אם יבוא יום שמישהו יטען כי יש אפשרות לנטרל לגמרי את המנגנון במוח שאחראי על ה"פחד" ולהמשיך להתקיים באופן טוב ומשוחרר יותר, כל מה שצריך לעשות זה לשאול אותו: " ואחרי העלמת הפחד, האם עדיין יהיה לי רצון?"
אם התשובה תהיה כן, אז עובדים עליכם, כי כשיש רצון יש פחד שאולי לא תשיג את הדבר ושאולי תשיג ותאבד אותו וכו', וככל שהרצון חזק יותר ככה הפחד גדול יותר.
אם התשובה תהיה לא - אז פשוט תשאלו אותו, האם עדיין אוכל לחוות משהו כלשהו?
אם התשובה היא כן, אז שוב משקרים לכם, כי כשאין רצון כלשהו, כבר אין הבדל בין טוב לרע ואין את הדואליות שעליה מתבססות כל התחושות כולל התחושה הבסיסית ביותר של ה"אני קיים".
ואם התשובה תהיה לא, אז מה עשינו בזה? כבר אין אני שיכול לחיות טוב ומשוחרר יותר.
לכן, כל מי שלא שונא את החיים של עצמו, מומלץ לו להתחיל להתיידד עם הפחד.
אחת מהדרכים לגרום למישהו לאהוב אותך, היא לבקש ממנו לעזור לך במשהו.
מה ההיגיון בכך? כי כדי לעזור לך, הוא יצטרך להתאמץ והאדם מוכן להתאמץ רק עבור מה שנדמה לו כיותר טוב מרע.
לכן, תוך כדי שהוא יעזור לך, הוא יצטרך לשכנע את עצמו למה זה טוב לעזור לאנשים באופן כללי, ולמה אתה נכלל ברשימת אלו שכדאי לו לעזור להם וככל שהמשימה תהיה קשה יותר, ככה הוא יחוש יותר ויותר קירבה כלפיך במהלך מתן העזרה.
מישהו רוצה לתת היגיון הפוך?
דבר אחד אף אחד לא יכול לעשות.. וזה ללכת עד הסוף.. מי שדוגל באהבה לא יכול לאהוב את השנאה.. החושב חיובי, אינו יכול לחשוב חיובי על החשיבה השלילית.. מי שדוגל בשנאה לא יכול לשנוא אותה.. מי שדוגל בלרחם לא ירחם על האכזריות ומי שבאכזריות לא יוכל להתאכזר על האכזריות.. כי תמיד היה הווה ויהיה חיסרון כלשהוא.. אלא אם כן..
כשהאדם מוכן להעמיד את אמונתו למבחן, הוא בעצם מודה - שיש גורם / ים מסוימים שבהם האמונה שלו תלויה, ושאם יוכח לו אחרת - ישנה את דעתו. וכאן יש מלכוד, כי מצד אחד אם האדם לא יעמיד את אמונתו למבחן, תמיד יישאר בלבו ספק, ולו הכי קטן, שיש פיסת מידע שעלולה להתגלות בפניו ולנפץ את אמונתו, ומצד שני גם אם הוא יעמיד את אמונתו למבחן, הוא בעצם מודה שהאמונה שלו תלויה בסיבות, ובצורה כלשהי של המציאות, כלומר שהאמונה שלו אינה מוחלטת, ויש משהו גדול ממנה שמקיף אותה. הדרך היחידה להאמין במשהו, מבלי לצאת נוכל, היא רק באמצעות הבנה, עד הסוף, של הנחות היסוד הבסיסיות ביותר, ואחרי שמגלים מה שמגלים, אפשר לומר דבר אמונה, ובו זמנית גם לומר את האמת.
אחדות אמיתית - מהי האחדות של המציאות באמת? מה השורש האמיתי של כל הדברים? מה מחוייב המציאות?
כי המון העם חושבים בטעות, שהאין שכל הוא ההפך של היש שכל. דהיינו שהנפרדות, היא ההפך של האחדות.
