* עצמי אמיתי, עצמי כוזב / דונלד ויניקוט - חלק 1.
סביבה רעה גורמת לתינוק להגיב אליה. הסביבה החדשה, זו של אחרי הרחם, דורשת התייחסות חדשה. ההתייחסות אל התינוק בזמן זה יוצר את האם הטובה בעלת היכולת להתאים את עצמה לצורכי התינוק. הצורך בסביבה טובה הוא מוחלט בהתחלה, אך הופך ליחסי. הגדרת האם משתנה לטובה דיה. אם היא כזו התינוק לומד לחיות עם חסרונותיה.
הפעילות המנטאלית של התינוק הופכת להיות סביבה טובה דיה לסביבה מושלמת. בטיפול בתינוק על האם לספק גם כישלון הדרגתי בהתאמה. תהליך ההתפתחות הוא הצורך למצוא את הגרעין העצמי שלו. את הפסיכוזה בהמשך מגדיר ויניקוט כחסר סביבתי.
כשל מצד האם, במיוחד התנהגות בלתי יציבה גורמים לפעילות יתר של התפקוד המנטאלי ומתפתח ניגוד בין השכל לפסיכה סומה. בשלב הבא תפקוד מנטאלי הופך לדבר בפני עצמו, אשר מחליף את האם הטובה והופך אותה למיותרת.
בעתיד אדם כזה ייהפך ל"אמא" טובה לאחרים. כל מה שאותו אדם זקוק לו בהמשך הוא למצוא מישהו אחר שיהפוך לו סביבה מוכרת לממשית. לא תיתכן שותפות בין הפסיכה לבין גופו של היחיד. הוא משכן אותה בתוך ראשו באיזה יחס מיוחד, וזהו מקור כאב ראש כסימפטום. מטופל אמר לויניקוט הראש הוא המקום למקם את השכל כי איננו יכול לראות אותו. הראש איננו קיים באופן מובן מאליו כחלק מעצמנו.
במאמר שלו על תוקפנות בהתפתחות הרגשית ויניקוט יוצא נגד תפיסתו של פרויד. אצלו התוקפנות היא הכוח המניע. ויניקוט אינו מקבל את תפיסתו של פרויד שהתוקפנות זהה ליצר המוות. "אם חברה נמצאת בסכנה, אין זה בשל תוקפנותו של האדם, אלא בשל הדחקת תוקפנותם האישית של יחידים". תינוק בועט בתוך הרחם. חובט בזרועותיו. לועס את הפטמה. תוקפנות היא מלה נרדפת לפעילות. תוקפנות היא חלק מן הביטוי הפרימיטיבי של האהבה.
ככל שההתנהגות היא תכליתית, התוקפנות מכוונת. מקור התוקפנות היא החוויה היצרית. ארוטיקה אוראלית סופחת לתוכה מרכיבים תוקפניים. בבסיסה של האהבה האוראלית יש חלק גדול של תוקפנות ממשית. תוקפנות שהיחיד מתכוון אליה ומורגשת ככזו על ידי סביבתו.
צריך להפריד בין האימפולס התוקפני לתוקפנות של ממש, למרות הקשר ביניהם. תינוק מתחיל בניהול עולמו הפנימי, משימה שתימשך כל חייו. הוא מתחיל לאבחן את מה שבתוכו ואת מה שמחוצה לו. ניהול העולם החיצוני שלו תלוי בניהול עולמו הפנימי.
בילדותו יצור אנושי יכול להבדיל רק בהדרגה בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. ילדים נשבים באמונות שווא כשהם משחקים וכנראה שהם חיים בעיקר בעולם הפנימי שלהם.
ניהול העולם הפנימי שהילד מרגיש כמצויות בבטן או בראש מביא לקושי שהתוצאה שלו היא מצב רוח דיכאוני. מולו יתפתח מצב של מאניה ואז החיות הפנימית משתלטת ומפעילה את הילד שעשוע להיות תוקפני.
