי, כיצד בתי הדין וההלכה במשפט העברי קבעו את האיזון בין זכויות ורצונות היחיד מול טובת הסדר הציבורי, וכן כיצד מתמודדת ההלכה בין רצון היחיד לחופש דת ואמונה לבין האמונה שהעם היהודי משמש כתכלית ויעוד להגשמת "רצון" האלהים.

כל קיבוץ אנשים החי בצוותא, רצונו הבסיסי לחיות על מי מנוחות ללא הפרעות ושיבושים בחיי היום יום ומאידך להגשים רעיונות או אידאלים משותפים. לדוגמה: קבוצת אנשים שבחרו לחיות יחדיו להגשים עקרונות דמוקרטיים הרי מי שיפר עקרון זה יצטרך לתן את הדין על כך, הוא הדין העם היהודי המונה קבוצת אנשים שמטרתה הגשמת יעוד מיסטי "קיום תורה ומצוות" מי שיפר עקרון זה יצטרך לתת את הדין.

לצורך יישום מטרה זו, על החברה לקבל שני עקרונות:

תקנות וחוקים - שישמרו על הסדר הציבורי, ויובילו להגשמה האידיאולוגית.

מורא וכבוד מפני שלטון החוק - הגורמים לאנשים ליישם את החוקים והתקנות.

שני עקרונות אלה מודגשים היטב במשנה במסכת אבות:

תקנות וחוקים - "רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום (אבות א יח), ומבאר הטור, חושן משפט, סימן א: על הדין - "על ידי הדיינין שדנין בין איש לחבירו העולם קיים כי אלמלא הדין כל דאלים גבר [כל החזק מחבירו הוא המתגבר ושולט] ".

מורא וכבוד מפני שלטון החוק - "רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג, ב).

וכך מבואר בתלמוד: "מה דגים שבים - כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם - אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו" (עבודה זרה, ד, ע"א).

לגבי שני עקרונות אלה נבאר כיצד הם מיושמים בקהילה הדתית חרדית היום: דה - יורה (ההלכה) ודה - פקטו (חוקי מדינת ישראל) במדינת ישראל, תחת שלטון חילוני. אנו לא נכנס לחוקים הכתובים המסורים לדיינים המכהנים בבתי הדין כמו "חייבי מיתות בית דין", "מלקות" וכיוצא באלה אלא רק בחוקים שנמסרו ליחיד או שנמסרו לבית הדין לעשות על פי שיקול דעתם כפי שיבואר בהמשך.

תקנות וחוקים

מערכת המשפט העברי (ההלכה) נוטה לתת חופש ודרור ליחיד ולפרט לעשות דין לעצמו יותר ממערכת המשפט המודרנית. כלומר ההלכה מתירה לאדם פרטי להעניש ולגמול לחבירו על פי שיקול דעתו עם מגבלות מסוימות, דבר הגורם לאלימות יתר על פי קריטריונים של המשפט המודרני.

גאולת הדם

התורה מתירה לאדם יחיד להרוג אדם שהרג בשגגה את בן משפחתו, והוא נקרא בתורה "גואל הדם" - "ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי, פן ירדף גאל הדם אחרי הרצח והכהו נפש ולו אין משפט מות כי לא שנא הוא לו מתמול שלשום" (דברים יט, ה)

החכמים במשנה נחלקו, האם יש מצוה ביד גואל הדם להרוג את הרוצח בשגגה או שמא רשות בלבד ולא מצוה: "רבי יוסי הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם [להרוג את ההורג בשגגה] ורשות ביד כל אדם רבי עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם אין חייבין עליו [עונש מוות כדין רוצח] " (מכות ב, ז).

וכך פסק הרמב"ם: "נכנס [ההורג בשגגה] לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחומה בזדון הרי זה התיר עצמו למיתה ורשות לגואל הדם להרגו ואם הרגו כל אדם אין חייבין עליו" (הלכות רוצח ה, י).