ולפיכך חושבים, שהאחדות מאיימת על קיומה של הנפרדות.
ולא כך הוא הדבר. כי מי שהגיע לאחדות באמת, מגלה שהיא באחדות עם הנפרדות ושבמקום לשלול את מקומה, היא הופכת אותה ליחידה בעולם, והדבר היחיד שהיא מעלימה זה את רעיון האחדות שנפרדת מהנפרדות.
כי באמת, יש רק ישות אחת ממש ואין שום אחדות שהיא נפרדת מהנפרדות, או נפרדות שהיא נפרדת מהאחדות, אלא הכל אחד ממש.
ומחוייב המציאות הוא שאין שום דבר מחוייב שנפרד מאפשרי המציאות. דהיינו שאפשרי המציאות, הוא עצמו המחוייב.
והדבר אינו הגיוני כלל, כי אפשרי כשמו כן הוא - אפשרי ולא מחוייב. כי עצם הגדרתו כאפשרי פירושה שהוא לא מחוייב ועל כן נשאלת השאלה: איך זה יכול להיות שדבר שהוא רק אפשרי הוא מחוייב? איך יתכן ריבוי של מחויב יחיד?
והשאלה הזו היא השאלה של החלל הפנוי שעליה דיבר רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן בתורה ס"ד והיא הסיבה שבגללה העולם קיים.
והאמת היא, שהשאלה הזו היא שאלה נצחית עבור מי שמפריד בין המחוייב לבין האפשרי, וחושב שהם הפכים. ולא כמו שאומרת המשנה, על דבר אחד העולם עומד - על ההפרדה בין המחוייב לאפשרי.
ומי שרוצה למצוא את התשובה האמיתית לשאלה הזו, עליו לבדוק את הנחת היסוד שלה שאומרת שיש הבדל בין מחויב לאפשרי - בין יש לאין בין צורה ומהותה, האם היא אכן אמת מוחלטת.
כי המחוייב הוא שום דבר ממש, דהיינו שאין שום דבר מוגדר שהוא מחויב יותר מהפכו, דהיינו שהכל מחוייב \ אפשרי באותה המידה ממש.
ולומר שהכל מחויב \ אפשרי באותה המידה פירוש הדבר הוא שגם להגיד שלא הכל מחויב \ אפשרי באותה מידה גם זה מחויב \ אפשרי באותה מידה.
כי גם הטעות המרה של ההפרדה, גם היא ביטוי של האחדות האמיתית.
כי כאשר הכל מחויב \ אפשרי באותה מידה, פירוש הדבר שאין כלום מוגדר דהיינו שהאמת היא שאין כלום.
ואם האמת היא שאין כלום אז גם כאשר יש משהו, זה לא משנה את העובדה שאין כלום.
והדבר לא הגיוני, כי משהו וכלום אלו שני הפכים שסותרים מצד הגדרתם. ואיך יכול להיות שרק אין כלום (או רק יש כלום שזה אותו דבר, כי ביחס לכלום היש והאין הם אחד ממש), אבל גם יש משהו? האם גם אין כלום או רק אין כלום?
והסוד הוא שגם ורק זה אותו דבר, אע"פ שזה נדמה להפכים. והסיבה שהאדם לא מצליח להבין את זה, היא כי באמת אין מה להבין.
כי להבין פירושו להפריד בין יש לאין, בין כלום למשהו. ולהבין זאת תכונה ששייכת אך ורק מהשכל האנושי והחוצה.
אבל מי שרוצה להבין את מהות המציאות, דהיינו את מה שיש מחוץ לשכל האנושי ובעומקו של השכל האנושי, צריך להבין שהיא ההפך הגמור של השכל האנושי שלו, ועליו להפסיק לנסות להבין.
כי ידיעת האמת, לא כרוכה בהבנה, אלא דווקא היא ההפך של הדבר הזה שנקרא הבנה. כי מהות המציאות היא האין הבנה המוחלטת בכבודה ובעצמה.
