בהיותי פסיכולוגית, עברתי (ואני ממשיכה לעבור) הכשרה ארוכה שנועדה ללמד אותי כיצד לטפל באנשים ולסייע להם במצוקות שונות.

מאז ומתמיד התעניינתי בקשר ההדוק בין גוף ונפש ובהשפעה ההדדית המתקיימת ביניהם. משיכה זו, בין השאר, הביאה אותי לבחור בתחום הפסיכולוגיה השיקומית, המתמחה בטיפול באנשים שעברו משבר כלשהו. המשבר יכול להיות גופני, נפשי, חברתי או משבר מסוג אחר. דוגמאות ספציפיות יכולות להיות: תאונת דרכים, מחלה כרונית, גירושין, פיטורין, פרידה, מוות של אדם יקר ואהוב ועוד.

באופן אישי, אני מאמינה בכך שגם כאשר ישנם סימפטומים גופניים, ישנם גורמים רגשיים עמוקים הקשורים אליהם. לכן, גם כשמגיע אליי אדם שסובל ממחלה כלשהי, אני תמיד בודקת את הרקע לפריצת המחלה והסימפטומים, וחוקרת סיבות רגשיות אפשריות שמשפיעות על הופעתה ועל מהלכה. בנוסף, הראייה שלי היא את האדם כמכלול, תוך התייחסות להיבטים השונים הקשורים להתמודדות, כגון רגשות, התנהגות, השפעת הסביבה וכו'.

בטיפול הפסיכולוגי ה"קונבנציונלי", אני כמעט תמיד משלבת גישות נוספות שלמדתי במשך השנים, ואשר משפרות מאוד את יעילות המפגשים ומביאות תוצאות אפקטיביות ביותר. אני ממשיכה ללמוד ולהתפתח ללא הרף.

הגישות הטיפוליות שלי

הגישות הטיפוליות בהן אני נוקטת משתנות ללא הרף ואני משתדלת להתאים את דרכי הטיפול לאדם שנמצא מולי.

אפשר לומר שהתחלתי את דרכי כפסיכולוגית כשאני "נושאת את דגל" הטיפול הקוגניטיבי - התנהגותי. סוג טיפול זה נראה לי הדבר היעיל והנכון ביותר, ממוקד ואפקטיבי, בלי לחפור יותר מדי בעבר, טיפול שנותן כלים מעשיים להתמודדות.

אולם, עם השנים דברים השתנו. גיליתי כי אין "מתכון" אחד שמתאים לכולם. גיליתי גם שהטיפול הקוגניטיבי - התנהגותי לא תמיד מצליח לעזור לאנשים. גם אני ניסיתי להשתמש בכלים כדי לשנות את דפוסי החשיבה שלי ולא הצלחתי.

אז התחלתי לחפש דרכים אחרות, פתרונות אחרים. ניסיתי טיפול דינאמי, ניסיתי שיטות הוליסטיות כגון קינסיולוגיה (מוח אחד), ביופידבק (טיפלתי בביופידבק בשילוב עם טיפול קוגניטיבי - התנהגותי) וניסיתי עוד דברים רבים אחרים שאספתי במהלך הדרך. בחלק מהשיטות, כגון ה - EFT ו - The Release Technique, אני עדיין משתמשת כיום.

כיום ניתן לומר שאני מטפלת בגישה אקלקטית ואינטגרטיבית. במילים אחרות, אני לוקחת עקרונות מגישות שונות ומשלבת אותם בטיפולים, הכל בהתאם לצורכי היושב מולי.