כלומר, המשפט העברי מתיר ליחיד לעשות דין לעצמו אף בדיני נפשות. והדבר ברור שמערכת משפט שתתיר "גאולת דם" תגרום לתוהו ובהו, נקמות בין משפחות שיגרמו לאובדן חיים רבים.

יש לציין שדין "גואל הדם" אינו נוהג היום ואף דתי / חרדי אינו חושב שכך צריך ונכון לנהוג, אך הבאנו דין זה שיש לו השפעה עקיפה לזילות חיי אדם על מאמיני התורה "האלהית".

קנאים פוגעים בו

"קנאים" הם האנשים החרדים וקנאים לעשות ולקיים את רצון האלהים, להם התיר המשפט העברי לחרוץ דינו של עבריין ולהורגו בשעת העבירה.

זאת נלמד ממעשה פנחס הכהן המוזכר בתורה, שהרג את זימרי שבעל את המדינית לעיני הציבור, וכגמול לקנאתו לה' קיבל את תפקיד הכהונה לדורות: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית [בעל את המדינית] לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה" (במדבר כה, ו - ח).

ובמשנה הרחיבו היתר זה לשני מקרים נוספים: "הגונב את הקסוה [כלי בית המקדש], והמקלל בקוסם [המגדף את אלהים בשם עבודת כוכבים], והבועל ארמית [גויה] - קנאין פוגעין בו" (סנהדרין ו, ט).

וכך כתב הטור, אבן העזר, סימן טז: "ואם בא עליה בפרהסיא [אם בעל גויה בציבור] לעיני עשרה מישראל היו קנאים פוגעים בו, פירוש הממהר וזריז להורגו הרי זה משובח".

היתר הילכתי זה נוהג עקרונית אף בזמן הזה כפי שפסק הרמ"א בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכה, סעיף ד: "הבא על העובדת כוכבים בפרהסיא לעיני עשרה ישראלים, קנאין פוגעים בו ומותרין להרגו".

מערכת המשפט העברית מוסרת את הענישה לידי היחיד הקנאי לה', היתר הלכתי מהמסוכנים ביותר העלול לגרום ליחיד לקחת את הדין ההלכתי ולישמו למעשה אף בימינו אלה ממש.

הריגת כופרים ואפיקורסים

הריגת הכופר והמומר הוא היתר גורף ליחיד לעשות דין לעצמו ולהרוג את הכופרים ללא משפט. מפסק הלכה זו אפשר לדון קל וחומר ליתר הדברים, כלומר, להכותו לקללו לגדפו ולהוציא דיבתו רעה. דין זה הוא שורש הרע בהלכה לכל מי שקיבל על עצמו את ערכי חופש הדת והמצפון. כל זמן שהלכה זו לא תבוער בפה ברור מצד אנשי הדת הרי שלא יוכלו להגן על עצמם במקרה רצח ולומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה". הרוצה לבחון בהרחבה את היחס לכופרים יעיין במאמר "מעמד החילוני בהלכה". אנו רק נצטט הלכה אחת מהרמב"ם:

"המינים, והם עובדי עבודה זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה מין, והאפיקורוסין, והן שכופרין בתורה ובנבואה, מישראל, מצוה להרגן, אם יש בידו כוח להרגן בסייף בפרהסיא הורג, ואם לאו יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד [יבוא בעלילות]? ראה אחד מהן [מן הכופרים] שנפל לבאר, והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם ואומר לו הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו" (הלכות רוצח ד, י).

בדיני ממונות

במשפט העברי יש היתר נרחב, בעשיית היחיד "דין לעצמו" להצלת ממונו, אף בשימוש אלים כלפי אדם, בניגוד למשפט המודרני שאוסר על היחיד לנהוג בכוח פיזי כלפי אדם.

התלמוד פסק במקרים מסוימים של ויכוח בין מתדיינים על בעלות רכוש מסוים, שאין בית הדין מכריע, אלא משאירים זאת לבעלי הדין והגובר על חבירו אפילו בחוזקה ובאלימות הוא הזוכה, או בלשון התלמוד, "כל דאלים גבר".

