כל מה שקורה לנו משקף לנו את מצבנו הפנימי.
הן מה שקורה בחיינו הפרטיים והן מה שמתרחש בחיינו כקולקטיב, כמדינת ישראל, כעם היהודי, כבני אנוש על פני כדור הארץ.
כולנו רואים גם את ה"חיובי" וגם את ה"שלילי" ואני לא מדבר על טוב ורע אלא על שני קטבים.
לצורך העניין נקרא לחיובי "אור" ולשלילי "חושך", ושוב אין מדובר בטוב ורע, אלא בשתי איכויות, שני קטבים.
ההבדלים בינינו הם במינונים. יש בינינו אנשים אופטימיים, מאמינים, שמחים, מובילים, "חיוביים".
ויש בינינו מתוסכלים, רוטנים, ממורמרים, כועסים, "שליליים". שני קטבים.
גם בתוך אלו, חלקנו "חיוביים" בתחומים מסוימים בחיינו ו"שליליים" בתחומים אחרים.
מדוע זה חשוב במה אנו מתמקדים בחיינו "בשלילי" או ב"חיובי"? מפני שהדבר בו אנו מתמקדים פועל מתוכנו ומחולל בריאה של מציאות. במילים אחרות, מציאות חיינו נבראת על ידי איכות הוויתנו.
בהכללה, אנשים אופטימיים באמת (בעיקר ברובד התת מודע שלהם ולא רק למראית עין), בוראים מציאות של יופי, שמחה, רעות, אחווה, רוגע, וכל הערכים המשויכים לקוטב ה"חיובי".
לעומתם, אילו מבינינו המונעים מהוויה פסימית (בעיקר בתת מודע), בוראים מציאות של לחץ, פחד, חיכוכים, כעס וכל הערכים המשויכים לקוטב ה"שלילי".
המציאות של אדם אופטימי משקפת את הוויתו האופטימית. המציאות של האדם הפסימי משקפת את הוויתו הפסימית.
כולנו חווים מהכל, ההבדל הוא במינונים.
המציאות שלנו כקולקטיב, כעם, כתושבי מדינת ישראל משקפת לנו שאנו חיים בהוויה של קורבנות. העולם שונא אותנו, אנו רדופים, מנסים לשרוד, אבל זה קשה. אנו מצויים תמיד בסכנת קיום, במאבק הישרדות בלתי פוסק. המציאות מראה לנו זאת שוב ושוב. כקולקטיב, ההוויה שלנו היא של פחד, של חרדת נטישה, של הישרדות.
וההוויה הזו שלנו בוראת לנו מציאות שוב ושוב במשך דורי דורות. והמציאות הזו משקפת לנו שוב ושוב את ההוויה שלנו. יש נקודות אור בהחלט. הקמת המדינה לאחר 2000 שנות, משקפת הוויה אופטימית, בוטחת, נחושה. הוויה של מסירות, רעות ואחווה. ההמשך של המדינה פחות "חיובי".
הפחד והחרדה שולטים. התקציבים והמשאבים מופנים למערכת הביטחון, לצבא, למטוסים, לטנקים לפצצות הרסניות. עדיין לא השתחררנו מהפחד, מ"החושך". הוא עדיין מנהל אותנו ברבדים העמוקים ביותר שלנו והמציאות משקפת לנו זאת היטב.
עם לבדד ישכון, אנטישמיות, הדברים שאנו אומרים, הפעולות שאנו נוקטים, הפעולות שאנו לא עושים, כל אלו משקפים את הוויית ה"חושך" המנהלת את חיינו. משקפת את ההתניות העמוקות שלנו כעם.
פרדיגמה היא תבנית מחשבה המתיישבת אצל אדם בילדותו המוקדמת, מנהלת את חייו באופן נהדר בילדות, אך באופן שגוי מאוד בבגרותו.
אדם שחווה בילדותו דיכוי, ביטול והקטנה ע"י המבוגרים סביבו יחיה עם פרדיגמה שלבטא דעות = סכנה, שלבלוט פירושו דחייה, שלחיות בעוז = סכנת נטישה.