כי באמת, האין הבנה המוחלטת היא ההבנה היחידה שבאמת אפשר לקרוא לה הבנה. כי עד שהאדם לא מצליח להבין שני דברים הפוכים בבת אחת, עד אז כל הבנותיו מוטלות בספק תמידי כי הן נשענות על השכל האנושי ועל חוקי הלוגיקה שהיא עצמה תמיד היתה הווה ותהייה מוטלת בספק. ולכן כל הבנות השכל האנושי הן כולן כולל כולן הבנות של שקר.
וההבנה היחידה שקיימת, היא ההבנה של דבר והיפוכו כישות אחת, שהיא הופכת את מי שמבין אותה, להיות היא ממש.
כי הבנה אמיתית, היא רק כאשר המבין (האדם) המובן (התובנה עצמה) וההבנה (היכולת להבין דברים) הופכים לישות אחת ממש.
וכל זמן שהאדם אומר "אני מבין שאיקס" הרי שהוא מפריד בינו לבין מה שהוא מבין - אותו איקס, דהיינו שהבנתו אינה שלמה ועל כן היא שקרית.
וכאשר האדם אומר "אני איקס" זה אומר שהוא והבנתו הפכו לישות אחת ממש ואז גם אין צורך בהבנה שתחבר בינהם.
וממילא המבין, המובן, וההבנה הפכו להיות ישות אחת.
ומה שזה אומר בפועל הוא שעד שהאדם לא יהפוך להיות הדבר והיפוכו כישות אחת בעצמו ממש, עד אז הוא לא באמת מבין את זה. ורק מי שהפך להיות הישות השלמה רק הוא מבין אותה באמת.
ומספיק שפעם אחת האדם יהפוך להיות הישות השלמה בשביל שמאותו רגע, הוא לא יסבול יותר לעולם.
כי סבל, יש רק כאשר האדם רוצה משהו ששונה ממה שקיים, דהיינו שיש נפרדות בין הרוצה (האדם) הרצוי (המצב שאליו הוא שואף) והרצון (כוח השאיפה עצמה).
ועצם ההבדל בין הישויות האלו מעיד על כך שהאדם לא באמת רוצה את הדבר. כי לרצות באמת פירוש הדבר שאתה הופך להיות הרצון עצמו.
והסיבה שבגללה האדם לא יכול להפוך להיות אף רצון, דהיינו לא יכול לרצות שום דבר באמת, היא מכיוון ששום רצון הוא לא מחוייב.
כי כמו שהאדם רוצה עכשיו דבר, כך הוא גם יכל לא לרצות אותו בדיוק באותה מידה.
והעניין הזה שיש נפרדות של רצונות ושאף רצון הוא לא מחויב שורשו בכך ששום צורת מציאות לא מחוייבת.
כי אם היתה צורת מציאות שהיא מחוייבת אזי האדם לא יכל לרצות משהו אחר ששונה ממנה. כי היא המחוייבת והיחידה. כי אם היא לא יחידה, ויש לה הפך ודבר ששונה ממנה היא לא מחוייבת כי היא יכולה שלא להיות ע"י קיום הדבר ששונה ממנה.
והמסקנה המתבקשת היא, כביכול, שלעולם האדם לא יכול להפוך להיות הישות השלמה מעצם זה שתמיד יש נפרדות כלשהיא.
והעניין הוא שכל זה נכון אך תלוי ביכולת של האדם להפריד בין דבר להיפוכו.
כי אם לאדם לא היתה יכולת שכזו, הרי שגם אם בפועל הוא היה רוצה דברים שונים כל פעם, הרי שברמת החוויה שלו הוא היה תמיד רוצה דבר אחד בלבד, שאינו מוגדר כלל.
ובשביל זה על האדם להפסיק להבדיל בין דבר להיפוכו. כי מי שמבדיל בין דבר להיפוכו נקרא חוכמולוג ומתחכם עם המציאות, ועל כן הוא סובל בסבל נצחי.