" [רכוש שאין ראיות למי הוא שייך ו] זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי - אמר רב נחמן: כל דאלים גבר" (בבא בתרא לד ע"ב)

ופירש הרשב"ם: "וכל דאלים גבר - בין בראיות בין בכח" וכן פסק הרא"ש: "ויותר ראוי לומר להם שכל מי שתגבר ידו בכח או בראיות שיזכה וסומכין על זה שמי שהדין עמו קרוב להביא ראיות. ועוד שמי שהדין עמו מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו יותר ממה שמוסר האחר נפשו" (בבא מציעא פרק א סימן א). הרי לך שהמשפט העברי מוסר את ההכרעה לזכיון ברכוש לניצים עצמם, והדבר ברור שבמקרים אלה החזק והאלים הוא אשר יגבר.

וכן במקום שנגרם הפסד ממוני לאדם על ידי אדם אחר, מותר לו להכותו כדי להשיב ממונו.

"דההוא גרגותא דבי תרי דכל יומא הוה דלי חד מנייהו, אתא חד קא דלי ביומא דלא דיליה, א"ל: יומא דידי הוא! לא אשגח ביה, שקל פנדא דמרא מחייה. א"ל [רב נחמן]: מאה פנדי בפנדא למחייה" (בבא קמא כז ע"ב)

תרגום: בור מים השייך לשני שותפים שבכל יום היה שואב אחד מהם. בא אחד ושאב ביום שאינו שלו, בא השני והעיר לו על כך ללא הועיל לכן נטל קת מעדר והכהו, ובמקרה זה פסק רב נחמן שרשאי היה להכותו אפילו מאה מכות במעדר.

לבית הדין סמכויות יתר לאכיפת החוקים

בית הדין נטל עצמאות נרחבת להעניש, להרוג, להכות, לקלל ולגדף על פי שיקול דעתו אף מעבר לחוקים והתקנות הכתובים בהלכה. לא רק במקרים של בין אדם לחבירו אלא אף במקרים של בין אדם למקום בניגוד לערך הדמוקרטי של חופש דת ומצפון.

כך מבואר בתלמוד: "א"ר אלעזר בן יעקב: שמעתי, שבתי הדין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה, ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך [הרי לך שאדם שרכב על סוס בשבת - אף שאינו איסור חמור המחייב מוות - בית הדין סקלוהו כדי שאנשים אחרים יזהרו מלזלזל בשמירת השבת]. ושוב מעשה באדם אחד שהטיח באשתו [בעל את אשתו] תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך - אלא שהשעה צריכה לכך [למרות שהדין הכתוב אינו מחייב מלקות, חייבו בית הדין מלקות כדי שלא תרבה הפריצות] !" (יבמות צ ע"ב).

ראה מה שכתב "בעל הטורים" שהתיר לבית הדין להכות ולבזות, לתלוש שיער ולאסור על פי שיקול דעתם של בית הדין כדי להרבות כבוד שמיים, כלומר היתר מפורש לרמוס את כבוד האדם היחיד כדי לממש את האידיאולוגיה המיסטית היהודית בשם "כבוד שמיים".

וכך כתב הטור, חושן משפט, סימן ב: "יש לב"ד להלקות למי שאינו חייב מלקות ולהרוג למי שאינו חייב מיתה ולא לעבור על דברי תורה [אלא] לעשות סייג לתורה וכיון שרואין בית דין שפרצו העם בדבר יש להם כוח לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה ולא שיקבעו הלכה לדורות. וכן יש להם [בכל מקום ובכל זמן] להלקות אדם ששמועתו רעה והעם מרננין אחריו שהוא עובר על העריות וכן יש להם להפקיר ממון שיש לו בעלים ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור ולקנוס אלם ולנדותו ולהחרימו ולקללו ולהכותו ולתלוש שערו ולאוסרו בבית האסורים ולהשביעו בשם על כרחו שלא יעשה ושלא עשה כל אלו הדברים לפי מה שיראה לדיין שזה צריך לכך והשעה צריכה לכך, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ואל יהא כבוד הבריות קל בעיניו שהרי דוחה לא תעשה של דבריהם וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקים בתורת אמת שיהא זהיר שלא יהרוס כבודם אלא להוסיף כבוד המקום בלבד".

