* שיקום אמון בין בני זוג לאחר בגידה - ההיבט המיגדרי - חלק 1.
התפיסה החברתית את בגידתו של גבר עברה אומנם שינויים בשנים האחרונות ואין היא מתקבלת באותה קלות דעת כבעבר, אך עדיין נושאת בתוכה סוג של היתר חברתי (שהגבר הפנים אותו) הגורם לגברים רבים מידי לחשוב ש"מותר להם", ואם הם רק ידעו להסתיר היטב הכל יהיה בסדר. יש שמועדים לעתים רחוקות מאוד, יש שיקחו מאהבות (לפעמים יותר מאחת) לשנים ארוכות, יש שיחליפו (בשביל הריגוש). חלקם מניח שהנישואים לא יתפרקו, שהרי כידוע נשים לא עוזבות כל כך מהר... והרי לנו דוגמה מוחשית מאוד כיצד אי שיוויון חברתי משפיע על אחד התחומים היותר שבריריים ביחסי גבר - אשה - הנאמנות המינית (שבעיני האשה היא כזכור הרבה יותר ממינית).
ככל שאשה לקחה יותר חופש לעצמה היא למדה להעיז לעשות - מטוב ועד רע - את מה שרק הוא העז לעשות. גם לבגוד, כן ואפילו רק בשביל סקס. יש שיאמרו שאלו פירות הביאושים של השיוויון. יש שיאמרו שתהליך זה הוא בלתי נמנע בדרך ל"יישור הקו" בין נשים וגברים. כך או כך אנחנו חיים בעיצומה של תקופה בה מאבקי הכוח בין נשים וגברים חדרו גם לתחום זה.
התיקון, כפי שנראה בהמשך מעוגן בבדיקה מעמיקה של הערכים לפיהם אנו רוצות ורוצים לחיות. בחירותיהם של נשים וגברים להתמודד עם פיתויי הבגידה (המשחרים לפתחנו לאן שלא נלך) מעוגנת ביכולותנו לזהות מצד אחד את "נקודות התורפה" שלנו רגע לפני ההתפתות, ומצד שני לבחור, להעדיף את האיפוק ממקום של הבנה - למה. ה"למה" הוא לעולם ענין ערכי.
* עבודת הדוקטוראט בשפה האנגלית מוצגת בספריית מדעי החברה באוניברסיטת בר - אילן ובספרית מדעי החברה במכללת בית ברל.
שלבים הדרגתיים בדרך לתיקון בעקבות בגידה - הצגת "תוכנית עבודה" כללית
כמו כל תוכנית טיפולית טובה, כמו כל תוכנית למעשה, אנחנו מדברים על התקדמות בשלבים. אלא שבשונה מתוכניות "רגילות" (ואולי גם שם לא) אין לצפות להתקדמות ליניארית, ראציונאלית, צפויה מראש. נהפוך הוא - עלינו להיות מוכנים (וגם יש להכין את הזוג שבא לייעוץ) לסוג של הליכה במעגל, מנסים לעבור לכאורה לשלב הבא אך "לפתע" אנו "נכפים" לחזור ולהתמודד עם השלב הקודם, כאילו התחלנו מבראשית. הרגשות הקשים הממשיכים להיות שם בקרב שני הצדדים (הבוגד/ת והנבגד / ת) "לא שמעו" על התוכנית שלנו שיש בה שלבים. "הם", הרגשות, חוזרים ופורצים להם במלוא עוצמתם, לפעמים ברגעים שחשבנו כי משהו נרגע ואפשר להתקדם. וזאת יש לזכור, אולי כמוטו לתהליך כולו: הם יהיו שם תמיד. הפצע הזה אולי יהפוך עם הזמן לפחות מדמם, במקרה הטוב לשריטה בפינה קטנה בזיכרוננו שעלולה להתעורר כמו שד רדום אם וכאשר בן או בת זוגנו יתנהגו כלפנו באופן שיזכיר, שיגרה את הפצע הקדום.
עם ההסתיגות הזו אציג בקצרה את התוכנית ואפרט בהמשך:
שלב ראשון: ברור ראשוני של סיפור הבגידה - מתן עדיפות בזמן ותשומת לב לרגשות הכאב והזעם של הצד הנפגע / ת.
שלב שני: סיפור הבגידה מנקודת המבט של הצד הפוגע/ת - הקשבה לרגשות ולרקע שהובילו את הגבר או האשה למעשה הבגידה.
שלב שלישי: בחינת הקונפליקט בין אהבה רומנטית לבין מחויבות ארוכת טווח - בין בחירה מודעת לבין היסחפות.
שלב רביעי: מסע לבחינת הקשר הזוגי טרם הבגידה - ברור צרכים, מיטענים קודמים ודפוסי התמודדות לפתרון קונפליקטים.
שלב חמישי: התיקון: שיקום האמון - לימוד של מיומנויות רגשיות וקוגניטיביות להתקרבות הדרגתית ומתן סימנים ברורים, התנהגותיים - רגשיים של מחויבות אמיתית.
שלב ראשון: ברור ראשוני של סיפור הבגידה - מתן עדיפות בזמן ותשומת לב לרגשות הכאב והזעם של הצד הנפגע / ת.
כמעט תמיד, בלי שאבקש זאת, הצד הנפגע, הגבר או האשה לוקחים את מרחב הזמן העומד לרשותנו ומספרים את הסיפור שלהם - ההלם, ההשפלה, הפחד, הבושה, אובדן מוחלט של האמון והזעם הנורא. הצד, הגבר או האשה, שפגעו שבגדו שותקים. כמו הסכימו לדין צדק המגיע להם (שאולי ימרק במידת מה את רגשי האשם הקשים שהם חווים) - לשמוע על כל הזוועות שגרמו. סגנון שונה לנשים וגברים לבטא את רגשות מצוקתם ברגעים אלו שפצע הגילוי מצמרר אותם ומשאיר אותם המומים מצער ובושה. הנה חלקם של דברים שאמרה אשה בשנות החמישים, נשואה שנים רבות, בפגישה ראשונה (מזיכרוני):
"תמיד חשדתי בו שהוא עושה דברים מאחרוי גבי. תמיד הוא היה מכחיש. הרגשתי איך הוא משטה בי. ולחשוב שכל השנים הללו גידלתי את הילדים כמעט לבד, ויתרתי על כל התוכניות שלי ובניתי לנו בית לתפארת. והוא כמו טווס, עולה ופורח על חשבוני. ושלא תחשבי לך שמדובר ב"מעידה" חד פעמית. רומן הוא ניהל, רומן אמיתי שנתיים או יותר. וכל הזמן הזה שאני מבקשת, מתחננת - בוא נצא לבלות, אולי איזו חופשה קטנה בבית מלון - הוא עונה לי בלי להתבלבל - אני לא יכול, אני עסוק, אני צריך לפרנס. ולחשוב שבאותם ימים הוא היה לוקח אותה למקומות יפים ומוציא עליה כסף... בא לי למות. אני מרגישה טפשה, מטומטמת, חסרת ערך. אני בכלל לא יודעת אם כדאי לי להשאר איתו. את בטח שואלת מה אני עושה פה בכלל. אני עדין לא החלטתי אם אני רוצה לחיות עם האיש הזה שהקדשתי לו את כל חיי... אני לא יודעת אם אוכל אי פעם להאמין לו. הוא הצליח לרמות אותי כל כך יפה אז מי יערוב לי שהוא לא יצליח לעשות לי אותו דבר עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם... "
והנה חלקם של דברים שאמר גבר נבגד, אף הוא בשנות החמישים נשוי שנים רבות, בפגישה ראשונה:
"לא עלה על דעתי שהיא מסוגלת. כנראה שאני תמים. ואני חושב את עצמי לגבר לא תמים בכלל. התחלתי לחשוד בה ובדקתי. האמיני לי אני יודע איך לבדוק. היא אפילו לא מעלה על דעתה באיזה שיטות גיליתי. היא חשבה שהיא יכולה לעשות ממני צחוק. היא הבטיחה שתפסיק אבל המשיכה. עד שלא התקשרתי והודעתי לו שאגרום לו נזקים היא לא הפסיקה. עכשיו היא מפחדת, בגלל זה היא הפסיקה... היא הרסה את הכל. מה היה לה חסר... "
ביטויים כה שונים לכאב, כמו שכבר אמרנו קודם. גם במקרה זה ישבה האשה שותקת ומבוישת ונפחדת.