במשך שנים הנוסחא עובדת ומגנה על הילד, אך כשאדם מגיע לבגרותו ומבשיל הוא נוכח כי הנוסחא שגויה, קלוקלת ופועלת הפוך מהמצופה. לא להביע דעות זו סכנה, להיות קטן ושקט = להרגיש דחוי, לחיות במינימום = סכנת נטישה.
הבוגר מתחיל להבין שהפרדיגמה שהייתה נכונה פעם מסוכנת היום. הוא מבין שאפשר אחרת. שלבטא דעות = בטחון, שלבלוט = חברות ואהבה, שלחיות בעוז = אהבה ושמחה.
כמו לכל אחד מאיתנו גם כקולקטיב יש פרדיגמות של ילד קטן ומפוחד אשר מנהל את חיינו.
הוא צורח: סכנה, הצילו, אסור להראות חולשה, קנו מטוסים, פתחו טילים, השקיעו בלוויני ריגול, בנו פצצות אטום... וזה לעולם לא מספיק.
כל מה שאנחנו עושים והווית הביטחון נראית רחוקה מאיתנו יותר מאשר אי פעם.
הנוסחא שהייתה טובה עבורנו כקולקטיב בשנותינו המוקדמות כבר אינה מספקת את הסחורה.
נכון חלקים גדולים מהעולם מנוהלים על ידי ילד קטן ומפוחד, ע"י הווית חושך. אנחנו לא היחידים בעניין הזה. בעצם אנו בחברה טובה של עמים רבים ומדינות רבות המשקיעות באמצעי מלחמה, פצצות אטום, מטוסי קרב, טילים בליסטיים. כולנו יודעים, שאם את כל התקציבים העצומים האלו היינו משקיעים באיכות חיים, ביצירת מים, בחקר האדמה, האקלים, הטבע, היינו מוצאים פיתרון לפיות רעבים רבים ברחבי הכדור, היינו יוצרים שמחה גדולה ואהבה בקרב אנשים רבים על פני הכדור הזה שלנו.
בחג חנוכה הזה ניתנת לנו הזדמנות יוצאת דופן כקולקטיב של העם היהודי להוביל את המעבר מחושך לאור בעולם, זוהי המשמעות של להיות "אור לגויים".
מחשבה, מילה ומעשה בוראים את העולם.
ההתכווננות של כולנו צריכה להיות שחרור הפחד, ה"חושך" הפרדיגמות הישנות. אח"כ עלינו להצהיר קבל עם ועדה על כוונתנו בעל פה ובכתב בשלב האחרון עלינו לפעול.
דוגמא לתהליך שיכול להתרחש:
מדינת ישראל מכריזה קבל עם ועולם על רצונה האמיתי בשלום, אחווה ושמחה בין העמים ואצל הפרט.
מדינת ישראל מודיעה באופן חד צדדי על חיסול מבוקר של הפצצות ההרסניות שברשותה.
מדינת ישראל מבשרת לעולם כי היא משנה את סדר העדיפויות שלה ופועלת. אנו מצמצמים את הצבא, את התעשיות הבטחוניות, מפנים תקציבים ענקיים ליצירת חיי רווחה, תרבות, ספורט, מדע ושכנות טובה.
מדינת ישראל מכריזה ומקימה גופים ועמותות אשר ישתפו מהידע שלנו לטובת העמים השכנים שלנו, כן כן לטובת מדינות ערב השכנות.
כל הסימנים מראים שזהו הכיוון. עלינו כקולקטיב להעביר את הפיקוד לבוגר שאנחנו, הבוטח, המגשים את חזונו. עלינו להרגיע את הילד הקטן שהיה רגיל לנהל את העניינים עד כה. והוא לא יוותר בקלות. הוא יצרח, ויתנגד ויהיה בפאניקה, בהיסטריה כי מבחינתו זוהי התאבדות. מבחינתו זוהי צעידה למוות ודאי.
תעצומות נפש נדרשות ממנהיגות שתפעל מתוך "הווית האור", כי כקולקטיב המשמעות היא שפלגים רחבים בתוכנו יזעקו ויילחמו על חייהם.
כמו האדם כך המדינה. המציאות משקפת את הוויתנו.
אני מאחל לנו שמחג האורים הזה של שנת 2010 אור גדול יצא ויתפזר לו בעולם.