רבי אליעזר יהודה ולדנברג, יליד 1917, מחזק את ההוראה שיש לבית הדין להעניש על פי שיקול דעתו אף בימינו אלה ומתיר ללחוץ אצבעו של חשוד בגניבה כדי שיודה [תודה לרב (אשכנזי) העיר העתיקה ירושלים הרה"ג אביגדר נבנצל שליט"א שהאיר עיננו בפירוש המילה, "שרוף" באידיש ליטאית הוא בורג. ולכן כוונת הדברים היא ללחוץ אצבעו ולא לשרוף אצבעו]:

"כל האמור שבית דין מכין ועונשין בכל מיני עונשין אף בזמן הזה לצורך שעה ולמיגדר מילתא [לעשות סייג לתורה], הוא לא רק כשרואים שהעם פרוצים בעבירות שבין אדם למקום או משום לתא [חשש] דרציחה או עריות, או נזקי גוף, אלא כל האמור הוא גם כשהדברים נוגעים בעניני ממונות אם השעה דורשת כך. כי כן מצינו בשו"ת פנים מאירות ח"ב (סימן קנ"ה)... מסיים במעשה - רב וכותב: 'ושמעתי מפי דודי שמעשה היה והגאון הש"ך הפקיד ביד הגאון שלשלת של זהב ונגנב על ידי משרת של הגאון מוהר"ר העשיל והסכימו ונתנו אצבעו בין השרוף של קנה השריפה שקורין בוק"ס ולא הודה הגנב ואחר שלש שנים מצאו השלשלת באמתחת הגנב' ומכאן יסוד לקביעת עונשי גוף ומאסר בעניני ממונות כגזילות וכדומה אם ב"ד רואים צורך לכך למיגדר מילתא" (שו"ת ציץ אליעזר, חלק י"ט, סימן נא).

לסיכום: מערכת המשפט העברי מתירה ליחיד לנהוג באלימות - להרוג ולהכות ולהוציא דיבתו של אדם רעה - במקרים שעל פי השקפתה יביא הדבר להגדלת כבוד שמיים, לתיקון החברה והצלת ממון, ואף כדרך נקמה (גואל הדם). אין ספק שהיתר נרחב זה יכול לתרום באופן ישיר ועקיף על הפרט לאלימות יתר, מערכת משפט זו גורמת למצב של "האיש הישר בעיניו יעשה" וימצא שהאלים והחזק ידו תהיה על העליונה.

מורא וכבוד מפני שלטון החוק

הציבור החרדי / דתי אין לו בזמנים אלה "מלכות" שיכולה להטיל מורא על חבריו, אין לו רשות אוכפת שיכולה להכניס לכלא את העבריינים ולהטיל קנסות. הדבר ברור שלא ימצא בית דין רבני שיפסוק היום על פי שיקול דעתו וינצל את הוראת השעה "שבתי הדין מכין ועונשין שלא מן התורה" לחתוך אפה של נואפת, כפי שהוזכר בשולחן ערוך: "ורשאין הבית דין לקנוס הזונות, כדי לעשות גדר. ומעשה באחת שזנתה עם העובד כוכבים, וחתכו את חוטמה, כדי לנוולה" (אבן העזר קעז, ה). ויתירה מכך, בית דין רבני שיפסוק על פי "הוראת שעה" זו ייענש על פי החוק הישראלי.

כל מה שנותר היום "כמקל" עונשין לאכוף את חוקי התורה הם דרכי הענישה המתאימות לחיי קהילה סגורה ומצומצמת - חרמות, נידויים, וסילוק - שאינם יכולים לקיים חברה המונה חברים רבים (היום מונים החרדים כ 700,000 נפש) באופן תקין.

אם כן כדי שלא יבלעו איש את אחיו זקוקים הם למורא השלטון החילוני, ולהתפלל לשלומה "שאלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו".