אין מקום להדדיות בשלב זה. יתכן ונצטרך בעוד כמה פגישות מסוג זה של הקשבה דמומה, תומכת מצד המטפל או המטפלת. אני נוהגת להסביר כבר בפגישה הראשונה כי זה מה שעומד לקרות בתחילה - הקשבה, בעיקר לצד הנפגע. אני מבטיחה כי בהמשך יהיה איזון ונבחן את הדברים משתי זויות הראיה וגם נעבוד על תיקון ושיקום האמון. אני מבקשת מהצד הפוגע לעשות כל שביכולתו להקשיב ו"לערסל" (מונח משיטת האימגו אותה אני מדגימה) את בן או בת הזוג שנפגעו. אני חוזרת ושואלת כל אחד ואחת על ציפיותיהם ממיפגשים אלו ועד כמה היא והוא מחויבים לתהליך התיקון. מדוע הם רוצים להישאר ביחד, מה מניע אותם. למרות הכאב הגדול והפסימיות השורה בחדר אני מחפשת יחד עם בני הזוג סימנים של תקוה ומחויבות לעתיד.
שלב שני: סיפור הבגידה מנקודת המבט של הצד הפוגע/ת - הקשבה לרגשות ולרקע שהובילו את הגבר או האשה למעשה הבגידה.
"כמעט עשרים שנים אנחנו נשואים אבל אף פעם לא היה לי חבר. הוא היה מגיע מאוחר ומתישב (אחרי שהיה אוכל ומתקלח) ליד המחשב שלו או מול הטלביזיה. כן הוא היה מתייחס לילדים אבל אלי כבר לא היתה לו סבלנות. בקושי היינו יוצאים, בקושי מדברים. גם הסקס כבר לא היה מה שהיה פעם (בעצם לא נההיתי מהסקס שלנו אולי בגלל הכעס הזה עליו שישב לי בגוף מי יודע כמה זמן). ולמרות הכל הייתי נאמנה. כמו טיפשה הייתי נאמנה. האמת לא תיכננתי ולא חשבתי שזה עלול לקרות לי. אבל איכשהו תמיד בחברתו של גבר שהיה מדבר איתי בחיבה ובכבוד הייתי מוצאת את עצמי חושבת שהייתי מסוגלת להתאהב בגבר הזה, אילו רק... אבל לא ממש העזתי. פחדתי. חששתי מה יהיה. לא רציתי להסתבך. עד שפגשתי בו. זה התחיל כמשהו סתמי. כוס קפה פה ושם. לא נתתי לעצמי להיסחף. אבל מצאתי את עצמי חושבת עליו יותר ויותר. מתגעגעת אליו. ככל שיותר חשבתי עליו כך בעלי נראה לי זר. מה אני עושה איתו בכלל חשבתי... עד שיום אחד זה קרה. כן, אני מודה שלא חשבתי עד הסוף אבל היה לי קשה לוותר על הרגעים המתוקים שהיו לי עם האיש... "
"לרגע אחד לא אהבתי אותה. אין לי מושג למה זה נמשך כל כך הרבה זמן. אבל לפחות איתה היה לי סקס טוב. בבית היתה לי שממה. אשתי מקטרת הרבה. אף פעם לא התלהבה מסקס. חשבתי שעם הזמן זה יסתדר. אבל ככל שעברו השנים מצאתי את עצמי עובד כמו חמור והחיים עוברים. האשה הזו נתנה לי יחס טוב וסקס כמה שרציתי. איתה הרגשתי שאני שווה כגבר מה שלא הרגשתי הרבה זמן עם אשתי... "
סיפורי בגידה שונים מאדם לאדם. חלקם "חסרי חשיבות" (אפיזודות חד פעמיות, בעיקר על פי עדויותיהם של גברים - במסע עסקים, בכנס מקצועי או התפתות אקראית של רגע). חלקם גוררים את הגבר או האשה למעורבויות עמוקות ואפילו להתאהבויות, נואשות לפעמים. ספרים רבים נכתבו על מניעי הבגידה של גברים ונשים. הכל מנסים להבין, לקשור באיזה תובנה אחת את המניע הגדול שיסביר לנו את אותו אקט הגורם ריגוש לצד המתפתה וסכנה מוחשית מאוד לקשר הזוגי. הסיפור שאדם מספר, "הלמה" שלו הוא חשוב, למרות שהוא עלול להכאיב מאוד לצד הנבגד, בעיקר כאשר הוא נתפס כתרוץ עלוב להתנהגות זולה וחסרת מצפון. מי שבא לטיפול זוגי לשקם את יחסיו בעקבות בגידה זקוק להבנה מעמיקה של עצמו - למה נהג או נהגה כפי שנהג. ההסבר חשוב כדי לעבור ממצב נפשי של אשמה נטו (שעלולה להוביל את האדם לניתוק רגשי או תוקפנות מוחצנת) למצב של לקיחת אחריות לתיקון ושינוי. הסיפור חשוב כשלב לקראת השלב הבא בו יעסקו בני הזוג באופן הרבה יותר מאוזן בבעיותיהם הזוגיות ובפגיעותיהם ההדדיות טרם מעשה הבגידה. אבל טרם שנעבור לשלב בדיקת היחסים עלינו לקיים דיאלוג על הקונפליקט הקיים בתוכנו בין אהבה רומנטית לבין מחויבות ארוכת טווח.