הן מה שקורה בחיינו הפרטיים והן מה שמתרחש בחיינו כקולקטיב, כמדינת ישראל, כעם היהודי, כבני אנוש על פני כדור הארץ.
כולנו רואים גם את ה"חיובי" וגם את ה"שלילי" ואני לא מדבר על טוב ורע אלא על שני קטבים.
לצורך העניין נקרא לחיובי "אור" ולשלילי "חושך", ושוב אין מדובר בטוב ורע, אלא בשתי איכויות, שני קטבים.
ההבדלים בינינו הם במינונים. יש בינינו אנשים אופטימיים, מאמינים, שמחים, מובילים, "חיוביים".
ויש בינינו מתוסכלים, רוטנים, ממורמרים, כועסים, "שליליים". שני קטבים.
גם בתוך אלו, חלקנו "חיוביים" בתחומים מסוימים בחיינו ו"שליליים" בתחומים אחרים.
מדוע זה חשוב במה אנו מתמקדים בחיינו "בשלילי" או ב"חיובי"? מפני שהדבר בו אנו מתמקדים פועל מתוכנו ומחולל בריאה של מציאות. במילים אחרות, מציאות חיינו נבראת על ידי איכות הוויתנו.
בהכללה, אנשים אופטימיים באמת (בעיקר ברובד התת מודע שלהם ולא רק למראית עין), בוראים מציאות של יופי, שמחה, רעות, אחווה, רוגע, וכל הערכים המשויכים לקוטב ה"חיובי".
לעומתם, אילו מבינינו המונעים מהוויה פסימית (בעיקר בתת מודע), בוראים מציאות של לחץ, פחד, חיכוכים, כעס וכל הערכים המשויכים לקוטב ה"שלילי".
המציאות של אדם אופטימי משקפת את הוויתו האופטימית. המציאות של האדם הפסימי משקפת את הוויתו הפסימית.
כולנו חווים מהכל, ההבדל הוא במינונים.
המציאות שלנו כקולקטיב, כעם, כתושבי מדינת ישראל משקפת לנו שאנו חיים בהוויה של קורבנות. העולם שונא אותנו, אנו רדופים, מנסים לשרוד, אבל זה קשה. אנו מצויים תמיד בסכנת קיום, במאבק הישרדות בלתי פוסק. המציאות מראה לנו זאת שוב ושוב. כקולקטיב, ההוויה שלנו היא של פחד, של חרדת נטישה, של הישרדות.
וההוויה הזו שלנו בוראת לנו מציאות שוב ושוב במשך דורי דורות. והמציאות הזו משקפת לנו שוב ושוב את ההוויה שלנו. יש נקודות אור בהחלט. הקמת המדינה לאחר 2000 שנות, משקפת הוויה אופטימית, בוטחת, נחושה. הוויה של מסירות, רעות ואחווה. ההמשך של המדינה פחות "חיובי".
הפחד והחרדה שולטים. התקציבים והמשאבים מופנים למערכת הביטחון, לצבא, למטוסים, לטנקים לפצצות הרסניות. עדיין לא השתחררנו מהפחד, מ"החושך". הוא עדיין מנהל אותנו ברבדים העמוקים ביותר שלנו והמציאות משקפת לנו זאת היטב.
עם לבדד ישכון, אנטישמיות, הדברים שאנו אומרים, הפעולות שאנו נוקטים, הפעולות שאנו לא עושים, כל אלו משקפים את הוויית ה"חושך" המנהלת את חיינו. משקפת את ההתניות העמוקות שלנו כעם.
פרדיגמה היא תבנית מחשבה המתיישבת אצל אדם בילדותו המוקדמת, מנהלת את חייו באופן נהדר בילדות, אך באופן שגוי מאוד בבגרותו.
אדם שחווה בילדותו דיכוי, ביטול והקטנה ע"י המבוגרים סביבו יחיה עם פרדיגמה שלבטא דעות = סכנה, שלבלוט פירושו דחייה, שלחיות בעוז = סכנת נטישה.