ואחרי שהאדם מפסיק להבדיל בין דבר להיפוכו פעם אחת באותו רגע הוא הופך להיות מחוייב המציאות, ומקיף וממלא את כל המציאות כולה.
ואז יוצא שהוא מצליח להגדיר דבר והיפוכו כישות אחת, ומצליח להפריד אותה מהישות של הדבר והיפוכו כשניים.
אך מכיוון שהוא כבר הצליח להכיל דבר והיפוכו כישות אחת, אז הוא זוכר את האמת, שבאמת הכל אחד תמיד.
כי להגדיר דבר והיפוכו כישות אחת זה להגדיר את הכל במכה. כולל את הישות של הדבר והיפוכו כשניים גם כן כישות אחת, עם הדבר והיפוכו כאחד.
ואז יוצא שהאדם גם מגדיר וגם לא מגדיר בו זמנית. דהיינו שההגדרה אינה מגדירה, למרות שהיא מגדירה.
ולמרות שהחכם האמיתי, יודע שהוא חכם ביחס למשוגעים של העולם הזה, אף על פי כן אין הבדל מבחינתו בין זה לבין להגיד שכולם חכמים כמוהו ממש כי הכל אחד.
ואז, האדם רואה במו עיניו שההגדרה לא שללה לא שוללת ועולם לא תשלול את חוסר ההגדרה, כי זאת ישות אחת ממש.
והשכל האנושי לעולם לא יוכל להבין את העניין הזה ומחוייב שתהיה לו שאלה, כל זמן שהוא קיים. כי שורש הקיום שלו הוא בחוסר ההבנה הזו, איך זה שהמוגדר והלא מוגדר הם ישות אחת ממש.
וככל שהאדם מעמיק את שכלו בשאלה הזו ובחוסר ההבנה הזו שלו איך זה יכול להיות שהאין והיש הם ישות אחת ממש, ומנסה להבין את הדבר הזה בשכלו בכל זאת, על ידי זה האדם בסופו של דבר מתייאש לחלוטין מלנסות להבין את הדבר הזה באמצעות השכל האנושי שלו, וזורק את השכל שלו ופתאום הוא מגלה שבלעדיו, הוא פתאום מקבל שכל חדש שבו הוא מצליח להבין דבר והיפוכו ולראות שאכן זה כך.
או אז האדם מגיע לסוף החיפוש העצמי שלו, ומפסיק לחפש את עצמו. כי היכולת להמשיך לחפש את עצמך שורשה בכך שאתה לא מצליח להבין דבר והיפוכו בו זמנית ולהפוך את הכל לישות אחת, כי אם הכל הופך לישות אחת, אז אין עוד אפשרות להתקדם.
כי מהות ההתקדמות היא כאשר יש מרחב מקום כלשהוא ויש שניים אבל כאשר הכל אחד אין שום מקום וממילא אין אפשרות טכנית להתקדם, כי הכלת הדבר והיפוכו כישות אחת היא הסוף של כל הסופים.
כי יש שני סוגי שאלות. והראשונה היא כזו שיש לה תשובה שהיא נפרדת ממנה. לדוגמה שהאדם שואל כמה עולה מוצר מסויים שאז התשובה (50 שקל נניח), נמצאת ונפרדת מהשאלה.
ועל שאלה כזו נאמר "ודע מה שתשיב לאפיקורס", כי השאלות האלו שורשן בכך שהן מתבססות על מידע יחסי.
אבל כאשר שואלים שאלה ששואפים לקבל עליה מידע מוחלט, אז מתחיל כל הסיפור להסתבך.
לדוגמה כאשר האדם שואל למה אני רוצה כסף, שלשאלה הזו יש תשובה יחסית שהיא נפרדת מהשאלה. אבל אם האדם יוסיף את האפקט של המוחלט על השאלה השאלה תהפוך לבלתי פתירה כלל. כגון השאלה למה באמת האדם רוצה כסף, שאין לה שום תשובה בשכל האנושי.
