בפוסט זה אנסה לשפוך קצת אור על נושא ההארה (התעוררות רוחנית)
וכמו כן אנסה לתת את נקודת מבטי האישית על הנושא ועל המורכבות והדקויות הכרוכות בתחום. כמו כן, אנסה להביא כמה נקודות מבט שונות: זן - בודהיסטית, קבלית, ורוחנית כללית על הנושא.
כאשר אדם מנקודת מבטו שממוקמת במרכז האגו (העצמי של הגוף) מגלה לראשונה את המושג "הארה", הוא מניח לרוב שמדובר במצב כל שהוא, שניתן להשיג \ להגיע אליו, ושאם הוא יתרגל מספיק (בדומה לתרגול אומנות לחימה מסוימת) הוא לבסוף יגיע להארה. למעשה, על פי מסורות רבות, ההארה היא אינה מצב אליו ניתן להגיע, אלא היא הטבע של כל אדם ואדם, אך למעשה - ישנו בלבול רב, כאשר האדם מרגיש וחושב שהטבע שלו הוא כבר אותה "הארה" מיוחלת, כאשר הוא נמצא עמוק בחוסר מודעות ובמצב של הוויה אגואית (אי - הימצאות ברגע הזה), זה עלול להוביל אותו למעין פסיביות ואדישות כלפי הנושא, וסוג של מחשבה שהוא מואר במובן הנוצרי של המילה: "אני גיליתי שאני אלוהים בכבודו ובעצמו וכולם צריכים להשתחוות לרגליי". מה שכמובן מוביל מאוחר יותר למה שמכנים "אגו - רוחני".
אז האם בעצם ניתן "להגיע להארה"? או שמא זהו המצב הטבעי של כל אחד ואחת מאיתנו? תנשמו עמוק - התשובה קצת יותר מורכבת מכן או לא. למעשה את ההארה ניתן להגדיר במילים, כמו כל דבר אחר, אך לא מומלץ. והסיבה היא פשוטה מאוד, המודעות העצמית ורמת הפתיחות התודעתית של כל אדם תגרום לו לקלוט ולהבין את ההסבר המילולי ביחס ובהתאם לשלב שבו הוא נמצא. הבודהא דגל בהסבר תלוי - אדם (תלוי רמת מודעות). כאשר אדם אחד שאל את הבודהא: "האם יש אלוהים?" הבודהא ענה לו: "כן". וכאשר האדם השני שאל את הבודהא: "האם יש אלוהים"? הבודהא ענה לו: "לא". וכאשר השלישי שאל אותו את אותה שאלה ענה לו הבודהא: "אולי". מוסר ההשכל הוא בעצם הדגש על כך שכל אדם צריך לקבל תשובה בהתאם לרמת המודעות והשלב בו הוא נמצא.
אז בכל זאת! בואו ננסה להגדיר את ההארה על - מנת לתת קצה חוט לאלו אשר מחפשים, הארה מתוארת בבודהיזם כשחרור (נירוואנה), וחוסר היאחזות שמובילה לחוסר סבל. על - פי הבודהיזם כל סבל נובע מהיאחזות בדברים חולפים, על פי המסורת - הכל בר חלוף, והדבר היחיד שאיננו משתנה, הוא השינוי עצמו. האיחזות בדברים שמשתנים היא זו שמובילה לסבל בעוד שאי - היאחזות מובילה את האדם לחוויה של הרגע הזה (נצח), ולחוויה של השינוי עצמו. על פי הקבלה, הנשמות באו לעבור שלל שעורים בבית הספר הנקרא מישור הבריאה הארצי (פה בכדור הארץ) במטרה להשוות צורה לבורא, ולהידמות אליו.
מטרת הנשמה בגוף הפיזי בעולם הזה על פי הקבלה היננה לרכוש את תכונותיו של הבורא, ולעבור שעורים הקשורים בעיקר לנתינה, קבלה, רגשות והיצר הרע. במהלך השעורים אותן עוברת הנשמה בכל גלגול הנשמה מתבגרת ומתפתחת, בדיוק כמו שתינוק פה בעולם הזה מתפתח וגדל במהלך השנים, ותפיסתו את פני המציאות כמו כן תכונותיו, הבנתו ובגרותו מתפתחים. בכל גלגול לומדת הנשמה שעורים מסוימים על - פי סדר, שמטרתן להוביל את הנשמה להתפתחות וגדילה, ולבסוף לאחדות עם הבורא עצמו. בקבלה מתארים את הדרך שבה ככל שהאדם משווה צורה לבורא ורוכש את תכונותיו הוא מתקרב לתחושת התכלית (אושר אמיתי), שהיא בעצם ההפך מתחושת חוסר תכלית לקיום (חוסר - מוטיבציה לקום בבוקר \ דיכאון).