שלב שלישי: בחינת הקונפליקט בין אהבה רומנטית לבין מחויבות ארוכת טווח - בין בחירה מודעת לבין היסחפות.
אהבה רומנטית היא משאת נפש, סוג של חלום שקשה להיפרד ממנו. היא ניזונה מהצורך האמיתי בריגוש, בריחוף, בלהיות "שם" ולא "פה" - במקום המוכר מלא הפגמים שזה אנחנו וההוא או ההיא המוכרים עד זרא. היא גדולה מהחיים והיא נחוצה לנו כדי שנרצה לקום ביום שלמחרת. כך למדנו, כך קראנו באגדות, ראינו בסרטים, כך שמענו על אנשים שמימשו את אהבותיהם הגרנדיוזיות (אם כי לא בדקנו מה עלה בסופן). גם אנחנו רוצים ורוצות. הבגידה, גם בהיותה "מים גנובים" נותנת לנו שמץ מאותה חוויה בלתי מושגת. הוויתור על האהוב או האהובה מותיר אותנו אבלים על אובדן של חלום. ומי לקח לנו את החלום אם לא בן או בת הזוג שגילו את סודנו ומטיחים בנו בזעם את המציאות ממנה רצינו לברוח. זה מצב הנפש איתו עלינו להתמודד בשיח הטיפולי. לצד רגשות הכאב וההשפלה של הצד הנבגד שחווה תבוסה נוראה מול האהוב או האהובה שנצחונם מוחץ - בהיותם בלתי מושגים, עומד הצד הבוגד - אשם, מבויש, חרד, מותקף, אך גם אבל בחשאי על אובדנו.
אז איך נתמודד עם הקונפליקט הנצחי הזה שיעזור לנו להתמודד עם פיתויי הבגידה. לא במקרה כנראה מצאתי את עצמי כותבת שורות אלו בגוף ראשון - רבים. אני מאמינה שהשיח בסוגיה זו חשוב שיתקיים בגובה העיניים, בשפה אנושית אוניברסאלית, מעבר לשפה הטיפולית. שהרי אנו עוסקים בשאלות קיומיות שהכל מתחבטים בהן מאז ומעולם. התמודדות עם פיתוי מכל סוג דורשת קודם כל הכרה בכוחו הממכר העובד על כולנו. הסקרנות והתשוקה הם חומרי הליבידו שלנו שמעניקים לנו את טעם החיים.
הנה דוגמה אחת (מצוטטת מספרי "נשים חסרות מנוח", 2007), על אשה כבת ארבעים שהתמכרה לאהבות וירטואליות והתפקחה:
"היא היתה נשואה לגבר ביקורתי - אבהי וחייתה בשני עולמות: בעולם האחד, המציאותי, מילאה בנאמנות את תפקידיה הנשיים, ובעולמה האחר - העולם הווירטואלי, קיימה מערכות יחסים מקבילות עם מספר רב של גברים שכולם, לדבריה, רצו להיות מאהביה, אך היא הסתפקה באהבתם מרחוק, שהייתה עבורה מקור חיזוקים בלתי נגמר לנשיותה. ככל שרצו בה יותר - כך שמרה אותם "על אש קטנה" - שימשיכו לאהוב, לחשוק ולחלום עליה - והיא, בריחוקה - תוכל להמשיך להרעיף עליהם מקסמיה, לשלוט בהם - מבלי לגעת באש. האומנם?
"האש הזרה" נגעה בה, בו, ונישואיה התפרקו. ולקח זמן עד שהבינה כי מעשיה לא היו תמימים כפי שסברה. אך למרות תובנותיה וסבלה המשיכה לחפש וגם ניסתה לממש מִפגשים וירטואליים למשהו אמיתי ונלכדה פעם אחר פעם ברשת התרמית. לימים כשהתאהבה בגבר אותו הכירה באתר הצ'אטים שלה נדהמה לגלות שאין הוא ממהר להיפרד משפע הנשים, "ידידותיו", איתן רצה להמשיך לפלרטט. עכשיו הייתה היא הקורבן לשפע האפשרויות הזה שעבורה הפך להיות עולם של כאוס ומקור לבלבול וכאב".
למרות שאהבה וירטואלית אינה זהה להתאהבות ויצירת קשר ממשי עם אדם ממשי היא מציבה בפנינו את אותו אתגר - כיצד נתמודד עם הפרידה מפנטזיה ונפנה את האנרגיות הנפשיות שלנו לאדם איתו אנחנו מנהלים את חיינו. שאלה זו אינה נוגעת אך ורק לאנשים נשואים, היא רלבנטית גם לנשים וגברים פנויים המחפשים קשר, כך הם מעידים על עצמם, אך למעשה הם חולמים על קשר שהוא "מעבר", מעבר לחיים הממשיים המזמנים להם בני אדם כמוהם "בשר ודם".
הנה שתי תובנות חיוניות שעוזרות אם כי לא מסלקות מחיינו את הגעגוע:
"אוי לו לחלום שיתגשם... " אמר אדם חכם אחד באירוניה. טיבם של חלומות, פנטזיות בהיותן בלתי אפשריות. מותר לנו לשמר אותן בפינה קטנה בלבנו. מותר לנו להתגעגע. ההבנה הזו מאפשרת לנו להתייחס בייתר כבוד למציאות המציבה לפתחנו אתגר אמיתי - להשקיע בקשר, להיות מחויב לקשר - מחויבות ארוכת טווח המתבטאת בהשקעה הדדית בכל היבטי החיים - חלוקת תפקידים הוגנת, יחסים רגשיים בגובה העיניים, טיפוח האינטימיות והתמודדות עם פיתויים.
מי שקיבל החלטה לשקם את נישואיו / יה לאחר בגידה חשוב שיפעל לא רק מתחושת אילוץ (שקיימת ועדיף לא להכחישה), אלא יותר, ב"מינון יותר גבוה", מתוך בחירה - בחירה מחדש באיש או האשה בהם הוא או היא בגדו. התשובה לשאלה זו אינה פשוטה. יש משהו (פראי? ילדי?) שרוצה לברוח "משם". ויש משהו אחר (הבוגר, המוסרי, המחויב) שלומד להוקיר ולאהוב מחדש את האדם איתו היא או הוא בחרו להישאר.
איך לומדים לראות, לאהוב מחדש? על כך בהמשך.
שלב רביעי: מסע לבחינת הקשר הזוגי טרם הבגידה - ברור צרכים, מיטענים קודמים ודפוסי התמודדות לפתרון קונפליקטים.
