לפעמים נראה כאילו האדם בונה בניינים, חומות, מגדלים, ועוד שלל של מבנים נוספים, הכל כדי להגן על עצמו מפני הרוח. האם זה אומר שהוא מפחד מהרוח? האם זה אומר שהוא מרגיש צורך להיאחז בכל דבר חומרי או מוחשי שיש רק בשביל לא להרגיש ריק. האם אלה הדברים שבאמת יגרמו לו להרגיש מלא? רוחניות - האם זו מילה שמפחידה אתכם? מתוקף היותי מאמן אישי, אני נתקל שוב ושוב באימונים ברוחניות, היא בדרך כלל נכנסת לחדר כשהתנאים מאפשרים. וכאשר לא מפחדים ממנה ונותנים לה להיות כמו שהיא, היא מחוללת פלאים. מהם התנאים? למה מתאמנים מפחדים ממנה? ועל מה לעזאזל אני מדבר? אני מתכוון לענות לשאלות האלה במאמר הזה.
האם קרה לכם שהייתם פעם על פסגה של איזה הר או מול הים והייתה רוח חזקה, כל כך חזקה שהיא אילצה אתכם להפסיק לחשוב על כל דבר אחר ופשוט להרגיש אותה. האם הרגשתם איך היא עוברת בכם ועושה מה שהיא רוצה. מה קרה שם? מה הרוח הזו מאפשרת? האם אתם יודעים איך נשמע שקט?
מצאתי את עצמי אינספור פעמים במהלך אימון, ניצב מול השקט, בהתחלה זה הלחיץ אותי כי פחדתי וחשבתי לעצמי: מה המתאמן עלול לחשוב עלי. האם הוא חס וחלילה עלול לחשוב שאני לא יודע מה להגיד... מתישהו הבנתי שהשקט הזה יכול לאפשר דברים מדהימים, אם רק לא אפחד ממנו, אם רק אתן לו להיות. ככל שהפכתי מאמן אישי מקצועי יותר ויותר, הבנתי גם שמותר לי בהחלט לא לדעת.
לאחר מכן, גם המתאמנים (או לפחות חלק מהם) התחילו להבין את זה, אולי בצורה מודעת ואולי לא, מה שבטוח הוא שאותם מתאמנים כבר לא מפחדים מהשקט. מה משותף בין רוח, שקט, הקשבה והרגע הזה? אני טוען שזו רוחניות. רוח, שקט, הקשבה והרגע הזה הם חלק מהאלמנטים שמאפשרים לרוחניות לפעול ולעשות את עבודתה. הרוחניות מאפשרת יצירתיות בלתי נדלית, שפע בלתי פוסק, חיבור למשהו שיודע הכל כשאנחנו כבר לא יודעים יותר...
אחד ההבדלים בין מאמן אישי טוב לבין מאמן אישי מצוין, כך אני מאמין, זה העובדה שאותו מאמן אישי מצוין אינו מפחד מהרוח. יתרה מכך, הוא מצליח להעביר את אותה תובנה אל המתאמן שלו בדרך מסוימת, שהיא לא חד משמעית, אלא טבעית ולא מוחשית. כאשר שניהם: אותו מאמן אישי מצוין והמתאמן שלו, אינם מפחדים מהרוח ואינם מתרגשים מאותם רגעי שתיקה באימון, כאשר הם מאפשרים לדברים להופיע ולהיות כפי שהם ומקשיבים לשקט, הם פותחים את הדלת לרוחניות, למודעות חדשה, לאינטליגנציה חסרת גבולות שהיא מעבר להכל. במקרים רבים כמו זה שתואר, נוצר איזשהו "שיפט" חיובי באימון, זה כמו פקק שמשתחרר או סכר מים שנפתח ופתאום יש זרימה מטורפת של השראה ואפשרויות.
כשאני מסתכל על כותרת המאמר הזה, אני יכול לפרש אותה בשני מובנים שונים: מצד אחד, זו יכולה להיות פנייה לכל מאמן אישי, אשר מציבה בפניו את השאלה - האם הוא מפחד מהרוח. ומצד שני, זו בעצם גם פנייתו של מאמן אישי אל המתאמן שלו, אשר מנוסחת כמו בתסריט: "מאמן אישי: האם אתה מפחד מהרוח? " כלומר, שאלה שאותו מאמן אישי שואל את המתאמן שלו. מאחר וכל מאמן אישי מצוין הוא גם מתאמן מצוין, אולי שני צדי המטבע הם בעצם אחד...