היכן מתבטא התרגול בדרך אל ההארה הנכספת בפועל? כאשר האדם ממלא את רצונותיו הגשמיים (הרצונות אותן ניתן למלא בעזרת חמשת החושים) שוב - ושוב, ושוב - ושוב. הוא לבסוף מגיע למעין תחושת ריקנות מסוימת, הנובעת מההבנה של העובדה שכל הסיפוקים הנובעים ממילוי הרצון זמניים, מה שמוביל את האדם לתובנה מסוימת, הפותחת בפניו חוסר חדש, את אותו חוסר לא ניתן למלא בעזרת חמשת החושים בעולם הזה, והחוסר הזה - בדומה לחוסר באוכל לדוגמא, המוביל את האדם לאכול. מוביל את האדם לדרוש מילוי מסוים, ואותה דרישה - כאשר היא נובעת באדם, פותחת בפניו אפיק חדש של אפשרויות ושעורים בחיים. רמת הרצינות וכמות ההשקעה אשר האדם משקיע במילוי אותו חוסר, תקבע מתי ובאיזו מהירות יגיע האדם להארה. שכרגע נגדיר רק כרמת מודעות מסוימת המאפשרת לאדם לדעת ולהכיר את הטבע האמיתי שלו, ולהתעלות ברמה החווייתית המוצקת מעל למעגל הלידה והמוות. כלומר, ככל שהאדם יפנים ויכיר יותר בעבודה שמילוי התשוקות שבשבילו הוא קם כל בוקר לעבודה \ ללימודים או לאן שקם, לא יוביל אותו לשום מקום מלבד לעוד גלגול, ועוד גלגול, שבו הוא לעתים אם לא לרוב יסבול, ויהנה בעת מילוי תשוקותיו שעתידן להתכלות, הוא יותר יפנה לתחום החיפוש וההשגה העצמית, ובמהלך מסעו ירכוש תובנות, אשר ישנו ויעצבו את תודעתו מחדש, ולבסוף ישברו וימחקו את תודעתו הישנה לגמרי ויצקו בו תודעה חדשה לגמרי. ממש כמו עדכון גרסא בפלאפון!
לסיכום: הקצב שבו האדם מגיע להארה נקבע על פי רמת הרצינות הפנימית שהוא מראה מול עצמו ביום - יום כלפי הנושא, המערכת שמנהלת את העולם הזה מתוחכמת לאין שיעור, והיא יודעת בדיוק מי עושה מה וכמה רצינות פנימית ותחושה של רצון יש לו כלפי התחום. המושג "אלוהים נמצא בכל מקום" לא מדבר רק על העובדה שכל העולם אותו אנו חווים הוא נמצא בתוך תודעה, אשר עשויה ממש כך ובאופן ישיר מעצמיותו של הבורא. אלא גם מצביעה על העובדה שישנה מערכת אשר מנהלת את המציאות, ומפגישה בין אנשים, מביאה עלינו מקרים מסוימים ושעורים מסוימים לפי סדר, אשר מקורה בחלל הריק, ואין אנו יכולים להבחין בה בעזרת חמשת החושים, אך היא שם, מודעת אלינו, לגחמותינו, כמיהותינו, וכוונתנו העמוקה ביותר. המסע האמיתי הוא פנימי, ועל האדם להיות כנה עם עצמו לחלוטין, ומתוך מקום של כנות פנימית הוא יוכל להתקדם ולשנות את הכרתו בדרך ל"שינוי הסופי", אשר דומה למעשה למצב של חלום צלול, בו האדם מתעורר ומושך את הכרתו המודעת והערה לתוך חלום ומגלה בתוך חלום שהוא חולם, מה שמאפשר לו לשלוט על החלום ולהתנהג בו כאילו הייתה לו בחירה חופשית אמיתית. בעולם הזה ובמצב הערות ניתן להתעורר גם כן לעוד דרגה של מודעות, שהיא כמובן אותה הארה נכספת
וכמו כן אנסה לתת את נקודת מבטי האישית על הנושא ועל המורכבות והדקויות הכרוכות בתחום. כמו כן, אנסה להביא כמה נקודות מבט שונות: זן - בודהיסטית, קבלית, ורוחנית כללית על הנושא.