אך היות וחוקי המדינה מקורם בחוקי "הגויים" והשלטון הישראלי הוא חילוני, הרבנים והמנהיגים של הציבור הדתי / חרדי מורים שאין לקבל את "החוק הישראלי". נביא כמה התבטאויות של רבנים: במאי 2000 כתב הרב חיים שאול קרליץ ז"ל ממועצת גדולי התורה בבטאון "יתד נאמן": "הנציגים בכנסת הם ה'שתדלנים' שלנו למנוע פגיעה בקודשי ישראל... אין בכך כל הכרה בקיומו של מוסד זה ששמו 'בית המחוקקים' ".

באתר "הישיבה" כתב הרב זלמן מלמד (ראש ישיבת בית אל ורב הישוב, וראש ועד רבני יש"ע): "אם ניתנה פקודה לעבור על מצוות התורה (כמו פינוי מאחזים) אין כל היתר לעשות זאת גם אם הדבר יגרור עונש". וכן הרב אליעזר מלמד השיב לשאלה, האם יש חובה לציית לחוקי המדינה: "ככלל יש חובה לציית לחוקי המדינה. ושני טעמים לכך, א' דינא דמלכותא דינא. ב' תקנות הקהל מחייבות את הציבור, מפני שכך נהגו ואף כלל הציבור הסכים וקיבל על עצמו את תקנות הקהל ורק כאשר החוקים נוגדים את דיני התורה, הם בטלים, ואין לקיימם" (http:/ / www.yeshiva.org.il ).

והרב עובדיה יוסף בתשובה לשאלה: "בהיות וידוע שלפי דין תורה אין הבנות יורשות את אביהן במקום שיש בנים, וזאת בניגוד לחוק המדינה שעל פיו דנים בבתי המשפט החילונים שהבנות יורשות בשווה עם הבנים, האם מותר לפי ההלכה לבנות לתבוע חלקן בירושה בבית משפט חילוני, ולקבל צו ירושה בהתאם לחוק, בהסתמך על מאמר חז"ל דינא דמלכותא דינא? בסיכום: לפי ההלכה על פי תורתינו הקדושה אשר היא חיינו ואורך ימינו, ודבריה נר לרגלינו ואור לנתיבותינו, אסור בהחלט לדון בדיני ירושות ונחלות וכן בדיני ממונות אלא על פי התורה שהיא נצחית ולא תשתנה בשום זמן ח"ו ולכן איסור חמור הוא להתדיין בכל הדינים האלה בפני ערכאות ששופטים לפי חוקות הגוים, אשר עליהם נאמר ומשפטים בל ידעום. ואין כל הבדל בזה בין כשהשופטים גוים, לבין כשהשופטים יהודים הדנים על פי חוקות הגוים, שלא כדין התורה" (שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן סה).

במציאות חברתית כזאת של חיי קהילה שמערכת המשפט שלה מאפשרת ליחיד במקרים לא מעטים לעשות דין לעצמו, להרוג, להכות ולקלל ובד בבד אינה מקבלת את חוקי המדינה באופן מלא ויראת "המלכות" אינה שלמה אין פלא שחברה זו מגיעה לאלימות כאשר הם מרגישים מאוימים ואמונתם נפגעת או כשנדרשים לשמור על חוקי המדינה בניגוד לדין תורה.