בשנים הרבות שאני עוסקת בייעוץ זוגי ואישי וגם בעזרת המחקר שערכתי כאמור לעבודת הדקוטראט שלי למדתי על המכנה המשותף הרחב מאוד הקיים בקרב זוגות רבים המביא אותם לקילקולים בחייהם הזוגיים:
ציפיות "מיגדריות" מנוגדות של נשים וגברים שהחמירו בנישואים המודרניים עקב תביעתן העיקשת של נשים לייתר הדדיות ביחסים - הרגשיים והפונקציונאליים.
מיטענים אישיים שנלמדו וחוזקו במשפחות המוצא המשחזרים דפוסי התנהלות פוגעניים בעיקר כאשר צד אחד (בדרך כלל הגבר) מביא עימו דפוסי התנהגות היררכיים כלפי בת הזוג.
תקשורת לקויה (אלימה לעתים) הנובעת מתיסכול והעדר מודעות הנוגעת לתפיסת השותפות והחברות בחיי הנישואים. נקודה זו נובעת כמובן מקודמותיה.
העדר מחויבות להשקעה יומיומית בקשר.
למותר לציין כי נשים וגברים באים ממקומות מוצא שונות מאוד לקשר הזוגי. ההיסטוריה ניתבה נשים וגברים לדפוסי השקעה שונים לקשר הזוגי. נשים המייחסות לקשר חשיבות עליונה למדו להשקיע יותר, בדרך כלל. הגברים כמהים ליחס רך ומבין ותוהים מדוע האשה כל כך כועסת. השינוי הנתבע מהם, לא רק כפיצוי על בגידתם, (אם הם הצד הבוגד) הוא קשה ומאיים בכל מקרה.
זהו מסע ארוך ומפותל המחייב כל צד לבחון חדש את ציפיותיו, את ההיאחזות הנוקשה ב"מה מגיע לי", את ההרגלים הישנים הבאים לביטוי בדרך קבלת ההחלטות, פיתרון הקונפליקטים ומה לא. הם חייבים ללמוד לתקשר ולנהל משא ומתן ולוותר על "כיפוף ידיים". יש גמול למאמץ האדיר הזה. הם לומדים להקשיב באמת לעולם הפנימי הפגיע שבסך הכל מחפש אהבה והקשבה. פרק זה בתהליך השיקום הוא הכרחי כדי לעבור הלאה מהמשבר שפקד את בני הזוג לשלב הבדיקה של הקילקולים "הקטנים" שהרחיקו אותם זה מזו עוד טרם הבגידה. על הגבר ללמוד מהו שיתוף ביחסים, מהי אחריות על ניהול בית, מהו הכאב של אשה המרגישה נטושה כאשר הוא נעדר מחיי משפחתו. על האשה ללמוד על הלחצים הפועלים עליו כגבר בחברה הישגית, על קשייו לבטא את עצמו מהבחינה הרגשית, על הרגלי שתיקותיו, על פחדיו מהאשה החדשה, החזקה, האסרטיבית ועוד.
אני מוצאת כי השימוש במודעות המיגדרית ההדדית כאשר היא מתרחשת בטקט, תוך כדי הדוגמאות מהחיים, מאירה עיניים. המודל הדולפיני אותו פיתחנו בן זוגי דר' חן נרדי ואנוכי (ראו ספרנו המשותף "להיות דולפין: התמודדות עם תוקפנות וחולשה בזוגיות, בהורות, בעבודה ובצבא", מודן, 2006) מסייע רבות לתיקון ליקויי התקשורת ונותן כלים טובים לפיתרון קונפליקטים.
שלב חמישי: התיקון: שיקום האמון - לימוד של מיומנויות רגשיות וקוגניטיביות להתקרבות הדרגתית ומתן סימנים ברורים, התנהגותיים - רגשיים של מחויבות אמיתית.
אתמול הוא רחץ כלים בפעם הראשונה אחרי עשרות שנות נישואים. נדהמתי. אני לא יודעת אם להאמין לו. אני חוששת שזה יעבור לו מהר.
פתאום היא מלטפת אותי. כבר שנים שהיא לא נגעה בי ככה... אבל אולי זה רק מרוב אשמה או פחד...
הוא הביא זוג כרטיסים וגם הציע שנצא לסוף שבוע או אפילו לאיזו נסיעה קצרה לחו"ל. אני המומה. שנים שהתחננתי לפניו שיזמין אותי לבילוי ושום כלום. אז עכשיו הוא התעורר? אבל אני מודה שזה נעים לי...
הסקס ממש מדהים. פתאום היא משתדלת. מוכנה לכל מיני גיוונים... אני מודה שעדיין קשה לי שלא לחשוב על איך היה לה איתו...
לא תאמיני, אבל הוא התחיל לדבר איתי. הוא מקשיב לי. זו מהפיכה של ממש. הגבר הזה לא היה מסוגל להחליף איתי יותר משתי מילים.
אלו דוגמאות אקראיות, תאמרו "קטנות" אבל להערכתי הן חשובות ומעידות על מאמץ כנה לשנות הרגלים שחיבלו ביחסים לאורך שנים. אחת ממחלות הנישואים מתבטאת בעיוורון כלפי בן או בת הזוג. לא רואים ולא שומעים. לוקחים אותו או אותה כמובן מאליו. מצוקותיו/ה מפסיקות לעניין, לא מגיעות ללב. הזעזוע שבא בעקבות הבגידה המזכיר לבני הזוג עד כמה המקום הבטוח של הבית אינו בטוח כלל ועיקר, הפחד לאבד פועל כהלם, מעיר, פוקח את העיניים ושולח את בני הזוג ל"קורס ריענון" בזוגיות. הם מוכנים ללמוד. הלמידה והמאמץ אינם מסתיימים לעולם. הם ישאו איתם את הפצעים שרק יגלידו עם הזמן, אם אומנם יתמידו במאמציהם. שום דבר אינו יותר מובן מאליו. זאת לבטח הם לומדים. האם הוא יסלח? האם היא תסלח? יהיו ימים שהכאב יידחק כאשר ההנאה שתחזור ליחסים תכסה עליו ואולי אפילו תעזור להם לסלוח. יהיו גם ימים אחרים שגירוי כלשהו יזכיר ויעורר מחדש. יש להבהיר נקודה זו שתעזור לבני הזוג לפתח חוסן פנימי גם מפני זיכרונותיהם הקשים.
ביבליוגרפיה:
Janis Abrahms Spring with Michael Spring, (1996), After the Affair, New York:Harper, עמ 34-36.
נרדי רבקה, זוגיות בסערה, (2003), תל - אביב: הקיבוץ המאוחד.
נרדי רבקה, נרדי חן, להיות דולפין: התמודדות עם תוקפנות וחולשה בזוגיות, בהורות בעבודה ובצבא, (2006), בן שמן: מודן.
נרדי רבקה, נשים חסרות מנוח, (2007), חיפה: פרדס הוצאה לאור.
כתובת האתר שלנו: www.dialog-nardi.co.il.