במשך שנים הנוסחא עובדת ומגנה על הילד, אך כשאדם מגיע לבגרותו ומבשיל הוא נוכח כי הנוסחא שגויה, קלוקלת ופועלת הפוך מהמצופה. לא להביע דעות זו סכנה, להיות קטן ושקט = להרגיש דחוי, לחיות במינימום = סכנת נטישה.
הבוגר מתחיל להבין שהפרדיגמה שהייתה נכונה פעם מסוכנת היום. הוא מבין שאפשר אחרת. שלבטא דעות = בטחון, שלבלוט = חברות ואהבה, שלחיות בעוז = אהבה ושמחה.
כמו לכל אחד מאיתנו גם כקולקטיב יש פרדיגמות של ילד קטן ומפוחד אשר מנהל את חיינו.
הוא צורח: סכנה, הצילו, אסור להראות חולשה, קנו מטוסים, פתחו טילים, השקיעו בלוויני ריגול, בנו פצצות אטום... וזה לעולם לא מספיק.
כל מה שאנחנו עושים והווית הביטחון נראית רחוקה מאיתנו יותר מאשר אי פעם.
הנוסחא שהייתה טובה עבורנו כקולקטיב בשנותינו המוקדמות כבר אינה מספקת את הסחורה.
נכון חלקים גדולים מהעולם מנוהלים על ידי ילד קטן ומפוחד, ע"י הווית חושך. אנחנו לא היחידים בעניין הזה. בעצם אנו בחברה טובה של עמים רבים ומדינות רבות המשקיעות באמצעי מלחמה, פצצות אטום, מטוסי קרב, טילים בליסטיים. כולנו יודעים, שאם את כל התקציבים העצומים האלו היינו משקיעים באיכות חיים, ביצירת מים, בחקר האדמה, האקלים, הטבע, היינו מוצאים פיתרון לפיות רעבים רבים ברחבי הכדור, היינו יוצרים שמחה גדולה ואהבה בקרב אנשים רבים על פני הכדור הזה שלנו.
בחג חנוכה הזה ניתנת לנו הזדמנות יוצאת דופן כקולקטיב של העם היהודי להוביל את המעבר מחושך לאור בעולם, זוהי המשמעות של להיות "אור לגויים".
מחשבה, מילה ומעשה בוראים את העולם.
ההתכווננות של כולנו צריכה להיות שחרור הפחד, ה"חושך" הפרדיגמות הישנות. אח"כ עלינו להצהיר קבל עם ועדה על כוונתנו בעל פה ובכתב בשלב האחרון עלינו לפעול.
דוגמא לתהליך שיכול להתרחש:
מדינת ישראל מכריזה קבל עם ועולם על רצונה האמיתי בשלום, אחווה ושמחה בין העמים ואצל הפרט.
מדינת ישראל מודיעה באופן חד צדדי על חיסול מבוקר של הפצצות ההרסניות שברשותה.
מדינת ישראל מבשרת לעולם כי היא משנה את סדר העדיפויות שלה ופועלת. אנו מצמצמים את הצבא, את התעשיות הבטחוניות, מפנים תקציבים ענקיים ליצירת חיי רווחה, תרבות, ספורט, מדע ושכנות טובה.
מדינת ישראל מכריזה ומקימה גופים ועמותות אשר ישתפו מהידע שלנו לטובת העמים השכנים שלנו, כן כן לטובת מדינות ערב השכנות.
כל הסימנים מראים שזהו הכיוון. עלינו כקולקטיב להעביר את הפיקוד לבוגר שאנחנו, הבוטח, המגשים את חזונו. עלינו להרגיע את הילד הקטן שהיה רגיל לנהל את העניינים עד כה. והוא לא יוותר בקלות. הוא יצרח, ויתנגד ויהיה בפאניקה, בהיסטריה כי מבחינתו זוהי התאבדות. מבחינתו זוהי צעידה למוות ודאי.
תעצומות נפש נדרשות ממנהיגות שתפעל מתוך "הווית האור", כי כקולקטיב המשמעות היא שפלגים רחבים בתוכנו יזעקו ויילחמו על חייהם.
כמו האדם כך המדינה. המציאות משקפת את הוויתנו.
אני מאחל לנו שמחג האורים הזה של שנת 2010 אור גדול יצא ויתפזר לו בעולם.
050-3331-331