שמואל וחיה (השמות בדויים) הם זוג בגילאי ה - 30. נשואים כ - 8 שנים, עם שני ילדים. שמואל עובד בתחום ההייטק חיה היא עקרת בית.
מידי פעם שמואל מקפיד וכועס על חיה בגלל כל מיני דברים שהיא עושה או לא עושה, אך שמואל מבליג ולא אומר לה כלום, "סתם לא רוצה לפתח מריבה".
האם שמואל נוהג נכון?
האם באמת נכון לשתוק ולא להגיב, ע"מ לא לפתח מריבה, לא להבעיר את האש [כדברי חז"ל הנעלבין ואינם עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת פח: ) ], או אולי כן ראוי להגיב - לתקשר עם בן / בת הזוג, כי עצם התקשורת חיובית ומאחה קרעים?
ברצוני להביא שני מקורות מהתורה שמתייחסים לנושא זה - אחד בהקשר שאדם כועס על חבירו מאיזו סיבה, והשני שאדם חש שנאה כלפי חבירו - איך ראויה להיות התגובה.
בפרשת בהעלותך כאשר מסופר על כך שאהרון ומרים דברו על משה על זה שפרש מאשתו בגלל נבואתו, ה' גער בהם, והבהיר להם שמשה זה "משהו אחר" דרגת נבואה אחרת, כתוב לבסוף - "ויחר אף ה' בם וילך" (במדבר י"ב / ט). לכאורה פסוק זה מיותר, הרי הגערה מופיעה לפני זה, אז למה כתוב שה' גער בהם?
מסביר רש"י במקום יסוד חשוב - "ויחר אף... " - מאחר שהודיעם סרחונם גזר עליהם נידוי, ק"ו לבשר ודם שלא יכעוס על חבירו עד שיודיענו סרחונו" - יש כאן יסוד חשוב שהתורה באה ללמד אותנו: אם משהו הכעיס אותך, אסור לשמור את זה בלב, אלא מחובתך לתקשר איתו ולהודיע לו בגלוי שאתה כועס עליו ומה לדעתך הוא עשה לא בסדר.
מקור שני הוא בפרשת קדושים * (ויקרא י"ט / י"ז) "לא תשנא את אחיך בלבבך" - נשאלת השאלה: איך יכולה התורה לצוות לא לשנוא, הרי שנאה הינה רגש, ורגש זה דבר שיכול להשפיע עלינו אף בתת מודע, בלי החלטה רצונית, ואפילו נאמר שאנו מחליטים בשכל לא לשנוא ומנסים לחייך לאותו אדם שאנו שונאים, האם הוא לא ירגיש שאנו סולדים ממנו? ברור שכן, שהרי שפת הגוף שלנו תשדר סלידה, אז כיצד יתכן שהתורה תצוה אותנו לא לשנוא?! אלא שבאמת יש המשך לפסוק זה - "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך... " ז"א באה התורה ואומרת לך שאם התעוררה בך שנאה על מישהו, אתה בסדר גמור זה רגש ולא לגמרי בשליטה שלך, אך התורה מבקשת ממך לעשות מעשה טכני שהוא כן בשליטה שלך - לפנות לאותו אדם ולאמר לו מה אתה מרגיש כלפיו ומאיזו סיבה, ולהוכיח אותו על מה שעשה לך. (ראה רמב"ן במקום).
משני המקורות הנ"ל שהתורה מביאה אנו למדים שהגישה של התורה היא - שאם משהו פוגע בך או מכעיס אותך וכו' עליך לתקשר איתו (כמובן לא בצורה פוגעת ומעליבה) ולאמר לו בצורה ברורה את כאבך / כעסך.
מה אני מרוויח מזה שאני מתקשר עם זולתי בצורה ישירה וברורה? אלא הנסיון מורה שכאשר אומרים את מה שמפריע, כואב או מכעיס, כמובן לא בצורה פוגענית ומעליבה, הדבר תורם לשיפור הקשר.
אם נחזור למקרה שסיפרנו על שמואל וזוגתו, שמואל לא נהג נכון בזה שהוא שמר בפנים את מה שהציק לו. ובאמת מדי פעם הוא היה מתפרץ בכעס, ואז ה"אש" היתה גבוהה מאוד, וממילא הנזק גדול. בהנחיה הדרכנו אותו לא לצבור בפנים כעס, אלא לקבוע עם האשה זמן קבוע פעם בשבוע שבו הם יושבים על קפה ועוגה וכל אחד אומר מה מפריע לו, מה מעצבן אותו ומה פוגע בו וכו'.
לסיכום - כאשר אחד מבני הזוג כועס או מקפיד על בן זוגו, אסור לו לשמור את זה בפנים ומאידך אסור לו להעיר על זאת בכעס ובצורה פוגענית, אלא עליו למצוא זמן רגוע ושלו, שבו הוא יאמר את תלונתו ברוגע. מומלץ לקבוע זמן מיוחד לאמירת התלונות פעם בשבוע, לשבת על כוס קפה ועוגה, לפתוח את הלב ולשחרר את הלחצים.