* www.bestlife.co.il/?categoryId=44009&itemId=94973
התפיסה החברתית את בגידתו של גבר עברה אומנם שינויים בשנים האחרונות ואין היא מתקבלת באותה קלות דעת כבעבר, אך עדיין נושאת בתוכה סוג של היתר חברתי (שהגבר הפנים אותו) הגורם לגברים רבים מידי לחשוב ש"מותר להם", ואם הם רק ידעו להסתיר היטב הכל יהיה בסדר. יש שמועדים לעתים רחוקות מאוד, יש שיקחו מאהבות (לפעמים יותר מאחת) לשנים ארוכות, יש שיחליפו (בשביל הריגוש). חלקם מניח שהנישואים לא יתפרקו, שהרי כידוע נשים לא עוזבות כל כך מהר... והרי לנו דוגמה מוחשית מאוד כיצד אי שיוויון חברתי משפיע על אחד התחומים היותר שבריריים ביחסי גבר - אשה - הנאמנות המינית (שבעיני האשה היא כזכור הרבה יותר ממינית).
ככל שאשה לקחה יותר חופש לעצמה היא למדה להעיז לעשות - מטוב ועד רע - את מה שרק הוא העז לעשות. גם לבגוד, כן ואפילו רק בשביל סקס. יש שיאמרו שאלו פירות הביאושים של השיוויון. יש שיאמרו שתהליך זה הוא בלתי נמנע בדרך ל"יישור הקו" בין נשים וגברים. כך או כך אנחנו חיים בעיצומה של תקופה בה מאבקי הכוח בין נשים וגברים חדרו גם לתחום זה.
התיקון, כפי שנראה בהמשך מעוגן בבדיקה מעמיקה של הערכים לפיהם אנו רוצות ורוצים לחיות. בחירותיהם של נשים וגברים להתמודד עם פיתויי הבגידה (המשחרים לפתחנו לאן שלא נלך) מעוגנת ביכולותנו לזהות מצד אחד את "נקודות התורפה" שלנו רגע לפני ההתפתות, ומצד שני לבחור, להעדיף את האיפוק ממקום של הבנה - למה. ה"למה" הוא לעולם ענין ערכי.
* עבודת הדוקטוראט בשפה האנגלית מוצגת בספריית מדעי החברה באוניברסיטת בר - אילן ובספרית מדעי החברה במכללת בית ברל.
שלבים הדרגתיים בדרך לתיקון בעקבות בגידה - הצגת "תוכנית עבודה" כללית
כמו כל תוכנית טיפולית טובה, כמו כל תוכנית למעשה, אנחנו מדברים על התקדמות בשלבים. אלא שבשונה מתוכניות "רגילות" (ואולי גם שם לא) אין לצפות להתקדמות ליניארית, ראציונאלית, צפויה מראש. נהפוך הוא - עלינו להיות מוכנים (וגם יש להכין את הזוג שבא לייעוץ) לסוג של הליכה במעגל, מנסים לעבור לכאורה לשלב הבא אך "לפתע" אנו "נכפים" לחזור ולהתמודד עם השלב הקודם, כאילו התחלנו מבראשית. הרגשות הקשים הממשיכים להיות שם בקרב שני הצדדים (הבוגד/ת והנבגד / ת) "לא שמעו" על התוכנית שלנו שיש בה שלבים. "הם", הרגשות, חוזרים ופורצים להם במלוא עוצמתם, לפעמים ברגעים שחשבנו כי משהו נרגע ואפשר להתקדם. וזאת יש לזכור, אולי כמוטו לתהליך כולו: הם יהיו שם תמיד. הפצע הזה אולי יהפוך עם הזמן לפחות מדמם, במקרה הטוב לשריטה בפינה קטנה בזיכרוננו שעלולה להתעורר כמו שד רדום אם וכאשר בן או בת זוגנו יתנהגו כלפנו באופן שיזכיר, שיגרה את הפצע הקדום.
עם ההסתיגות הזו אציג בקצרה את התוכנית ואפרט בהמשך:
שלב ראשון: ברור ראשוני של סיפור הבגידה - מתן עדיפות בזמן ותשומת לב לרגשות הכאב והזעם של הצד הנפגע / ת.
שלב שני: סיפור הבגידה מנקודת המבט של הצד הפוגע/ת - הקשבה לרגשות ולרקע שהובילו את הגבר או האשה למעשה הבגידה.
שלב שלישי: בחינת הקונפליקט בין אהבה רומנטית לבין מחויבות ארוכת טווח - בין בחירה מודעת לבין היסחפות.
שלב רביעי: מסע לבחינת הקשר הזוגי טרם הבגידה - ברור צרכים, מיטענים קודמים ודפוסי התמודדות לפתרון קונפליקטים.
שלב חמישי: התיקון: שיקום האמון - לימוד של מיומנויות רגשיות וקוגניטיביות להתקרבות הדרגתית ומתן סימנים ברורים, התנהגותיים - רגשיים של מחויבות אמיתית.
שלב ראשון: ברור ראשוני של סיפור הבגידה - מתן עדיפות בזמן ותשומת לב לרגשות הכאב והזעם של הצד הנפגע / ת.
כמעט תמיד, בלי שאבקש זאת, הצד הנפגע, הגבר או האשה לוקחים את מרחב הזמן העומד לרשותנו ומספרים את הסיפור שלהם - ההלם, ההשפלה, הפחד, הבושה, אובדן מוחלט של האמון והזעם הנורא. הצד, הגבר או האשה, שפגעו שבגדו שותקים. כמו הסכימו לדין צדק המגיע להם (שאולי ימרק במידת מה את רגשי האשם הקשים שהם חווים) - לשמוע על כל הזוועות שגרמו. סגנון שונה לנשים וגברים לבטא את רגשות מצוקתם ברגעים אלו שפצע הגילוי מצמרר אותם ומשאיר אותם המומים מצער ובושה. הנה חלקם של דברים שאמרה אשה בשנות החמישים, נשואה שנים רבות, בפגישה ראשונה (מזיכרוני):
"תמיד חשדתי בו שהוא עושה דברים מאחרוי גבי. תמיד הוא היה מכחיש. הרגשתי איך הוא משטה בי. ולחשוב שכל השנים הללו גידלתי את הילדים כמעט לבד, ויתרתי על כל התוכניות שלי ובניתי לנו בית לתפארת. והוא כמו טווס, עולה ופורח על חשבוני. ושלא תחשבי לך שמדובר ב"מעידה" חד פעמית. רומן הוא ניהל, רומן אמיתי שנתיים או יותר. וכל הזמן הזה שאני מבקשת, מתחננת - בוא נצא לבלות, אולי איזו חופשה קטנה בבית מלון - הוא עונה לי בלי להתבלבל - אני לא יכול, אני עסוק, אני צריך לפרנס. ולחשוב שבאותם ימים הוא היה לוקח אותה למקומות יפים ומוציא עליה כסף... בא לי למות. אני מרגישה טפשה, מטומטמת, חסרת ערך. אני בכלל לא יודעת אם כדאי לי להשאר איתו. את בטח שואלת מה אני עושה פה בכלל. אני עדין לא החלטתי אם אני רוצה לחיות עם האיש הזה שהקדשתי לו את כל חיי... אני לא יודעת אם אוכל אי פעם להאמין לו. הוא הצליח לרמות אותי כל כך יפה אז מי יערוב לי שהוא לא יצליח לעשות לי אותו דבר עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם... "
והנה חלקם של דברים שאמר גבר נבגד, אף הוא בשנות החמישים נשוי שנים רבות, בפגישה ראשונה:
"לא עלה על דעתי שהיא מסוגלת. כנראה שאני תמים. ואני חושב את עצמי לגבר לא תמים בכלל. התחלתי לחשוד בה ובדקתי. האמיני לי אני יודע איך לבדוק. היא אפילו לא מעלה על דעתה באיזה שיטות גיליתי. היא חשבה שהיא יכולה לעשות ממני צחוק. היא הבטיחה שתפסיק אבל המשיכה. עד שלא התקשרתי והודעתי לו שאגרום לו נזקים היא לא הפסיקה. עכשיו היא מפחדת, בגלל זה היא הפסיקה... היא הרסה את הכל. מה היה לה חסר... "
ביטויים כה שונים לכאב, כמו שכבר אמרנו קודם. גם במקרה זה ישבה האשה שותקת ומבוישת ונפחדת.