בין אם אתם מתאמנים עם מאמן אישי ובין אם אתם מעורבים במסגרת כזאת או אחרת של אימון, וגם אם אינכם מתאמנים בכלל, אני מזמין כל אחד מכם להרהר בשאלה: "האם אני מפחד מהרוח? ". יתרה מכך, אני מזמין אתכם לפגוש את הרוח ביומיום, להקשיב לה, לוותר על השליטה לכמה רגעים קלים ולתת לה לקחת אתכם לאן שהיא רוצה, כמו עלה נידף. תנו לזה להיות, אל תתנגדו... ואז תראו מה קורה... תיהנו!
האם קרה לכם שהייתם פעם על פסגה של איזה הר או מול הים והייתה רוח חזקה, כל כך חזקה שהיא אילצה אתכם להפסיק לחשוב על כל דבר אחר ופשוט להרגיש אותה. האם הרגשתם איך היא עוברת בכם ועושה מה שהיא רוצה. מה קרה שם? מה הרוח הזו מאפשרת? האם אתם יודעים איך נשמע שקט?
מצאתי את עצמי אינספור פעמים במהלך אימון, ניצב מול השקט, בהתחלה זה הלחיץ אותי כי פחדתי וחשבתי לעצמי: מה המתאמן עלול לחשוב עלי. האם הוא חס וחלילה עלול לחשוב שאני לא יודע מה להגיד... מתישהו הבנתי שהשקט הזה יכול לאפשר דברים מדהימים, אם רק לא אפחד ממנו, אם רק אתן לו להיות. ככל שהפכתי מאמן אישי מקצועי יותר ויותר, הבנתי גם שמותר לי בהחלט לא לדעת.
לאחר מכן, גם המתאמנים (או לפחות חלק מהם) התחילו להבין את זה, אולי בצורה מודעת ואולי לא, מה שבטוח הוא שאותם מתאמנים כבר לא מפחדים מהשקט. מה משותף בין רוח, שקט, הקשבה והרגע הזה? אני טוען שזו רוחניות. רוח, שקט, הקשבה והרגע הזה הם חלק מהאלמנטים שמאפשרים לרוחניות לפעול ולעשות את עבודתה. הרוחניות מאפשרת יצירתיות בלתי נדלית, שפע בלתי פוסק, חיבור למשהו שיודע הכל כשאנחנו כבר לא יודעים יותר...
אחד ההבדלים בין מאמן אישי טוב לבין מאמן אישי מצוין, כך אני מאמין, זה העובדה שאותו מאמן אישי מצוין אינו מפחד מהרוח. יתרה מכך, הוא מצליח להעביר את אותה תובנה אל המתאמן שלו בדרך מסוימת, שהיא לא חד משמעית, אלא טבעית ולא מוחשית. כאשר שניהם: אותו מאמן אישי מצוין והמתאמן שלו, אינם מפחדים מהרוח ואינם מתרגשים מאותם רגעי שתיקה באימון, כאשר הם מאפשרים לדברים להופיע ולהיות כפי שהם ומקשיבים לשקט, הם פותחים את הדלת לרוחניות, למודעות חדשה, לאינטליגנציה חסרת גבולות שהיא מעבר להכל. במקרים רבים כמו זה שתואר, נוצר איזשהו "שיפט" חיובי באימון, זה כמו פקק שמשתחרר או סכר מים שנפתח ופתאום יש זרימה מטורפת של השראה ואפשרויות.
כשאני מסתכל על כותרת המאמר הזה, אני יכול לפרש אותה בשני מובנים שונים: מצד אחד, זו יכולה להיות פנייה לכל מאמן אישי, אשר מציבה בפניו את השאלה - האם הוא מפחד מהרוח. ומצד שני, זו בעצם גם פנייתו של מאמן אישי אל המתאמן שלו, אשר מנוסחת כמו בתסריט: "מאמן אישי: האם אתה מפחד מהרוח? " כלומר, שאלה שאותו מאמן אישי שואל את המתאמן שלו. מאחר וכל מאמן אישי מצוין הוא גם מתאמן מצוין, אולי שני צדי המטבע הם בעצם אחד...
בין אם אתם מתאמנים עם מאמן אישי ובין אם אתם מעורבים במסגרת כזאת או אחרת של אימון, וגם אם אינכם מתאמנים בכלל, אני מזמין כל אחד מכם להרהר בשאלה: "האם אני מפחד מהרוח? ". יתרה מכך, אני מזמין אתכם לפגוש את הרוח ביומיום, להקשיב לה, לוותר על השליטה לכמה רגעים קלים ולתת לה לקחת אתכם לאן שהיא רוצה, כמו עלה נידף. תנו לזה להיות, אל תתנגדו... ואז תראו מה קורה... תיהנו!
050-3331-331