מידי פעם שמואל מקפיד וכועס על חיה בגלל כל מיני דברים שהיא עושה או לא עושה, אך שמואל מבליג ולא אומר לה כלום, "סתם לא רוצה לפתח מריבה".
האם שמואל נוהג נכון?
האם באמת נכון לשתוק ולא להגיב, ע"מ לא לפתח מריבה, לא להבעיר את האש [כדברי חז"ל הנעלבין ואינם עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת פח: ) ], או אולי כן ראוי להגיב - לתקשר עם בן / בת הזוג, כי עצם התקשורת חיובית ומאחה קרעים?
ברצוני להביא שני מקורות מהתורה שמתייחסים לנושא זה - אחד בהקשר שאדם כועס על חבירו מאיזו סיבה, והשני שאדם חש שנאה כלפי חבירו - איך ראויה להיות התגובה.
בפרשת בהעלותך כאשר מסופר על כך שאהרון ומרים דברו על משה על זה שפרש מאשתו בגלל נבואתו, ה' גער בהם, והבהיר להם שמשה זה "משהו אחר" דרגת נבואה אחרת, כתוב לבסוף - "ויחר אף ה' בם וילך" (במדבר י"ב / ט). לכאורה פסוק זה מיותר, הרי הגערה מופיעה לפני זה, אז למה כתוב שה' גער בהם?
מסביר רש"י במקום יסוד חשוב - "ויחר אף... " - מאחר שהודיעם סרחונם גזר עליהם נידוי, ק"ו לבשר ודם שלא יכעוס על חבירו עד שיודיענו סרחונו" - יש כאן יסוד חשוב שהתורה באה ללמד אותנו: אם משהו הכעיס אותך, אסור לשמור את זה בלב, אלא מחובתך לתקשר איתו ולהודיע לו בגלוי שאתה כועס עליו ומה לדעתך הוא עשה לא בסדר.
מקור שני הוא בפרשת קדושים * (ויקרא י"ט / י"ז) "לא תשנא את אחיך בלבבך" - נשאלת השאלה: איך יכולה התורה לצוות לא לשנוא, הרי שנאה הינה רגש, ורגש זה דבר שיכול להשפיע עלינו אף בתת מודע, בלי החלטה רצונית, ואפילו נאמר שאנו מחליטים בשכל לא לשנוא ומנסים לחייך לאותו אדם שאנו שונאים, האם הוא לא ירגיש שאנו סולדים ממנו? ברור שכן, שהרי שפת הגוף שלנו תשדר סלידה, אז כיצד יתכן שהתורה תצוה אותנו לא לשנוא?! אלא שבאמת יש המשך לפסוק זה - "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך... " ז"א באה התורה ואומרת לך שאם התעוררה בך שנאה על מישהו, אתה בסדר גמור זה רגש ולא לגמרי בשליטה שלך, אך התורה מבקשת ממך לעשות מעשה טכני שהוא כן בשליטה שלך - לפנות לאותו אדם ולאמר לו מה אתה מרגיש כלפיו ומאיזו סיבה, ולהוכיח אותו על מה שעשה לך. (ראה רמב"ן במקום).
משני המקורות הנ"ל שהתורה מביאה אנו למדים שהגישה של התורה היא - שאם משהו פוגע בך או מכעיס אותך וכו' עליך לתקשר איתו (כמובן לא בצורה פוגעת ומעליבה) ולאמר לו בצורה ברורה את כאבך / כעסך.
מה אני מרוויח מזה שאני מתקשר עם זולתי בצורה ישירה וברורה? אלא הנסיון מורה שכאשר אומרים את מה שמפריע, כואב או מכעיס, כמובן לא בצורה פוגענית ומעליבה, הדבר תורם לשיפור הקשר.
אם נחזור למקרה שסיפרנו על שמואל וזוגתו, שמואל לא נהג נכון בזה שהוא שמר בפנים את מה שהציק לו. ובאמת מדי פעם הוא היה מתפרץ בכעס, ואז ה"אש" היתה גבוהה מאוד, וממילא הנזק גדול. בהנחיה הדרכנו אותו לא לצבור בפנים כעס, אלא לקבוע עם האשה זמן קבוע פעם בשבוע שבו הם יושבים על קפה ועוגה וכל אחד אומר מה מפריע לו, מה מעצבן אותו ומה פוגע בו וכו'.
לסיכום - כאשר אחד מבני הזוג כועס או מקפיד על בן זוגו, אסור לו לשמור את זה בפנים ומאידך אסור לו להעיר על זאת בכעס ובצורה פוגענית, אלא עליו למצוא זמן רגוע ושלו, שבו הוא יאמר את תלונתו ברוגע. מומלץ לקבוע זמן מיוחד לאמירת התלונות פעם בשבוע, לשבת על כוס קפה ועוגה, לפתוח את הלב ולשחרר את הלחצים.
050-3331-331