אין מקום להדדיות בשלב זה. יתכן ונצטרך בעוד כמה פגישות מסוג זה של הקשבה דמומה, תומכת מצד המטפל או המטפלת. אני נוהגת להסביר כבר בפגישה הראשונה כי זה מה שעומד לקרות בתחילה - הקשבה, בעיקר לצד הנפגע. אני מבטיחה כי בהמשך יהיה איזון ונבחן את הדברים משתי זויות הראיה וגם נעבוד על תיקון ושיקום האמון. אני מבקשת מהצד הפוגע לעשות כל שביכולתו להקשיב ו"לערסל" (מונח משיטת האימגו אותה אני מדגימה) את בן או בת הזוג שנפגעו. אני חוזרת ושואלת כל אחד ואחת על ציפיותיהם ממיפגשים אלו ועד כמה היא והוא מחויבים לתהליך התיקון. מדוע הם רוצים להישאר ביחד, מה מניע אותם. למרות הכאב הגדול והפסימיות השורה בחדר אני מחפשת יחד עם בני הזוג סימנים של תקוה ומחויבות לעתיד.
שלב שני: סיפור הבגידה מנקודת המבט של הצד הפוגע/ת - הקשבה לרגשות ולרקע שהובילו את הגבר או האשה למעשה הבגידה.
"כמעט עשרים שנים אנחנו נשואים אבל אף פעם לא היה לי חבר. הוא היה מגיע מאוחר ומתישב (אחרי שהיה אוכל ומתקלח) ליד המחשב שלו או מול הטלביזיה. כן הוא היה מתייחס לילדים אבל אלי כבר לא היתה לו סבלנות. בקושי היינו יוצאים, בקושי מדברים. גם הסקס כבר לא היה מה שהיה פעם (בעצם לא נההיתי מהסקס שלנו אולי בגלל הכעס הזה עליו שישב לי בגוף מי יודע כמה זמן). ולמרות הכל הייתי נאמנה. כמו טיפשה הייתי נאמנה. האמת לא תיכננתי ולא חשבתי שזה עלול לקרות לי. אבל איכשהו תמיד בחברתו של גבר שהיה מדבר איתי בחיבה ובכבוד הייתי מוצאת את עצמי חושבת שהייתי מסוגלת להתאהב בגבר הזה, אילו רק... אבל לא ממש העזתי. פחדתי. חששתי מה יהיה. לא רציתי להסתבך. עד שפגשתי בו. זה התחיל כמשהו סתמי. כוס קפה פה ושם. לא נתתי לעצמי להיסחף. אבל מצאתי את עצמי חושבת עליו יותר ויותר. מתגעגעת אליו. ככל שיותר חשבתי עליו כך בעלי נראה לי זר. מה אני עושה איתו בכלל חשבתי... עד שיום אחד זה קרה. כן, אני מודה שלא חשבתי עד הסוף אבל היה לי קשה לוותר על הרגעים המתוקים שהיו לי עם האיש... "
"לרגע אחד לא אהבתי אותה. אין לי מושג למה זה נמשך כל כך הרבה זמן. אבל לפחות איתה היה לי סקס טוב. בבית היתה לי שממה. אשתי מקטרת הרבה. אף פעם לא התלהבה מסקס. חשבתי שעם הזמן זה יסתדר. אבל ככל שעברו השנים מצאתי את עצמי עובד כמו חמור והחיים עוברים. האשה הזו נתנה לי יחס טוב וסקס כמה שרציתי. איתה הרגשתי שאני שווה כגבר מה שלא הרגשתי הרבה זמן עם אשתי... "
סיפורי בגידה שונים מאדם לאדם. חלקם "חסרי חשיבות" (אפיזודות חד פעמיות, בעיקר על פי עדויותיהם של גברים - במסע עסקים, בכנס מקצועי או התפתות אקראית של רגע). חלקם גוררים את הגבר או האשה למעורבויות עמוקות ואפילו להתאהבויות, נואשות לפעמים. ספרים רבים נכתבו על מניעי הבגידה של גברים ונשים. הכל מנסים להבין, לקשור באיזה תובנה אחת את המניע הגדול שיסביר לנו את אותו אקט הגורם ריגוש לצד המתפתה וסכנה מוחשית מאוד לקשר הזוגי. הסיפור שאדם מספר, "הלמה" שלו הוא חשוב, למרות שהוא עלול להכאיב מאוד לצד הנבגד, בעיקר כאשר הוא נתפס כתרוץ עלוב להתנהגות זולה וחסרת מצפון. מי שבא לטיפול זוגי לשקם את יחסיו בעקבות בגידה זקוק להבנה מעמיקה של עצמו - למה נהג או נהגה כפי שנהג. ההסבר חשוב כדי לעבור ממצב נפשי של אשמה נטו (שעלולה להוביל את האדם לניתוק רגשי או תוקפנות מוחצנת) למצב של לקיחת אחריות לתיקון ושינוי. הסיפור חשוב כשלב לקראת השלב הבא בו יעסקו בני הזוג באופן הרבה יותר מאוזן בבעיותיהם הזוגיות ובפגיעותיהם ההדדיות טרם מעשה הבגידה. אבל טרם שנעבור לשלב בדיקת היחסים עלינו לקיים דיאלוג על הקונפליקט הקיים בתוכנו בין אהבה רומנטית לבין מחויבות ארוכת טווח.