כי מצד השכל, אין שום סיבה אמיתית לרצות משהו אחד יותר מאשר משהו אחר...
אם התשובה תהיה כן, אז עובדים עליכם, כי כשיש רצון יש פחד שאולי לא תשיג את הדבר ושאולי תשיג ותאבד אותו וכו', וככל שהרצון חזק יותר ככה הפחד גדול יותר.
אם התשובה תהיה לא - אז פשוט תשאלו אותו, האם עדיין אוכל לחוות משהו כלשהו?
אם התשובה היא כן, אז שוב משקרים לכם, כי כשאין רצון כלשהו, כבר אין הבדל בין טוב לרע ואין את הדואליות שעליה מתבססות כל התחושות כולל התחושה הבסיסית ביותר של ה"אני קיים".
ואם התשובה תהיה לא, אז מה עשינו בזה? כבר אין אני שיכול לחיות טוב ומשוחרר יותר.
לכן, כל מי שלא שונא את החיים של עצמו, מומלץ לו להתחיל להתיידד עם הפחד.
אחת מהדרכים לגרום למישהו לאהוב אותך, היא לבקש ממנו לעזור לך במשהו.
מה ההיגיון בכך? כי כדי לעזור לך, הוא יצטרך להתאמץ והאדם מוכן להתאמץ רק עבור מה שנדמה לו כיותר טוב מרע.
לכן, תוך כדי שהוא יעזור לך, הוא יצטרך לשכנע את עצמו למה זה טוב לעזור לאנשים באופן כללי, ולמה אתה נכלל ברשימת אלו שכדאי לו לעזור להם וככל שהמשימה תהיה קשה יותר, ככה הוא יחוש יותר ויותר קירבה כלפיך במהלך מתן העזרה.
מישהו רוצה לתת היגיון הפוך?
דבר אחד אף אחד לא יכול לעשות.. וזה ללכת עד הסוף.. מי שדוגל באהבה לא יכול לאהוב את השנאה.. החושב חיובי, אינו יכול לחשוב חיובי על החשיבה השלילית.. מי שדוגל בשנאה לא יכול לשנוא אותה.. מי שדוגל בלרחם לא ירחם על האכזריות ומי שבאכזריות לא יוכל להתאכזר על האכזריות.. כי תמיד היה הווה ויהיה חיסרון כלשהוא.. אלא אם כן..
כשהאדם מוכן להעמיד את אמונתו למבחן, הוא בעצם מודה - שיש גורם / ים מסוימים שבהם האמונה שלו תלויה, ושאם יוכח לו אחרת - ישנה את דעתו. וכאן יש מלכוד, כי מצד אחד אם האדם לא יעמיד את אמונתו למבחן, תמיד יישאר בלבו ספק, ולו הכי קטן, שיש פיסת מידע שעלולה להתגלות בפניו ולנפץ את אמונתו, ומצד שני גם אם הוא יעמיד את אמונתו למבחן, הוא בעצם מודה שהאמונה שלו תלויה בסיבות, ובצורה כלשהי של המציאות, כלומר שהאמונה שלו אינה מוחלטת, ויש משהו גדול ממנה שמקיף אותה. הדרך היחידה להאמין במשהו, מבלי לצאת נוכל, היא רק באמצעות הבנה, עד הסוף, של הנחות היסוד הבסיסיות ביותר, ואחרי שמגלים מה שמגלים, אפשר לומר דבר אמונה, ובו זמנית גם לומר את האמת.
אחדות אמיתית - מהי האחדות של המציאות באמת? מה השורש האמיתי של כל הדברים? מה מחוייב המציאות?
כי המון העם חושבים בטעות, שהאין שכל הוא ההפך של היש שכל. דהיינו שהנפרדות, היא ההפך של האחדות.
ולפיכך חושבים, שהאחדות מאיימת על קיומה של הנפרדות.