האם תוקפנות באה מכעס שנגרם על ידי תסכול או שיש לה מקור משל עצמה, שואל ויניקוט. באימפולס האהבה הפרימיטיבית אפשר לזהות תוקפנות. אם שהתאימה את עצמה יותר מדי למאווי התינוק איננה אם טובה.
תסכול מייצר כעס וזה עוזר לתינוק לזכות בחוויה מועצמת. הניסוח המדויק יותר יהיה שהתינוק זקוק בהתחלה להתאמה מושלמת ואז נזקק לכשל הדרגתי זהיר. את המונח "מושקעות אימהית ראשונית" יצר ויניקוט תוך התנגדות לתיאוריית הזדהות, תלות וסימביוזה בין התינוק ואימו.
אם מפתחת רגישות גבוהה במשך ההריון, במיוחד לקראת סופו. הוא נמשך מספר שבועות אחרי הלידה. אימהות לא זוכרות אותו לאחר שהתאוששו ממנו. אם יש התאמה טובה בין האם לתינוק, קו החיים מופרע אך מעט.
כישלונות אימהיים יוצרים תגובה שאיננה מעוררת תסכול אלא איום בהכחדה. זו החרדה הפרימיטיבית הראשונית המכילה בתוכה את המושג מוות.
המצב "מושקעות אימהית ראשונית" טובה מכונן בתינוק את הרצון "להמשיך להיות" כישלונות אימהיים נתפסים כאיום על הקיום העצמי. התינוק אינו מכיר כישלונות אלא רק איום. במאמר אחר בודק ויניקוט את היכולת להיות לבד. הוא דוחה טענות של אחרים בדבר נרקיסיזם כזה או אחר. הוא טוען שישנה חוויה של להיות לבד כתינוק וכילד בנוכחות האם.
התייחסות - אני - עניינה היחסים בין שני אנשים, כשאחד מהם בכל מקרה לבד, ויתכן גם ששניהם לבדם, אלא שנוכחות כל אחד מהם חשובה לשני. ייתכן שנכון יהיה לומר שלאחר קיום יחסי מין מספקים כל שותף הוא לבדו. היכולת ליהנות מלהיות לבד עם אדם אחר שגם הוא עצמו לבדו היא חוויה של בריאות.
I am alone.
אני לבד. אמירה בת שלוש מלים (באנגלית) המייצגות שלבי התפתחות. קודם יש כבר את "אני" חסר הגנה, פגיע. אחר נוסף am משום שקיימת כבר סביבה מגוננת, האם המכוונת לדרישות שלו. המשפט המלא תלוי בהכרה של התינוק בקיום המתמשך של אם מהימנה. מהימנות המאפשרת לתינוק להיות לבד וליהנות להיות לבד. יחסי התינוק עם אמו הופכים לחומר ממנו נוצרת ידידות.
חשוב לתינוק שיהיה מישהו זמין, מישהו נוכח ללא הצבת דרישות. במשך הזמן יכול היחיד לוותר על נוכחותה של אמו ולחיות בסביבה הפנימית שלו. נושא המעסיק את ויניקוט וחוזר במאמרים אחדים הוא התפתחות האני. האני האמיתי, הסתמי והאני הכוזב.
אם שהיא טובה דיה נענית למחוות של התינוק, להגיב באמפטיה בעזרת פניה ומחוותיה ואחר כך בעזרת מלים. תהליך הגורם לילד להכרת טובה עם עצמו ולהתפתחות אני אמיתי. כשיש קושי של האם להתאים את עצמה ומפתחת ממנו ציפיות מוקדם מדי להיות "ילד טוב" התינוק נדחף לסתגלנות לריצוי, לפיתוח אני כוזב.