שלב שלישי: בחינת הקונפליקט בין אהבה רומנטית לבין מחויבות ארוכת טווח - בין בחירה מודעת לבין היסחפות.
אהבה רומנטית היא משאת נפש, סוג של חלום שקשה להיפרד ממנו. היא ניזונה מהצורך האמיתי בריגוש, בריחוף, בלהיות "שם" ולא "פה" - במקום המוכר מלא הפגמים שזה אנחנו וההוא או ההיא המוכרים עד זרא. היא גדולה מהחיים והיא נחוצה לנו כדי שנרצה לקום ביום שלמחרת. כך למדנו, כך קראנו באגדות, ראינו בסרטים, כך שמענו על אנשים שמימשו את אהבותיהם הגרנדיוזיות (אם כי לא בדקנו מה עלה בסופן). גם אנחנו רוצים ורוצות. הבגידה, גם בהיותה "מים גנובים" נותנת לנו שמץ מאותה חוויה בלתי מושגת. הוויתור על האהוב או האהובה מותיר אותנו אבלים על אובדן של חלום. ומי לקח לנו את החלום אם לא בן או בת הזוג שגילו את סודנו ומטיחים בנו בזעם את המציאות ממנה רצינו לברוח. זה מצב הנפש איתו עלינו להתמודד בשיח הטיפולי. לצד רגשות הכאב וההשפלה של הצד הנבגד שחווה תבוסה נוראה מול האהוב או האהובה שנצחונם מוחץ - בהיותם בלתי מושגים, עומד הצד הבוגד - אשם, מבויש, חרד, מותקף, אך גם אבל בחשאי על אובדנו.
אז איך נתמודד עם הקונפליקט הנצחי הזה שיעזור לנו להתמודד עם פיתויי הבגידה. לא במקרה כנראה מצאתי את עצמי כותבת שורות אלו בגוף ראשון - רבים. אני מאמינה שהשיח בסוגיה זו חשוב שיתקיים בגובה העיניים, בשפה אנושית אוניברסאלית, מעבר לשפה הטיפולית. שהרי אנו עוסקים בשאלות קיומיות שהכל מתחבטים בהן מאז ומעולם. התמודדות עם פיתוי מכל סוג דורשת קודם כל הכרה בכוחו הממכר העובד על כולנו. הסקרנות והתשוקה הם חומרי הליבידו שלנו שמעניקים לנו את טעם החיים.
הנה דוגמה אחת (מצוטטת מספרי "נשים חסרות מנוח", 2007), על אשה כבת ארבעים שהתמכרה לאהבות וירטואליות והתפקחה:
"היא היתה נשואה לגבר ביקורתי - אבהי וחייתה בשני עולמות: בעולם האחד, המציאותי, מילאה בנאמנות את תפקידיה הנשיים, ובעולמה האחר - העולם הווירטואלי, קיימה מערכות יחסים מקבילות עם מספר רב של גברים שכולם, לדבריה, רצו להיות מאהביה, אך היא הסתפקה באהבתם מרחוק, שהייתה עבורה מקור חיזוקים בלתי נגמר לנשיותה. ככל שרצו בה יותר - כך שמרה אותם "על אש קטנה" - שימשיכו לאהוב, לחשוק ולחלום עליה - והיא, בריחוקה - תוכל להמשיך להרעיף עליהם מקסמיה, לשלוט בהם - מבלי לגעת באש. האומנם?
"האש הזרה" נגעה בה, בו, ונישואיה התפרקו. ולקח זמן עד שהבינה כי מעשיה לא היו תמימים כפי שסברה. אך למרות תובנותיה וסבלה המשיכה לחפש וגם ניסתה לממש מִפגשים וירטואליים למשהו אמיתי ונלכדה פעם אחר פעם ברשת התרמית. לימים כשהתאהבה בגבר אותו הכירה באתר הצ'אטים שלה נדהמה לגלות שאין הוא ממהר להיפרד משפע הנשים, "ידידותיו", איתן רצה להמשיך לפלרטט. עכשיו הייתה היא הקורבן לשפע האפשרויות הזה שעבורה הפך להיות עולם של כאוס ומקור לבלבול וכאב".
למרות שאהבה וירטואלית אינה זהה להתאהבות ויצירת קשר ממשי עם אדם ממשי היא מציבה בפנינו את אותו אתגר - כיצד נתמודד עם הפרידה מפנטזיה ונפנה את האנרגיות הנפשיות שלנו לאדם איתו אנחנו מנהלים את חיינו. שאלה זו אינה נוגעת אך ורק לאנשים נשואים, היא רלבנטית גם לנשים וגברים פנויים המחפשים קשר, כך הם מעידים על עצמם, אך למעשה הם חולמים על קשר שהוא "מעבר", מעבר לחיים הממשיים המזמנים להם בני אדם כמוהם "בשר ודם".
הנה שתי תובנות חיוניות שעוזרות אם כי לא מסלקות מחיינו את הגעגוע:
"אוי לו לחלום שיתגשם... " אמר אדם חכם אחד באירוניה. טיבם של חלומות, פנטזיות בהיותן בלתי אפשריות. מותר לנו לשמר אותן בפינה קטנה בלבנו. מותר לנו להתגעגע. ההבנה הזו מאפשרת לנו להתייחס בייתר כבוד למציאות המציבה לפתחנו אתגר אמיתי - להשקיע בקשר, להיות מחויב לקשר - מחויבות ארוכת טווח המתבטאת בהשקעה הדדית בכל היבטי החיים - חלוקת תפקידים הוגנת, יחסים רגשיים בגובה העיניים, טיפוח האינטימיות והתמודדות עם פיתויים.
מי שקיבל החלטה לשקם את נישואיו / יה לאחר בגידה חשוב שיפעל לא רק מתחושת אילוץ (שקיימת ועדיף לא להכחישה), אלא יותר, ב"מינון יותר גבוה", מתוך בחירה - בחירה מחדש באיש או האשה בהם הוא או היא בגדו. התשובה לשאלה זו אינה פשוטה. יש משהו (פראי? ילדי?) שרוצה לברוח "משם". ויש משהו אחר (הבוגר, המוסרי, המחויב) שלומד להוקיר ולאהוב מחדש את האדם איתו היא או הוא בחרו להישאר.
איך לומדים לראות, לאהוב מחדש? על כך בהמשך.
שלב רביעי: מסע לבחינת הקשר הזוגי טרם הבגידה - ברור צרכים, מיטענים קודמים ודפוסי התמודדות לפתרון קונפליקטים.