עם זאת, ישנם מספר עקרונות שמנחים אותי בעבודתי:

1. מוּדעוּת. תמיד הרגשתי כי מוּדעוּת היא חלק חשוב בעריכת שינוי ובמהלך השנים נוכחתי בכך גם מניסיון מקצועי. לכן, בעבודתי אני מנסה להביא את האדם לידי מודעות ל"אוטומטים" שמנהלים אותו: דפוסים, מחשבות, הרגלים והתנהגויות שמפריעים לאיכות חייו. באופן מטאפורי ניתן לומר שאני מציבה מעין מראה מול המטופל, שמשקפת לו את אותן התנהגויות ותגובות אוטומטיות שמנהלות את חייו. רק לאחר שהוא מסוגל לראות מה מעכב אותו, כלומר, לאחר שהגיע למודעות, באפשרותו לבחור מחדש בדרך אחרת.

אולם למרבה הצער, פעמים רבות המודעות אינה מספקת כדי לערוך שינוי. לא פעם מגיעים אליי מטופלים שמודעים מאוד לגורמים להתנהגותם, ולמרות זאת הם אינם מצליחים לערוך שינוי אמיתי בחייהם. למרות מודעותם הרבה, שוב ושוב הם נופלים בפח של אזור הנוחות, הפחדים ודפוסים נוספים שגורמים להם לתסכול רב בעמידותם לשינוי.

2. הנכונות לראות. נוכחתי לדעת כי כל עוד האדם מגיע מתוך חוסר רצון לפגוש את עצמו באמת, על כל מה שיש בו, לא יחול שום שינוי, ולא משנה באיזה טכניקות מדהימות נשתמש. וגם אם יהיה שינוי כלשהו, הוא לא יחזיק מעמד ולאחר זמן מה המצב ישוב לקדמותו.

השינוי היחיד האפשרי, והוא גם הגדול ביותר שאפשר להעלות על הדעת, הוא להסכים לראות מי אנחנו באמת - על כל מה שיש בנו. גם על הטוב וגם על מה שאנו מחשיבים כרע. רק ברגע שיש הסכמה אמיתית וכנה, רק אז משהו יכול באמת להשתנות. ואז, פעמים רבות, גם אין צורך בשום טכניקות, כי הדברים פשוט נמסים מעצמם. כי ברגע שאנחנו רואים באמת, רואים את הסיבות העמוקות לאופן שבו אנו פועלים, מכירים בבקשות העמוקות שטמונות בבסיס הדפוסים וה"בעיות" שגורמות לנו סבל, אז למעשה אנו מקבלים את עצמנו כפי שאנחנו. וזוהי בהחלט קפיצה קוואנטית!

הגישה שלי

ה"אני מאמין" שלי הוא שתפקידי הוא לעזור לאדם שמולי להשתמש בכוחותיו, כדי לעזור לעצמו. אינני מחלקת עצות או נותנת פתרונות, למרות שלעתים גדול הפיתוי להגיש לאדם את התשובה הנכונה (לדעתי) על מגש של כסף. אולם הניסיון לימד אותי שזה לא עובד. על האדם שמולי להגיע בעצמו לפתרונות הנכונים עבורו. אני נמצאת שם כדי לעזור לו בכך, לכוון, לתמוך ולעודד, אולם אינני יכולה לעשות את העבודה במקומו. כדי שיתחולל שינוי אמיתי, המטופל הוא זה שצריך לקחת אחריות על עצמו ועל חייו, ולבחור בדרך אחרת. זה לא קל! אבל זה שווה את זה.

ובעיקר, אני אוהבת לעבוד עם אנשים. אני אוהבת להיפגש, לשמוע את הדברים הכנים והאמיתיים ביותר, לחוש קרבה ואהבה. לעתים אנשים שואלים אותי, "לא נמאס לך לשמוע צרות של אחרים?" או שהם מניחים "בטח את כבר לא יכולה לשמוע את זה יותר". אז התשובה היא - לא! זה לא נכון.

ייתכן שבעתיד התשובה תשתנה ואם כן, אז זה יהיה הזמן להסבה מקצועית. אבל מזה שנים וגם כעת אני אוהבת מאוד לפגוש את הכאב והיופי של אנשים. שניהם אחד בעיניי.