האני הכוזב מתפתח כדי להסתיר ולהגן על האני האמיתי. כאשר אני כוזב מתארגן בתוך אדם עם פוטנציאל אינטלקטואלי, ישנה נטייה של השכל להפוך למיקומו של האני הכוזב. האדם לומד להשתמש באינטלקט בהצלחה גדולה ולהסתיר לקבל בעצמו את המצוקה האמיתית. מה שגורם לתחושת זיוף בבגרותו. כששתי התחושות הפנימיות מתנגשות ונוצר הרס עצמי, הסביבה לא תבין את התהליך הפנימי באדם הזה שתלו בו תקוות רבות. בשלב זה של יצירת האני אי אפשר לעקוב אחריו רק בהתפתחות התינוק, הוא תלוי באמו והצורך הוא לבדוק גם את התייחסותה.
אם המחזיקה את התינוק נכון, גורמת לו להתחבר ולהרגיש את כל חלקי גופו. לא נוצרת אצלו הפרדה בין חלקי גוף שונים. כאן צריך לאבחן "אם טובה דיה" ל"אם שאינה טובה דיה" מונח היכול להפחיד נשים רבות.
מה הופך אותן ללא טובות דיין גם כשהן מרגישות משקיעניות. אם טובה מאפשרת לתינוק לפתח את הכוח האומניפוטנטי, הנותן לתינוק תחושת כוח. אם שאינה טובה דיה נכשלת בהבנת מחוותיו ואינה מאפשרת לו לפתח אומניפוטנציה של עצמו ומחליפה אותה במחווה משלה ההופכת להיות בתגובה לאני כוזב.
עצמי אמיתי נעשה מציאותי מהצלחה קבועה של האם להבין את המחווה הספונטנית של התינוק. הוא מתחיל להבין שיש מציאות חיצונית שאינה מתנגשת עם תחושותיו שלו. כאשר האם אינה טובה דיה התינוק עלול למות פיזית. הוא לא מצליח לפתח אחיזה באובייקטים חיצוניים. הוא מבודד. התינוק חי, אך רק לכאורה. חיים כוזבים. תינוק במצב הזה עשוי ללמוד לשחק את העצמי האמיתי, לו היה ניתן לו להתפתח.
המאמר האחרון בספר הוא "פחד מהתמוטטות" זה איננו הפחד המוכר כפחד מפני השיגעון. ויניקוט מסביר שהוא מתכוון להתמוטטות אחרת. התמוטטות שכבר נחוותה בעבר והודחקה. נשארו ממנה שרידי הפחד הלא ניתן להסבר.
כשאין אם תומכת, התינוק חש עזובה ייאוש ויגון ייסורים שאין להם גבול ותאור. על זה אומר ויניקוט הפחד הוא מפני התמוטטות שכבר התרחשה ולא נחוותה. בשעת התרחשותה התינוק "לא היה שם".
החוויה הטראומטית הייתה גדולה מלהכיל. היא איימה על הנפש הלא בשלה ואיימה על יכולתה לשרוד. קשה לעזור למטופל להפנים שהפחד שהוא חרד מפניו הוא פחד ממה שכבר היה ועבר. ההתמוטטות קרתה בזמן שויניקוט מכנה "ייסורים פרימיטיביים" כדי להביא אנליזה לשלמותה צריך המטפל לעזור למטופל לעסוק גם בחרדת המוות הקשורה להתמוטטות וגם בתחושת ריקנות עמוקה ואי קיום.
המאמרים בספר אינם ארוכים במיוחד, והם לא מעטים. ניסיתי להביא על קצה המזלג דברים שויניקוט כתב עליהם מכמה שיותר מאמרים כדי להראות את עומק ורוחב המחשבה שלו. את הכיוונים המיוחדים שפיתח. לא הבאתי ניתוחים או התנגדויות לאחרים כמו פרויד או מלאני קליין ואחרים בני זמנו.. לא נכנסתי ליחסי מטפל מטופל ברוב המאמרים. ויניקוט משווה לא אחת את "החזקתו" של המטפל במטופל ומשווה אותה להחזקתה של האם בתינוק. לפעמים החזקה נכונה ובונה נכון ולפעמים לא. הוא מנחה אנליטיקאים איך להקשיב ולהחזיק נכון.
אין ספק שכל מי שהמשפטים שאגרתי כאן עושים לו משהו, מן הראוי שישתדל לקרוא את הספר. הוא מפתיע בהחלט.