בשנים הרבות שאני עוסקת בייעוץ זוגי ואישי וגם בעזרת המחקר שערכתי כאמור לעבודת הדקוטראט שלי למדתי על המכנה המשותף הרחב מאוד הקיים בקרב זוגות רבים המביא אותם לקילקולים בחייהם הזוגיים:
ציפיות "מיגדריות" מנוגדות של נשים וגברים שהחמירו בנישואים המודרניים עקב תביעתן העיקשת של נשים לייתר הדדיות ביחסים - הרגשיים והפונקציונאליים.
מיטענים אישיים שנלמדו וחוזקו במשפחות המוצא המשחזרים דפוסי התנהלות פוגעניים בעיקר כאשר צד אחד (בדרך כלל הגבר) מביא עימו דפוסי התנהגות היררכיים כלפי בת הזוג.
תקשורת לקויה (אלימה לעתים) הנובעת מתיסכול והעדר מודעות הנוגעת לתפיסת השותפות והחברות בחיי הנישואים. נקודה זו נובעת כמובן מקודמותיה.
העדר מחויבות להשקעה יומיומית בקשר.
למותר לציין כי נשים וגברים באים ממקומות מוצא שונות מאוד לקשר הזוגי. ההיסטוריה ניתבה נשים וגברים לדפוסי השקעה שונים לקשר הזוגי. נשים המייחסות לקשר חשיבות עליונה למדו להשקיע יותר, בדרך כלל. הגברים כמהים ליחס רך ומבין ותוהים מדוע האשה כל כך כועסת. השינוי הנתבע מהם, לא רק כפיצוי על בגידתם, (אם הם הצד הבוגד) הוא קשה ומאיים בכל מקרה.
זהו מסע ארוך ומפותל המחייב כל צד לבחון חדש את ציפיותיו, את ההיאחזות הנוקשה ב"מה מגיע לי", את ההרגלים הישנים הבאים לביטוי בדרך קבלת ההחלטות, פיתרון הקונפליקטים ומה לא. הם חייבים ללמוד לתקשר ולנהל משא ומתן ולוותר על "כיפוף ידיים". יש גמול למאמץ האדיר הזה. הם לומדים להקשיב באמת לעולם הפנימי הפגיע שבסך הכל מחפש אהבה והקשבה. פרק זה בתהליך השיקום הוא הכרחי כדי לעבור הלאה מהמשבר שפקד את בני הזוג לשלב הבדיקה של הקילקולים "הקטנים" שהרחיקו אותם זה מזו עוד טרם הבגידה. על הגבר ללמוד מהו שיתוף ביחסים, מהי אחריות על ניהול בית, מהו הכאב של אשה המרגישה נטושה כאשר הוא נעדר מחיי משפחתו. על האשה ללמוד על הלחצים הפועלים עליו כגבר בחברה הישגית, על קשייו לבטא את עצמו מהבחינה הרגשית, על הרגלי שתיקותיו, על פחדיו מהאשה החדשה, החזקה, האסרטיבית ועוד.
אני מוצאת כי השימוש במודעות המיגדרית ההדדית כאשר היא מתרחשת בטקט, תוך כדי הדוגמאות מהחיים, מאירה עיניים. המודל הדולפיני אותו פיתחנו בן זוגי דר' חן נרדי ואנוכי (ראו ספרנו המשותף "להיות דולפין: התמודדות עם תוקפנות וחולשה בזוגיות, בהורות, בעבודה ובצבא", מודן, 2006) מסייע רבות לתיקון ליקויי התקשורת ונותן כלים טובים לפיתרון קונפליקטים.
שלב חמישי: התיקון: שיקום האמון - לימוד של מיומנויות רגשיות וקוגניטיביות להתקרבות הדרגתית ומתן סימנים ברורים, התנהגותיים - רגשיים של מחויבות אמיתית.
אתמול הוא רחץ כלים בפעם הראשונה אחרי עשרות שנות נישואים. נדהמתי. אני לא יודעת אם להאמין לו. אני חוששת שזה יעבור לו מהר.
פתאום היא מלטפת אותי. כבר שנים שהיא לא נגעה בי ככה... אבל אולי זה רק מרוב אשמה או פחד...
הוא הביא זוג כרטיסים וגם הציע שנצא לסוף שבוע או אפילו לאיזו נסיעה קצרה לחו"ל. אני המומה. שנים שהתחננתי לפניו שיזמין אותי לבילוי ושום כלום. אז עכשיו הוא התעורר? אבל אני מודה שזה נעים לי...
הסקס ממש מדהים. פתאום היא משתדלת. מוכנה לכל מיני גיוונים... אני מודה שעדיין קשה לי שלא לחשוב על איך היה לה איתו...
לא תאמיני, אבל הוא התחיל לדבר איתי. הוא מקשיב לי. זו מהפיכה של ממש. הגבר הזה לא היה מסוגל להחליף איתי יותר משתי מילים.
אלו דוגמאות אקראיות, תאמרו "קטנות" אבל להערכתי הן חשובות ומעידות על מאמץ כנה לשנות הרגלים שחיבלו ביחסים לאורך שנים. אחת ממחלות הנישואים מתבטאת בעיוורון כלפי בן או בת הזוג. לא רואים ולא שומעים. לוקחים אותו או אותה כמובן מאליו. מצוקותיו/ה מפסיקות לעניין, לא מגיעות ללב. הזעזוע שבא בעקבות הבגידה המזכיר לבני הזוג עד כמה המקום הבטוח של הבית אינו בטוח כלל ועיקר, הפחד לאבד פועל כהלם, מעיר, פוקח את העיניים ושולח את בני הזוג ל"קורס ריענון" בזוגיות. הם מוכנים ללמוד. הלמידה והמאמץ אינם מסתיימים לעולם. הם ישאו איתם את הפצעים שרק יגלידו עם הזמן, אם אומנם יתמידו במאמציהם. שום דבר אינו יותר מובן מאליו. זאת לבטח הם לומדים. האם הוא יסלח? האם היא תסלח? יהיו ימים שהכאב יידחק כאשר ההנאה שתחזור ליחסים תכסה עליו ואולי אפילו תעזור להם לסלוח. יהיו גם ימים אחרים שגירוי כלשהו יזכיר ויעורר מחדש. יש להבהיר נקודה זו שתעזור לבני הזוג לפתח חוסן פנימי גם מפני זיכרונותיהם הקשים.
ביבליוגרפיה:
Janis Abrahms Spring with Michael Spring, (1996), After the Affair, New York:Harper, עמ 34-36.
נרדי רבקה, זוגיות בסערה, (2003), תל - אביב: הקיבוץ המאוחד.
נרדי רבקה, נרדי חן, להיות דולפין: התמודדות עם תוקפנות וחולשה בזוגיות, בהורות בעבודה ובצבא, (2006), בן שמן: מודן.
נרדי רבקה, נשים חסרות מנוח, (2007), חיפה: פרדס הוצאה לאור.
כתובת האתר שלנו: www.dialog-nardi.co.il.
* www.bestlife.co.il/?categoryId=44009&itemId=94973
050-3331-331