כאשר אדם מנקודת מבטו שממוקמת במרכז האגו (העצמי של הגוף) מגלה לראשונה את המושג "הארה", הוא מניח לרוב שמדובר במצב כל שהוא, שניתן להשיג \ להגיע אליו, ושאם הוא יתרגל מספיק (בדומה לתרגול אומנות לחימה מסוימת) הוא לבסוף יגיע להארה. למעשה, על פי מסורות רבות, ההארה היא אינה מצב אליו ניתן להגיע, אלא היא הטבע של כל אדם ואדם, אך למעשה - ישנו בלבול רב, כאשר האדם מרגיש וחושב שהטבע שלו הוא כבר אותה "הארה" מיוחלת, כאשר הוא נמצא עמוק בחוסר מודעות ובמצב של הוויה אגואית (אי - הימצאות ברגע הזה), זה עלול להוביל אותו למעין פסיביות ואדישות כלפי הנושא, וסוג של מחשבה שהוא מואר במובן הנוצרי של המילה: "אני גיליתי שאני אלוהים בכבודו ובעצמו וכולם צריכים להשתחוות לרגליי". מה שכמובן מוביל מאוחר יותר למה שמכנים "אגו - רוחני".
אז האם בעצם ניתן "להגיע להארה"? או שמא זהו המצב הטבעי של כל אחד ואחת מאיתנו? תנשמו עמוק - התשובה קצת יותר מורכבת מכן או לא. למעשה את ההארה ניתן להגדיר במילים, כמו כל דבר אחר, אך לא מומלץ. והסיבה היא פשוטה מאוד, המודעות העצמית ורמת הפתיחות התודעתית של כל אדם תגרום לו לקלוט ולהבין את ההסבר המילולי ביחס ובהתאם לשלב שבו הוא נמצא. הבודהא דגל בהסבר תלוי - אדם (תלוי רמת מודעות). כאשר אדם אחד שאל את הבודהא: "האם יש אלוהים?" הבודהא ענה לו: "כן". וכאשר האדם השני שאל את הבודהא: "האם יש אלוהים"? הבודהא ענה לו: "לא". וכאשר השלישי שאל אותו את אותה שאלה ענה לו הבודהא: "אולי". מוסר ההשכל הוא בעצם הדגש על כך שכל אדם צריך לקבל תשובה בהתאם לרמת המודעות והשלב בו הוא נמצא.
אז בכל זאת! בואו ננסה להגדיר את ההארה על - מנת לתת קצה חוט לאלו אשר מחפשים, הארה מתוארת בבודהיזם כשחרור (נירוואנה), וחוסר היאחזות שמובילה לחוסר סבל. על - פי הבודהיזם כל סבל נובע מהיאחזות בדברים חולפים, על פי המסורת - הכל בר חלוף, והדבר היחיד שאיננו משתנה, הוא השינוי עצמו. האיחזות בדברים שמשתנים היא זו שמובילה לסבל בעוד שאי - היאחזות מובילה את האדם לחוויה של הרגע הזה (נצח), ולחוויה של השינוי עצמו. על פי הקבלה, הנשמות באו לעבור שלל שעורים בבית הספר הנקרא מישור הבריאה הארצי (פה בכדור הארץ) במטרה להשוות צורה לבורא, ולהידמות אליו.
מטרת הנשמה בגוף הפיזי בעולם הזה על פי הקבלה היננה לרכוש את תכונותיו של הבורא, ולעבור שעורים הקשורים בעיקר לנתינה, קבלה, רגשות והיצר הרע. במהלך השעורים אותן עוברת הנשמה בכל גלגול הנשמה מתבגרת ומתפתחת, בדיוק כמו שתינוק פה בעולם הזה מתפתח וגדל במהלך השנים, ותפיסתו את פני המציאות כמו כן תכונותיו, הבנתו ובגרותו מתפתחים. בכל גלגול לומדת הנשמה שעורים מסוימים על - פי סדר, שמטרתן להוביל את הנשמה להתפתחות וגדילה, ולבסוף לאחדות עם הבורא עצמו. בקבלה מתארים את הדרך שבה ככל שהאדם משווה צורה לבורא ורוכש את תכונותיו הוא מתקרב לתחושת התכלית (אושר אמיתי), שהיא בעצם ההפך מתחושת חוסר תכלית לקיום (חוסר - מוטיבציה לקום בבוקר \ דיכאון).
