יש עיקרון מעניין מאוד בחיי האדם והוא נקרא "עיקרון המטוטלת" והעיקרון הזה עובד באופן הבא: כאשר אדם לא מכיר את הפלוסים ואת המינוסים שלו ועושה מהם "מישמש" הוא מגיע המון פעמים לכביש ללא מוצא או לחילופין לאין פתרון. לא כן, כאשר האדם מכיר את הכוחות שלו ויודע לשחק אתם נכון, לכן, גם הכרת הכוחות של האדם הם סוג של משחק או פסיכולוגיה או אם תרצו גם מתמטיקה.
ומה בעצם הדבר אומר בפשטות? כאשר האדם לא מכיר את הכוחות שלו כפי שצריך, הוא אומר על דברים שהוא יכול שהוא לא יכול ומפספס ע"י כך הזדמנויות פז, או לחילופין הוא חושב על דברים מסויימים שהוא יכול והוא אינו יכול. או שיש לו כל מיני הרגלים חלקם טובים וחלקם רעים, והאדם אם הוא שם לב להרגליו ומסמן מטרה כדי ללכת בדרך אליה, אז כאן הוא חוקר מה אצלו מרחיק אותו מהמטרה לדוגמה הרגלים רעים, והוא מנסה להימנע מהרגלים אלה ע"י סייגים נכונים כדי לא להיות מושפע מעיקרון המטוטלת, כי עיקרון המטוטלת אומר לנו, אם עושים מאמץ מופרז לאחר מכן עלולים להשיג תוצאה הפוכה ולכן, לא חכם מעמס יתר, ולא ההיפך צריך שיהיה מאוזן כמו המטוטלת של השעון.
ולכן גם אם האדם מציב לעצמו סייגים מהרגלים רעים, יכול להיות לדוגמה הגבלה באכילת ממתקים לכמות נכונה, אבל לא ללכת לכיוון קיצוני. וכשאדם יודע נכון את הפלוסים והמינוסים שלו הדבר דומה לכלל מתימטי שאומר לנו:
X+6 = X+6 נותן אינסוף פתרונות.
X+6 = X-6 אין פתרון.
X+10 = 5+X אין פתרון.
הכלל הראשון מתבטא ישירות כאן ומובן שהתרגיל הראשון מלמד על האדם שמכיר את הכוחות והמשוואה שלו מאוזנת.
התרגיל השני מלמד על אדם שבלבל בין המושגים יכול ולא יכול ולכן הוא לא מגיע לפתרון מוכר לו במציאות.
התרגיל השלישי מלמד על אדם שעושה היום משהו ונותן את כל הכוח, מתעייף ולמחרת כבר מאבד את זה.
הדבר דומה גם לאדם שהוא מסתכל על הדבר הטוב שיש בכל דבר, ומגלה שכל דבר טוב שהוא יעשה הוא טוב עבורו וכל דרך טובה עבורו וגם אם הוא יטעה זאת הדרך הטובה ביותר ללמד אותו דברים, ולכן כל דרך כזו טובה עבורו. לעומתו, אדם שחושב שהוא עשה טעות והוא לא יכול לתקן = והוא מרגיש החמצה שיכל להיות טוב יותר = הוא מאבד את המוטיבציה = תחושת דעיכה. לעומת זאת האדם שמסתכל בטוב שיש בכל דבר, רואה את החיים שלו, מזווית ראייה שהכל טוב עבורו.
האדם שחש תחושת החמצה מקבל תוצאת אין פתרון כי הוא לא מוצא פתרון שמוכר לו ע"י הבנתו. כי התוצאה שהוא רוצה להגיע אליה יש בה סימן פלוס ולעומתה בצד האחר הוא חושב שחייו ב"מינוס" ולכן באותו צד הוא שם מינוס והנוסחה מה לעשות - לא עובדת ויוצרת אין פתרון - הוא לא מוצא פתרון שמוכר לו ע"י הבנתו. לעומת זאת אם הוא ישנה פרספקטיבה אבל מתוך ההבנה, הוא יבין ששינוי פרספקטיבה משנה את כל התוצאה מאין פתרון = לאינסוף פתרונות. כל פתרון נכון.