סביבה רעה גורמת לתינוק להגיב אליה. הסביבה החדשה, זו של אחרי הרחם, דורשת התייחסות חדשה. ההתייחסות אל התינוק בזמן זה יוצר את האם הטובה בעלת היכולת להתאים את עצמה לצורכי התינוק. הצורך בסביבה טובה הוא מוחלט בהתחלה, אך הופך ליחסי. הגדרת האם משתנה לטובה דיה. אם היא כזו התינוק לומד לחיות עם חסרונותיה.
הפעילות המנטאלית של התינוק הופכת להיות סביבה טובה דיה לסביבה מושלמת. בטיפול בתינוק על האם לספק גם כישלון הדרגתי בהתאמה. תהליך ההתפתחות הוא הצורך למצוא את הגרעין העצמי שלו. את הפסיכוזה בהמשך מגדיר ויניקוט כחסר סביבתי.
כשל מצד האם, במיוחד התנהגות בלתי יציבה גורמים לפעילות יתר של התפקוד המנטאלי ומתפתח ניגוד בין השכל לפסיכה סומה. בשלב הבא תפקוד מנטאלי הופך לדבר בפני עצמו, אשר מחליף את האם הטובה והופך אותה למיותרת.
בעתיד אדם כזה ייהפך ל"אמא" טובה לאחרים. כל מה שאותו אדם זקוק לו בהמשך הוא למצוא מישהו אחר שיהפוך לו סביבה מוכרת לממשית. לא תיתכן שותפות בין הפסיכה לבין גופו של היחיד. הוא משכן אותה בתוך ראשו באיזה יחס מיוחד, וזהו מקור כאב ראש כסימפטום. מטופל אמר לויניקוט הראש הוא המקום למקם את השכל כי איננו יכול לראות אותו. הראש איננו קיים באופן מובן מאליו כחלק מעצמנו.
במאמר שלו על תוקפנות בהתפתחות הרגשית ויניקוט יוצא נגד תפיסתו של פרויד. אצלו התוקפנות היא הכוח המניע. ויניקוט אינו מקבל את תפיסתו של פרויד שהתוקפנות זהה ליצר המוות. "אם חברה נמצאת בסכנה, אין זה בשל תוקפנותו של האדם, אלא בשל הדחקת תוקפנותם האישית של יחידים". תינוק בועט בתוך הרחם. חובט בזרועותיו. לועס את הפטמה. תוקפנות היא מלה נרדפת לפעילות. תוקפנות היא חלק מן הביטוי הפרימיטיבי של האהבה.
ככל שההתנהגות היא תכליתית, התוקפנות מכוונת. מקור התוקפנות היא החוויה היצרית. ארוטיקה אוראלית סופחת לתוכה מרכיבים תוקפניים. בבסיסה של האהבה האוראלית יש חלק גדול של תוקפנות ממשית. תוקפנות שהיחיד מתכוון אליה ומורגשת ככזו על ידי סביבתו.
צריך להפריד בין האימפולס התוקפני לתוקפנות של ממש, למרות הקשר ביניהם. תינוק מתחיל בניהול עולמו הפנימי, משימה שתימשך כל חייו. הוא מתחיל לאבחן את מה שבתוכו ואת מה שמחוצה לו. ניהול העולם החיצוני שלו תלוי בניהול עולמו הפנימי.
בילדותו יצור אנושי יכול להבדיל רק בהדרגה בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. ילדים נשבים באמונות שווא כשהם משחקים וכנראה שהם חיים בעיקר בעולם הפנימי שלהם.
ניהול העולם הפנימי שהילד מרגיש כמצויות בבטן או בראש מביא לקושי שהתוצאה שלו היא מצב רוח דיכאוני. מולו יתפתח מצב של מאניה ואז החיות הפנימית משתלטת ומפעילה את הילד שעשוע להיות תוקפני.