ולא כך הוא הדבר. כי מי שהגיע לאחדות באמת, מגלה שהיא באחדות עם הנפרדות ושבמקום לשלול את מקומה, היא הופכת אותה ליחידה בעולם, והדבר היחיד שהיא מעלימה זה את רעיון האחדות שנפרדת מהנפרדות.
כי באמת, יש רק ישות אחת ממש ואין שום אחדות שהיא נפרדת מהנפרדות, או נפרדות שהיא נפרדת מהאחדות, אלא הכל אחד ממש.
ומחוייב המציאות הוא שאין שום דבר מחוייב שנפרד מאפשרי המציאות. דהיינו שאפשרי המציאות, הוא עצמו המחוייב.
והדבר אינו הגיוני כלל, כי אפשרי כשמו כן הוא - אפשרי ולא מחוייב. כי עצם הגדרתו כאפשרי פירושה שהוא לא מחוייב ועל כן נשאלת השאלה: איך זה יכול להיות שדבר שהוא רק אפשרי הוא מחוייב? איך יתכן ריבוי של מחויב יחיד?
והשאלה הזו היא השאלה של החלל הפנוי שעליה דיבר רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן בתורה ס"ד והיא הסיבה שבגללה העולם קיים.
והאמת היא, שהשאלה הזו היא שאלה נצחית עבור מי שמפריד בין המחוייב לבין האפשרי, וחושב שהם הפכים. ולא כמו שאומרת המשנה, על דבר אחד העולם עומד - על ההפרדה בין המחוייב לאפשרי.
ומי שרוצה למצוא את התשובה האמיתית לשאלה הזו, עליו לבדוק את הנחת היסוד שלה שאומרת שיש הבדל בין מחויב לאפשרי - בין יש לאין בין צורה ומהותה, האם היא אכן אמת מוחלטת.
כי המחוייב הוא שום דבר ממש, דהיינו שאין שום דבר מוגדר שהוא מחויב יותר מהפכו, דהיינו שהכל מחוייב \ אפשרי באותה המידה ממש.
ולומר שהכל מחויב \ אפשרי באותה המידה פירוש הדבר הוא שגם להגיד שלא הכל מחויב \ אפשרי באותה מידה גם זה מחויב \ אפשרי באותה מידה.
כי גם הטעות המרה של ההפרדה, גם היא ביטוי של האחדות האמיתית.
כי כאשר הכל מחויב \ אפשרי באותה מידה, פירוש הדבר שאין כלום מוגדר דהיינו שהאמת היא שאין כלום.
ואם האמת היא שאין כלום אז גם כאשר יש משהו, זה לא משנה את העובדה שאין כלום.
והדבר לא הגיוני, כי משהו וכלום אלו שני הפכים שסותרים מצד הגדרתם. ואיך יכול להיות שרק אין כלום (או רק יש כלום שזה אותו דבר, כי ביחס לכלום היש והאין הם אחד ממש), אבל גם יש משהו? האם גם אין כלום או רק אין כלום?
והסוד הוא שגם ורק זה אותו דבר, אע"פ שזה נדמה להפכים. והסיבה שהאדם לא מצליח להבין את זה, היא כי באמת אין מה להבין.
כי להבין פירושו להפריד בין יש לאין, בין כלום למשהו. ולהבין זאת תכונה ששייכת אך ורק מהשכל האנושי והחוצה.
אבל מי שרוצה להבין את מהות המציאות, דהיינו את מה שיש מחוץ לשכל האנושי ובעומקו של השכל האנושי, צריך להבין שהיא ההפך הגמור של השכל האנושי שלו, ועליו להפסיק לנסות להבין.
כי ידיעת האמת, לא כרוכה בהבנה, אלא דווקא היא ההפך של הדבר הזה שנקרא הבנה. כי מהות המציאות היא האין הבנה המוחלטת בכבודה ובעצמה.