וזה לא מספיק שאדם יכיר רק את הפלוסים שלו אלא צריך להכיר גם את המינוסים שלו וצריך להיות איזון ביניהם והוא צריך לקבל את עצמו כפי שהוא ומהצד השני של המשוואה את המציאות כפי שהיא וכך התוצאה תצא נכונה.
X+5-5 = X+5-5
וע"י כך לאדם יש אינסוף פתרונות.
ומה בעצם הדבר אומר בפשטות? כאשר האדם לא מכיר את הכוחות שלו כפי שצריך, הוא אומר על דברים שהוא יכול שהוא לא יכול ומפספס ע"י כך הזדמנויות פז, או לחילופין הוא חושב על דברים מסויימים שהוא יכול והוא אינו יכול. או שיש לו כל מיני הרגלים חלקם טובים וחלקם רעים, והאדם אם הוא שם לב להרגליו ומסמן מטרה כדי ללכת בדרך אליה, אז כאן הוא חוקר מה אצלו מרחיק אותו מהמטרה לדוגמה הרגלים רעים, והוא מנסה להימנע מהרגלים אלה ע"י סייגים נכונים כדי לא להיות מושפע מעיקרון המטוטלת, כי עיקרון המטוטלת אומר לנו, אם עושים מאמץ מופרז לאחר מכן עלולים להשיג תוצאה הפוכה ולכן, לא חכם מעמס יתר, ולא ההיפך צריך שיהיה מאוזן כמו המטוטלת של השעון.
ולכן גם אם האדם מציב לעצמו סייגים מהרגלים רעים, יכול להיות לדוגמה הגבלה באכילת ממתקים לכמות נכונה, אבל לא ללכת לכיוון קיצוני. וכשאדם יודע נכון את הפלוסים והמינוסים שלו הדבר דומה לכלל מתימטי שאומר לנו:
X+6 = X+6 נותן אינסוף פתרונות.
X+6 = X-6 אין פתרון.
X+10 = 5+X אין פתרון.
הכלל הראשון מתבטא ישירות כאן ומובן שהתרגיל הראשון מלמד על האדם שמכיר את הכוחות והמשוואה שלו מאוזנת.
התרגיל השני מלמד על אדם שבלבל בין המושגים יכול ולא יכול ולכן הוא לא מגיע לפתרון מוכר לו במציאות.
התרגיל השלישי מלמד על אדם שעושה היום משהו ונותן את כל הכוח, מתעייף ולמחרת כבר מאבד את זה.
הדבר דומה גם לאדם שהוא מסתכל על הדבר הטוב שיש בכל דבר, ומגלה שכל דבר טוב שהוא יעשה הוא טוב עבורו וכל דרך טובה עבורו וגם אם הוא יטעה זאת הדרך הטובה ביותר ללמד אותו דברים, ולכן כל דרך כזו טובה עבורו. לעומתו, אדם שחושב שהוא עשה טעות והוא לא יכול לתקן = והוא מרגיש החמצה שיכל להיות טוב יותר = הוא מאבד את המוטיבציה = תחושת דעיכה. לעומת זאת האדם שמסתכל בטוב שיש בכל דבר, רואה את החיים שלו, מזווית ראייה שהכל טוב עבורו.
האדם שחש תחושת החמצה מקבל תוצאת אין פתרון כי הוא לא מוצא פתרון שמוכר לו ע"י הבנתו. כי התוצאה שהוא רוצה להגיע אליה יש בה סימן פלוס ולעומתה בצד האחר הוא חושב שחייו ב"מינוס" ולכן באותו צד הוא שם מינוס והנוסחה מה לעשות - לא עובדת ויוצרת אין פתרון - הוא לא מוצא פתרון שמוכר לו ע"י הבנתו. לעומת זאת אם הוא ישנה פרספקטיבה אבל מתוך ההבנה, הוא יבין ששינוי פרספקטיבה משנה את כל התוצאה מאין פתרון = לאינסוף פתרונות. כל פתרון נכון.
וזה לא מספיק שאדם יכיר רק את הפלוסים שלו אלא צריך להכיר גם את המינוסים שלו וצריך להיות איזון ביניהם והוא צריך לקבל את עצמו כפי שהוא ומהצד השני של המשוואה את המציאות כפי שהיא וכך התוצאה תצא נכונה.
X+5-5 = X+5-5
וע"י כך לאדם יש אינסוף פתרונות.