פסיכולוגיה התפתחותית: המחקר של שינוי לאורך החיים. תחום זה של הפסיכולוגיה עוסק במגוון נושאים שבהם חלים התפתחות או שינוי ובהם: התפתחות מוטורית, התפתחות קוגניטיבית, התפתחות חברתית, התפתחות רגשית, יכולת פתרון בעיות, רכישת שפה, הבנה מושגית, הבנה מוסרית וגיבוש האישיות.

ייעוד מגדרי: מצב טבעי בו הורים מייחסים זהות מגדרית לרך הנולד להם בהתאם להבנייה שלהם, ושל הצוות הרפואי המיילד, את הזוויג שלו, כלומר, בהתאם להיותו זכרי או נקבי לכאורה.

התפתחות קוגניטיבית: העלייה ביכולת של האדם להבין ולפתור בעיות. עלייה זו היא מהמאפיינים העיקריים של תהליך הגדילה.

טרטוגן: גורם סביבתי העלול לחולל פגמים בהתפתחות הקדם לידתית. טרטוגן מפורסם מאוד הוא התלידומיד.

מודל פעולה פנימי: מערכת הציפיות המוכללות של התינוק לגבי תגובות המטפלים ולגבי תפקידו שלו ביצירת תגובות אלה. מושג יסודי בתאוריית ההתקשרות

תיעול: המידה שבה מרסנים הגנים השפעות סביבתיות על תכונות.

דטרמיניזם הדדי: תהליכים דו - סיטריים שבהם משפיעים ההורה והילד זה על התפתחותו של זה.

חיברות: תהליך שבו מונחלים לילדים כלליה וערכיה של החברה ותרבותה.

חיברות קולקטיבי: שבו מבוגרים בסביבה הקרובה (שכונה לדוגמה) מספקים מודל לחיקוי באמצעות ההשגחה על ילדי המקום.

הדבקה התנהגותית: מצב בו מתפשטות בעיות התנהגות בגלל השפעות שליליות של קבוצת השווים.

תקופה קריטית: פרק זמן מוגבל שבו חלק כלשהו של אורגניזם המתפתח נמצא בשלב חשוב בהתפתחותו, אם תמנע מהאורגניזם סביבה מתאימה בתקופה זו ייתכן ותפגע ההתפתחות של יכולות מסוימות ללא דרך חזרה.

התמיינות: תהליך התפתחות שבו מבנים ותפקודים נעשים יותר ויותר ייחודיים.

תאוריית ההתקשרות: תאוריה המבוססת על ההנחה שבנפש הפעוט טבוע הצורך ליצור קשר עם הדמות המטפלת בו.

תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה: תאוריה שיוצרה הוא ז'אן פיאז'ה, המתייחדת בכך שאינה מסבירה את ההתפתחות כנובעת רק משיפורים כמותיים ביכולת הזיכרון ועיבוד המידע, אלא כתהליך המורכב משלבים הנבדלים זה מזה איכותית, ואשר הם אוניברסליים - משותפים לילדי כל התרבויות.

התפתחות נורמטיבית: השינויים הכללים והארגון מחדש בהתנהגות, אשר חלים על מרבית הילדים במהלך גדילתם.