כי באמת, האין הבנה המוחלטת היא ההבנה היחידה שבאמת אפשר לקרוא לה הבנה. כי עד שהאדם לא מצליח להבין שני דברים הפוכים בבת אחת, עד אז כל הבנותיו מוטלות בספק תמידי כי הן נשענות על השכל האנושי ועל חוקי הלוגיקה שהיא עצמה תמיד היתה הווה ותהייה מוטלת בספק. ולכן כל הבנות השכל האנושי הן כולן כולל כולן הבנות של שקר.
וההבנה היחידה שקיימת, היא ההבנה של דבר והיפוכו כישות אחת, שהיא הופכת את מי שמבין אותה, להיות היא ממש.
כי הבנה אמיתית, היא רק כאשר המבין (האדם) המובן (התובנה עצמה) וההבנה (היכולת להבין דברים) הופכים לישות אחת ממש.
וכל זמן שהאדם אומר "אני מבין שאיקס" הרי שהוא מפריד בינו לבין מה שהוא מבין - אותו איקס, דהיינו שהבנתו אינה שלמה ועל כן היא שקרית.
וכאשר האדם אומר "אני איקס" זה אומר שהוא והבנתו הפכו לישות אחת ממש ואז גם אין צורך בהבנה שתחבר בינהם.
וממילא המבין, המובן, וההבנה הפכו להיות ישות אחת.
ומה שזה אומר בפועל הוא שעד שהאדם לא יהפוך להיות הדבר והיפוכו כישות אחת בעצמו ממש, עד אז הוא לא באמת מבין את זה. ורק מי שהפך להיות הישות השלמה רק הוא מבין אותה באמת.
ומספיק שפעם אחת האדם יהפוך להיות הישות השלמה בשביל שמאותו רגע, הוא לא יסבול יותר לעולם.
כי סבל, יש רק כאשר האדם רוצה משהו ששונה ממה שקיים, דהיינו שיש נפרדות בין הרוצה (האדם) הרצוי (המצב שאליו הוא שואף) והרצון (כוח השאיפה עצמה).
ועצם ההבדל בין הישויות האלו מעיד על כך שהאדם לא באמת רוצה את הדבר. כי לרצות באמת פירוש הדבר שאתה הופך להיות הרצון עצמו.
והסיבה שבגללה האדם לא יכול להפוך להיות אף רצון, דהיינו לא יכול לרצות שום דבר באמת, היא מכיוון ששום רצון הוא לא מחוייב.
כי כמו שהאדם רוצה עכשיו דבר, כך הוא גם יכל לא לרצות אותו בדיוק באותה מידה.
והעניין הזה שיש נפרדות של רצונות ושאף רצון הוא לא מחויב שורשו בכך ששום צורת מציאות לא מחוייבת.
כי אם היתה צורת מציאות שהיא מחוייבת אזי האדם לא יכל לרצות משהו אחר ששונה ממנה. כי היא המחוייבת והיחידה. כי אם היא לא יחידה, ויש לה הפך ודבר ששונה ממנה היא לא מחוייבת כי היא יכולה שלא להיות ע"י קיום הדבר ששונה ממנה.
והמסקנה המתבקשת היא, כביכול, שלעולם האדם לא יכול להפוך להיות הישות השלמה מעצם זה שתמיד יש נפרדות כלשהיא.
והעניין הוא שכל זה נכון אך תלוי ביכולת של האדם להפריד בין דבר להיפוכו.
כי אם לאדם לא היתה יכולת שכזו, הרי שגם אם בפועל הוא היה רוצה דברים שונים כל פעם, הרי שברמת החוויה שלו הוא היה תמיד רוצה דבר אחד בלבד, שאינו מוגדר כלל.
ובשביל זה על האדם להפסיק להבדיל בין דבר להיפוכו. כי מי שמבדיל בין דבר להיפוכו נקרא חוכמולוג ומתחכם עם המציאות, ועל כן הוא סובל בסבל נצחי.
ואחרי שהאדם מפסיק להבדיל בין דבר להיפוכו פעם אחת באותו רגע הוא הופך להיות מחוייב המציאות, ומקיף וממלא את כל המציאות כולה.
