המיינד שלי ואני יצאנו לדרך

השמש עמדה כך בערך

פעם אני מוביל ופעם מיינד על השביל

עננים התכנסו בשמיים

התחילו לרדת טיפות מים

מיינדי התכנס בתוכי

המשכתי לבדי

המיינד אינו אויב. הוא אינו רע ואינו שוחר רע. הוא בסך הכל כלי, בסך הכל כלי שרוצה באופן טבעי לעזור לי ככל האפשר. זה תפקידו, וכך הוא מתפקד כל חיי. כשאני צריך להשיג כסף, או למצוא תרופה למחלה, או כל משימה אחרת, המיינד יודע לעשות זאת. הוא גם יודע את כוחו הרב בכך.

כשאני מתחיל לרצות רצונות רוחניים - לדעת מי אני - המיינד מנסה באופן טבעי לפתור גם את הבעיה הזו. הוא חוקר, קורא, גולש בפורומים, ואז מודט, מנסה להיות ברגע, מנסה להיות באהבה עצמית, לא להיות ביקורתי. אך כאן יש בעיה קלה - "מי אני", או "מהו חופש", זו משימה בלתי אפשרית עבור המיינד. זו אינה משימה שהוא מסוגל להבין. זו לא סחורה שהוא יכול לספק.

לנוכח הפער הזה, המוגבלות הזו, המיינד יוצר (וחווה) את הסבל במסלול הרוחני. הוא שמע שצריך להבין, להיות ברגע, לחיות ללא תשוקות, להגיע להארה, והוא מנסה, אך לא מצליח. ואז הוא מתחיל להנפיק ביקורת עצמית (ביקורת היא תפקוד חשוב ומרכזי שלו), כעס, תסכול, שנאה עצמית, ייאוש.

אני רואה היום, שהחופש אינו בהבנה או בחוויה כלשהי שהמיינד יבין או יחווה (או יפסיק לחוות). למיינד אין לאן להגיע. החופש הוא התעוררות מכל זה. אני חושב שהתשוקה להגיע להתעוררות הזו היא מאד בריאה, למעשה התשוקה הבריאה היחידה. ושאין להפסיק אותה עד להגעה למטרה. הסבל, כך אני רואה, הוא תוצר של המצב הלא ער. זו לא מזימה של אף אחד, זו פשוט תוצאה טבעית של החיים שתלויים כל הזמן בחוויות ובסיפור מסוים. הסבל, הוא גם לא ברכה או מתנה אלוהית. אך עדיין, זהו סבל מצוין, כי באמצעותו ניתן לי לראות את אי ההבנה (השינה), ולכן, בבוא העת, גם את הערות.

מהו הגורם לאשליה בה חי האדם? ואיך מבטלים אותו?

אני חושב שהגורם לראייה המוטעית הוא הלידה. נולד לו הגוף - מיינד אל תוך העולם, אור מסנוור, שד רך ונחמד למצוץ ממנו (כל גבר מכיר את עוצמת החוויה) והופ - השד נעלם (כל גבר יודע שעוצמת החוויה חזקה עוד יותר). והנה מתחיל הפיצול - השד הנחמד, ואני. ומיד אחר כך - האין - שד ואני. אאאאהההההה. איזה סיוט. רוצה שד, ומיד!

מכאן קצרה הדרך עד לחיים שלמים של מרדף בדד אחרי השד. לינוק זהות, לינוק תענוג, לינוק ידע, לינוק רגשות, לינוק כסף, לינוק כאב. זה קורה לכולם. אפילו לבודהא זה קרה. תהליך בלתי נמנע.

למרבית השמחה, המיינד הוא זה שראייתו אינה נכונה, אבל הוא לא צריך כלל להגיע לראיה נכונה. מזל. התעוררות מתרחשת תמיד עכשיו, לא בסוף תהליך כלשהו. הראיה הנכונה אינה הישג של המיינד, וגם לא איזו תמורה אנרגטית בגוף, אלא הכרה בכך שיש כאן בפנים מישהו, אני, שתמיד ראה ורואה נכון. אם אני (או אתה או הוא או אלוהים, הכל אותו דבר).. רואה נכון, אני רואה שהמיינד נמצא בראייה והבנה לא נכונה, ושזה לגמרי טבעי, ושאין עם זה בעיה.