האם תוקפנות באה מכעס שנגרם על ידי תסכול או שיש לה מקור משל עצמה, שואל ויניקוט. באימפולס האהבה הפרימיטיבית אפשר לזהות תוקפנות. אם שהתאימה את עצמה יותר מדי למאווי התינוק איננה אם טובה.
תסכול מייצר כעס וזה עוזר לתינוק לזכות בחוויה מועצמת. הניסוח המדויק יותר יהיה שהתינוק זקוק בהתחלה להתאמה מושלמת ואז נזקק לכשל הדרגתי זהיר. את המונח "מושקעות אימהית ראשונית" יצר ויניקוט תוך התנגדות לתיאוריית הזדהות, תלות וסימביוזה בין התינוק ואימו.
אם מפתחת רגישות גבוהה במשך ההריון, במיוחד לקראת סופו. הוא נמשך מספר שבועות אחרי הלידה. אימהות לא זוכרות אותו לאחר שהתאוששו ממנו. אם יש התאמה טובה בין האם לתינוק, קו החיים מופרע אך מעט.
כישלונות אימהיים יוצרים תגובה שאיננה מעוררת תסכול אלא איום בהכחדה. זו החרדה הפרימיטיבית הראשונית המכילה בתוכה את המושג מוות.
המצב "מושקעות אימהית ראשונית" טובה מכונן בתינוק את הרצון "להמשיך להיות" כישלונות אימהיים נתפסים כאיום על הקיום העצמי. התינוק אינו מכיר כישלונות אלא רק איום. במאמר אחר בודק ויניקוט את היכולת להיות לבד. הוא דוחה טענות של אחרים בדבר נרקיסיזם כזה או אחר. הוא טוען שישנה חוויה של להיות לבד כתינוק וכילד בנוכחות האם.
התייחסות - אני - עניינה היחסים בין שני אנשים, כשאחד מהם בכל מקרה לבד, ויתכן גם ששניהם לבדם, אלא שנוכחות כל אחד מהם חשובה לשני. ייתכן שנכון יהיה לומר שלאחר קיום יחסי מין מספקים כל שותף הוא לבדו. היכולת ליהנות מלהיות לבד עם אדם אחר שגם הוא עצמו לבדו היא חוויה של בריאות.
I am alone.
אני לבד. אמירה בת שלוש מלים (באנגלית) המייצגות שלבי התפתחות. קודם יש כבר את "אני" חסר הגנה, פגיע. אחר נוסף am משום שקיימת כבר סביבה מגוננת, האם המכוונת לדרישות שלו. המשפט המלא תלוי בהכרה של התינוק בקיום המתמשך של אם מהימנה. מהימנות המאפשרת לתינוק להיות לבד וליהנות להיות לבד. יחסי התינוק עם אמו הופכים לחומר ממנו נוצרת ידידות.
חשוב לתינוק שיהיה מישהו זמין, מישהו נוכח ללא הצבת דרישות. במשך הזמן יכול היחיד לוותר על נוכחותה של אמו ולחיות בסביבה הפנימית שלו. נושא המעסיק את ויניקוט וחוזר במאמרים אחדים הוא התפתחות האני. האני האמיתי, הסתמי והאני הכוזב.
אם שהיא טובה דיה נענית למחוות של התינוק, להגיב באמפטיה בעזרת פניה ומחוותיה ואחר כך בעזרת מלים. תהליך הגורם לילד להכרת טובה עם עצמו ולהתפתחות אני אמיתי. כשיש קושי של האם להתאים את עצמה ומפתחת ממנו ציפיות מוקדם מדי להיות "ילד טוב" התינוק נדחף לסתגלנות לריצוי, לפיתוח אני כוזב.
האני הכוזב מתפתח כדי להסתיר ולהגן על האני האמיתי. כאשר אני כוזב מתארגן בתוך אדם עם פוטנציאל אינטלקטואלי, ישנה נטייה של השכל להפוך למיקומו של האני הכוזב. האדם לומד להשתמש באינטלקט בהצלחה גדולה ולהסתיר לקבל בעצמו את המצוקה האמיתית. מה שגורם לתחושת זיוף בבגרותו. כששתי התחושות הפנימיות מתנגשות ונוצר הרס עצמי, הסביבה לא תבין את התהליך הפנימי באדם הזה שתלו בו תקוות רבות. בשלב זה של יצירת האני אי אפשר לעקוב אחריו רק בהתפתחות התינוק, הוא תלוי באמו והצורך הוא לבדוק גם את התייחסותה.