ואז יוצא שהוא מצליח להגדיר דבר והיפוכו כישות אחת, ומצליח להפריד אותה מהישות של הדבר והיפוכו כשניים.
אך מכיוון שהוא כבר הצליח להכיל דבר והיפוכו כישות אחת, אז הוא זוכר את האמת, שבאמת הכל אחד תמיד.
כי להגדיר דבר והיפוכו כישות אחת זה להגדיר את הכל במכה. כולל את הישות של הדבר והיפוכו כשניים גם כן כישות אחת, עם הדבר והיפוכו כאחד.
ואז יוצא שהאדם גם מגדיר וגם לא מגדיר בו זמנית. דהיינו שההגדרה אינה מגדירה, למרות שהיא מגדירה.
ולמרות שהחכם האמיתי, יודע שהוא חכם ביחס למשוגעים של העולם הזה, אף על פי כן אין הבדל מבחינתו בין זה לבין להגיד שכולם חכמים כמוהו ממש כי הכל אחד.
ואז, האדם רואה במו עיניו שההגדרה לא שללה לא שוללת ועולם לא תשלול את חוסר ההגדרה, כי זאת ישות אחת ממש.
והשכל האנושי לעולם לא יוכל להבין את העניין הזה ומחוייב שתהיה לו שאלה, כל זמן שהוא קיים. כי שורש הקיום שלו הוא בחוסר ההבנה הזו, איך זה שהמוגדר והלא מוגדר הם ישות אחת ממש.
וככל שהאדם מעמיק את שכלו בשאלה הזו ובחוסר ההבנה הזו שלו איך זה יכול להיות שהאין והיש הם ישות אחת ממש, ומנסה להבין את הדבר הזה בשכלו בכל זאת, על ידי זה האדם בסופו של דבר מתייאש לחלוטין מלנסות להבין את הדבר הזה באמצעות השכל האנושי שלו, וזורק את השכל שלו ופתאום הוא מגלה שבלעדיו, הוא פתאום מקבל שכל חדש שבו הוא מצליח להבין דבר והיפוכו ולראות שאכן זה כך.
או אז האדם מגיע לסוף החיפוש העצמי שלו, ומפסיק לחפש את עצמו. כי היכולת להמשיך לחפש את עצמך שורשה בכך שאתה לא מצליח להבין דבר והיפוכו בו זמנית ולהפוך את הכל לישות אחת, כי אם הכל הופך לישות אחת, אז אין עוד אפשרות להתקדם.
כי מהות ההתקדמות היא כאשר יש מרחב מקום כלשהוא ויש שניים אבל כאשר הכל אחד אין שום מקום וממילא אין אפשרות טכנית להתקדם, כי הכלת הדבר והיפוכו כישות אחת היא הסוף של כל הסופים.
כי יש שני סוגי שאלות. והראשונה היא כזו שיש לה תשובה שהיא נפרדת ממנה. לדוגמה שהאדם שואל כמה עולה מוצר מסויים שאז התשובה (50 שקל נניח), נמצאת ונפרדת מהשאלה.
ועל שאלה כזו נאמר "ודע מה שתשיב לאפיקורס", כי השאלות האלו שורשן בכך שהן מתבססות על מידע יחסי.
אבל כאשר שואלים שאלה ששואפים לקבל עליה מידע מוחלט, אז מתחיל כל הסיפור להסתבך.
לדוגמה כאשר האדם שואל למה אני רוצה כסף, שלשאלה הזו יש תשובה יחסית שהיא נפרדת מהשאלה. אבל אם האדם יוסיף את האפקט של המוחלט על השאלה השאלה תהפוך לבלתי פתירה כלל. כגון השאלה למה באמת האדם רוצה כסף, שאין לה שום תשובה בשכל האנושי.
כי מצד השכל, אין שום סיבה אמיתית לרצות משהו אחד יותר מאשר משהו אחר...
050-3331-331