זה מה שכתב המיינד שלי על ראיה נכונה. ועכשיו, סילחו לו, הוא הולך לחפש לו שד.

לפני שנה וחצי גיליתי את השקט והבנתי שהרעש שבראש לא חייב להיות חלק מהחיים שלי. זו היתה מתנה נהדרת עבורי, אבל כל מה שנשאר מהחודשים המדהימים ההם, זה כל מיני דברים שכתבתי ושאני נאחזת בהם.

רעש מנטלי, זמזום המחשבות הבלתי פוסק, זכור לי מהעבר הרחוק. אני עדיין זוכר את הימים בהם גיליתי שהמיינד שלי בעצם עובד כל הזמן, חושב כל הזמן, מדבר כל הזמן. בכל שעות הערות.

אני לא יודע אם זה באמת היה "כל הזמן". ייתכן שהמצב היה לא כה חמור, והיו גם רגעי הפוגה שלא ייחסתי להם חשיבות אז. אבל הגילוי היה עבורי מהמם. האמירה של אושו, שאפשרי מצב של שקט מנטלי מוחלט, ואחר כך ההתנסויות הראשונות שלי במדיטציה, סמים, ושקט מנטלי ספונטני בנסיבות נוספות, המחישו לי שיש עולם שלם שממתין עבורי לגילוי. רק לדמיין שיום אחד אחיה ללא הרעש המהפנט הזה, היה סוג של פנטזיה ששווה לעשות הכל למענה.

אחרי שגיליתי את ה - no mind הזמני, הבנתי די מהר שהשקט המבורך הזה לא יהפוך לשגרת חיי בגלל שההארה תכה בי יום אחד כברק. הבנתי שאני אצטרך לרדת לשורשי מערכת ההפעלה. להבין מהן המחשבות, מאיפה הן מגיעות, איך כל הסיפור הזה עובד. ואז, ללכת אף מעבר להבנת המנגנון, אל הסוד המסתורי הזה שנמצא מעבר למיינד, ההופך אותו למיותר. הסוד שמשקיט אותו באמת. הסוד שהוא מות האשליה, שהיא מקור כל מחשבותי.

היום, כשאני נוסע באוטובוס, אני מביט באנשים שסביבי. רובם עסוקים. הם מדברים לעצמם. לפי מידת הקיפאון של הפנים, ומידת הריצוד של האישונים אני מזהה את חומרת המצב אצל כל אחד מהם. על מה הם חושבים? על הסידורים שצריך לעשות? על הממשלה והמדינה? על הבעל המשעמם או האישה שבגדה? על מה אעשה כדי להצליח? על 'מה חושבים עלי'? על 'מה אני חושב עליהם'? אני רוצה לשאול, אבל יודע שאסור. שאסור להפריע את החלום, כי הם אינם יודעים אפילו שהם חושבים כל כך הרבה. זה פשוט נראה להם המצב הנורמלי של כל אדם. אם אגיד להם שלא, הם ייכעסו.

ובעצם אני לא צריך לשאול. את כל המחשבות ראיתי כבר בתוך ראשי. רק הקוקטייל קצת שונה, המינון אולי אחר. אצל אחד זה sex on the beach, אצל השני bloody mary.

החברים שלי לרגע, מהאוטובוס, יושבים קרוב אלי, אבל נמצאים מאחורי מסך המחשבות. הנה האמא מדברת אל ילדתה בת השלוש. אני רואה את המסך שמפריד ביניהן. את כאב הילדה על הסתתרות האם. את שביעות רצון האם מדמות הילדה הדמיונית שלה, שהיא הוזה בתוך ראשה.

הפסקת הרעש המנטלי היא לא רק הקלה פסיכולוגית או היפטרות ממטרד מיותר. היא התעוררות לעולם אחר לגמרי. או טוב יותר לומר - היא התעוררות מעולם אחר לגמרי, אל העולם האמיתי.