אם המחזיקה את התינוק נכון, גורמת לו להתחבר ולהרגיש את כל חלקי גופו. לא נוצרת אצלו הפרדה בין חלקי גוף שונים. כאן צריך לאבחן "אם טובה דיה" ל"אם שאינה טובה דיה" מונח היכול להפחיד נשים רבות.
מה הופך אותן ללא טובות דיין גם כשהן מרגישות משקיעניות. אם טובה מאפשרת לתינוק לפתח את הכוח האומניפוטנטי, הנותן לתינוק תחושת כוח. אם שאינה טובה דיה נכשלת בהבנת מחוותיו ואינה מאפשרת לו לפתח אומניפוטנציה של עצמו ומחליפה אותה במחווה משלה ההופכת להיות בתגובה לאני כוזב.
עצמי אמיתי נעשה מציאותי מהצלחה קבועה של האם להבין את המחווה הספונטנית של התינוק. הוא מתחיל להבין שיש מציאות חיצונית שאינה מתנגשת עם תחושותיו שלו. כאשר האם אינה טובה דיה התינוק עלול למות פיזית. הוא לא מצליח לפתח אחיזה באובייקטים חיצוניים. הוא מבודד. התינוק חי, אך רק לכאורה. חיים כוזבים. תינוק במצב הזה עשוי ללמוד לשחק את העצמי האמיתי, לו היה ניתן לו להתפתח.
המאמר האחרון בספר הוא "פחד מהתמוטטות" זה איננו הפחד המוכר כפחד מפני השיגעון. ויניקוט מסביר שהוא מתכוון להתמוטטות אחרת. התמוטטות שכבר נחוותה בעבר והודחקה. נשארו ממנה שרידי הפחד הלא ניתן להסבר.
כשאין אם תומכת, התינוק חש עזובה ייאוש ויגון ייסורים שאין להם גבול ותאור. על זה אומר ויניקוט הפחד הוא מפני התמוטטות שכבר התרחשה ולא נחוותה. בשעת התרחשותה התינוק "לא היה שם".
החוויה הטראומטית הייתה גדולה מלהכיל. היא איימה על הנפש הלא בשלה ואיימה על יכולתה לשרוד. קשה לעזור למטופל להפנים שהפחד שהוא חרד מפניו הוא פחד ממה שכבר היה ועבר. ההתמוטטות קרתה בזמן שויניקוט מכנה "ייסורים פרימיטיביים" כדי להביא אנליזה לשלמותה צריך המטפל לעזור למטופל לעסוק גם בחרדת המוות הקשורה להתמוטטות וגם בתחושת ריקנות עמוקה ואי קיום.
המאמרים בספר אינם ארוכים במיוחד, והם לא מעטים. ניסיתי להביא על קצה המזלג דברים שויניקוט כתב עליהם מכמה שיותר מאמרים כדי להראות את עומק ורוחב המחשבה שלו. את הכיוונים המיוחדים שפיתח. לא הבאתי ניתוחים או התנגדויות לאחרים כמו פרויד או מלאני קליין ואחרים בני זמנו.. לא נכנסתי ליחסי מטפל מטופל ברוב המאמרים. ויניקוט משווה לא אחת את "החזקתו" של המטפל במטופל ומשווה אותה להחזקתה של האם בתינוק. לפעמים החזקה נכונה ובונה נכון ולפעמים לא. הוא מנחה אנליטיקאים איך להקשיב ולהחזיק נכון.
אין ספק שכל מי שהמשפטים שאגרתי כאן עושים לו משהו, מן הראוי שישתדל לקרוא את הספר. הוא מפתיע בהחלט.
מיכל
050-3331-331