לכן אין פלא שקברניטי האורתודוקסיה מנווטים את תלמידיהם וחסידיהם לאלימות ללא חשש מפני החוק הישראלי. והנה דוגמה נפלאה שכבוד האדם נדחה מפני כבוד שמיים: הקונטרסים שהוציאה לאור "דעת אמת" חולקו אף בכפר חב"ד וגרמו לתגובות אלימות מצד אנשי חב"ד. ועל תגובה אלימה זו כתב האדמו"ר מסלונים הרב אברהם וינברג: "אמרה תורה בפרשת מסית (דברים יג, ט): 'לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו... ' וכתב רש"י: 'לא תאהבנו, לפי שנאמר ואהבת לרעך כמוך את זה לא תאהב... ' ואין ספק שעל מסיתים ומדיחים כגון אלו אמר נעים זמירות ישראל בספר תהילותיו, 'הלא משנאיך ה' אשנא [השונא את אלהים לשיטת החרדים הוא הכופר והמומר, ומצווה לשנאותו] ובמתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי'. וכי מה יעשה אדם הגון וישר, כאשר נחשים צפעונים חודרים אל ביתו וחרבם שלופה בידם, ומאיימים על נפשות ביתו, האם עליו לקבל זאת בשוויון נפש, או שעליו לעמוד על נפשו ונפשות ביתו? ולכן אלו שהגיבו [אנשי חב"ד] כפי שהגיבו, אינם חמומי מוח, ואין בהתנהגותם לא אלימות ולא פזיזות, אלא תגובה בריאה של אדם כאשר נוגעים בבת עינו ומתעללים בקדוש והיקר לו..." (שבועון חסידי חב"ד גליון 870).

וכן להוציא לשון הרע, כפי שנהג ראש ישיבת "ברכי יוסף" יעקב סגל בחוברת המחולקת לכל דיכפין בשם "זכור חרפתך מיני נבל" כתשובה ל"דעת אמת", בה הוא מתיר כל רסן מפיו ולשונו ומרשה לעצמו לדבר סרה באנשי "דעת אמת": "זיכנו השם יתברך לפרסם את אשר כתב אחד מהרבנים שליט"א לְבָּחוּר, כדי לרוצץ ראשי פתנים שפלים הבאים לקעקע חומות התורה בכזבים נבזיים, כפי שיבואר במכתב, ובראשם המעורער ומעוות בנפשו הידוע כמושחת גם בחייו האישיים. הרב הרשנו לפרסם את המכתב ע"י עריכתו וצילומו לתועלת מי שנזקק לזה. ומתפרסם ככתבו וכלשונו, למרות הביטויים החריפים שנכתבו כמכתב אישי, כדי לבטאות את חומרת הנבָלָה של אותו מסית ומדיח... מה שנשלח לבתי היראים דפים המדברים נגד תורת ה' בשם "דעת - אמת" ע"י יהודי חולה בנפשו, שמְצָאו השטן מתאים להיות שלוחו לנסות להסית ולהדיח את חלושי הדעת נגד תורת ה', ח"ו, ולצנן בעמלקיותו את כל מי שיוכל בכל מה שיוכל! ולא מבין אותו עלוב שאינו אלא כלי משחק בידי הסטרא - אחרא [השטן] בהתאמצו לפני דור הגאולה להשמיד ולהרוג ולאבד מעולם הנצח את כל מי שיצליח עוד לתפוס ברשתו המשוקצת, וכמו שמצא את היטלר ימ"ש מתאים להיות לו לכלי להשמדת הגופות, כך מצא את העלוב החולה כלי נאות לנסיון השמדת הנשמות, והרי גדול המחטיאו יותר מן ההורגו, שמאבדו משני העולמות!".

לסיכום: הדבר ברור שהציבור הדתי והחרדי לומד במוסדות החינוך שלהם את פסקי ההלכה האמורים לעיל, תלמידיהם קוראים את פיסקי ההלכה של רבותיהם המתירים לעבור על החוק הישראלי כאשר נוגדים את התורה וההלכה. אין ספק לכל בר דעת שמערכת משפט המתירה אלימות ללא איזונים הנדרשים, מחלחלת היטב לליבותיהם של תינוקות בית רבן המאמינים שכל ההלכות הם "דברי אלהים חיים". ולכן אין פלא ששומעים אנו בתקשורת פעמים רבות על זריקת אבנים מצד החרדים על נוסעי רכב בשבת.

לאור דברינו אלו כל זמן שמשרד החינוך יפקיר את החינוך הערכי ביד אנשי הדת (דתיים וחרדים) ולא יכפה עליהם את ערכי הדמוקרטיה והשוויון, לא ילמדם להפנים את שלטון החוק הישראלי, יצמחו במדינתנו שני ציבורים: האחד המקבל את החוק הישראלי והשני המקבל את החוק ההלכתי שאחריתו מי ישורנו.