היכן מתבטא התרגול בדרך אל ההארה הנכספת בפועל? כאשר האדם ממלא את רצונותיו הגשמיים (הרצונות אותן ניתן למלא בעזרת חמשת החושים) שוב - ושוב, ושוב - ושוב. הוא לבסוף מגיע למעין תחושת ריקנות מסוימת, הנובעת מההבנה של העובדה שכל הסיפוקים הנובעים ממילוי הרצון זמניים, מה שמוביל את האדם לתובנה מסוימת, הפותחת בפניו חוסר חדש, את אותו חוסר לא ניתן למלא בעזרת חמשת החושים בעולם הזה, והחוסר הזה - בדומה לחוסר באוכל לדוגמא, המוביל את האדם לאכול. מוביל את האדם לדרוש מילוי מסוים, ואותה דרישה - כאשר היא נובעת באדם, פותחת בפניו אפיק חדש של אפשרויות ושעורים בחיים. רמת הרצינות וכמות ההשקעה אשר האדם משקיע במילוי אותו חוסר, תקבע מתי ובאיזו מהירות יגיע האדם להארה. שכרגע נגדיר רק כרמת מודעות מסוימת המאפשרת לאדם לדעת ולהכיר את הטבע האמיתי שלו, ולהתעלות ברמה החווייתית המוצקת מעל למעגל הלידה והמוות. כלומר, ככל שהאדם יפנים ויכיר יותר בעבודה שמילוי התשוקות שבשבילו הוא קם כל בוקר לעבודה \ ללימודים או לאן שקם, לא יוביל אותו לשום מקום מלבד לעוד גלגול, ועוד גלגול, שבו הוא לעתים אם לא לרוב יסבול, ויהנה בעת מילוי תשוקותיו שעתידן להתכלות, הוא יותר יפנה לתחום החיפוש וההשגה העצמית, ובמהלך מסעו ירכוש תובנות, אשר ישנו ויעצבו את תודעתו מחדש, ולבסוף ישברו וימחקו את תודעתו הישנה לגמרי ויצקו בו תודעה חדשה לגמרי. ממש כמו עדכון גרסא בפלאפון!
לסיכום: הקצב שבו האדם מגיע להארה נקבע על פי רמת הרצינות הפנימית שהוא מראה מול עצמו ביום - יום כלפי הנושא, המערכת שמנהלת את העולם הזה מתוחכמת לאין שיעור, והיא יודעת בדיוק מי עושה מה וכמה רצינות פנימית ותחושה של רצון יש לו כלפי התחום. המושג "אלוהים נמצא בכל מקום" לא מדבר רק על העובדה שכל העולם אותו אנו חווים הוא נמצא בתוך תודעה, אשר עשויה ממש כך ובאופן ישיר מעצמיותו של הבורא. אלא גם מצביעה על העובדה שישנה מערכת אשר מנהלת את המציאות, ומפגישה בין אנשים, מביאה עלינו מקרים מסוימים ושעורים מסוימים לפי סדר, אשר מקורה בחלל הריק, ואין אנו יכולים להבחין בה בעזרת חמשת החושים, אך היא שם, מודעת אלינו, לגחמותינו, כמיהותינו, וכוונתנו העמוקה ביותר. המסע האמיתי הוא פנימי, ועל האדם להיות כנה עם עצמו לחלוטין, ומתוך מקום של כנות פנימית הוא יוכל להתקדם ולשנות את הכרתו בדרך ל"שינוי הסופי", אשר דומה למעשה למצב של חלום צלול, בו האדם מתעורר ומושך את הכרתו המודעת והערה לתוך חלום ומגלה בתוך חלום שהוא חולם, מה שמאפשר לו לשלוט על החלום ולהתנהג בו כאילו הייתה לו בחירה חופשית אמיתית. בעולם הזה ובמצב הערות ניתן להתעורר גם כן לעוד דרגה של מודעות, שהיא כמובן אותה הארה נכספת
050-3331-331