קְלֶפְטוֹמַנְיַה (או גַּנֶּבֶת) היא הפרעה נפשית המתאפיינת בגנבה אובססיבית של חפצים שונים, גם חפצים שאין שום תועלת לחולה בגנבתם.

תיאור:

מקור המונח ביוונית ופירושו "שיגעון הגניבה". ההפרעה מאופיינת בחוסר יכולת נשנה להתנגד לדחף לגנוב. למרבה הפלא, גנבת החפצים אינה נעשית לצורך שימושו האישי של הקלפטומן או למטרות רווח כלכלי, ולאחר הגניבה החולה אוגר או מוסר אותם.

פעולת הגניבה תתבצע בדרך כלל ללא שותפים. ישנם קלפטומנים הגונבים תמיד את אותו החפץ, בעוד אחרים לא שמים לב לחפץ הנגנב.

לפני המעשה מלווים את הגונב תחושות חרדה, מתח ואי נוחות המתעצמים ככל שהקלפטומן מנסה להתנגד להן, ולאחריה יחוש תחושת הקלה וסיפוק.

אף על פי שהפעולה נתפסת בעיניו כבלתי הגיונית ושגויה ועל אף שבין גנבה לגנבה יחוש עגמת נפש, בושה ורגשי אשמה, אין בכוחן של תחושות אלו למנוע את הישנות המקרה, וסביר להניח שהגניבה תתבצע עוד אין ספור פעמים.

אבחון:

בתחילת המאה התשע עשרה, בשנת 1816 תוארה לראשונה תופעה זו בספרות הרפואית, ובשנת 1987 הוכרה באופן רשמי כהפרעה נפשית במהדורה השלישית של הספר DSM.

במהדורתו הרביעית הופיעו גם מדדים ברורים לאבחון ההפרעה:

1.חוסר יכולת חוזר ונשנה לעמוד בפני דחפים לגנבת חפצים שאינם דרושים לשימוש אישי או בשל ערכם הכספי.

2.תחושה גוברת של מתח לפני ביצוע הגניבה.

3.תחושה של הנאה, סיפוק או הקלה לאחר ביצוע הגניבה.

4.הפעולה עצמה אינה מבוצעת לשם הבעת כעס או נקמה.

5.הגניבה אינה תוצר של מחשבת שווא או הזיה.

6.הגניבה הכפייתית לא יכולה להיות מיוחסת להפרעת אישיות אנטי - חברתית, למצב מאני או להפרעות בהתנהגות.

Diagnostic And Statistical Manual Of Mental Disorders, Forth Edition1994,Washington. DC, American Psychiatric Association.612-613

מהתנאים הללו מתחדד גם ההבדל בין גניבה פתולוגית לגניבה רגילה: בעוד גניבה רגילה נעשית במתכוון ולמטרות רווח, הרי שגניבה פתולוגית נעשית מתוך דחף לשם המעשה עצמו ולהקלה הנפשית המתלווה אליו.

הקלפטומניה היא תופעה נדירה יחסית ושכיחותה באוכלוסייה היא כ - 0.6%. ההפרעה תוקפת בני אדם בגילאים שונים, בדרך כלל מגיל ההתבגרות ועד לשנות החמישים ו - 81% מהמאובחנים הן נשים.

קיים קושי רב באבחון, כיוון שלקלפטומניה מתלוות לא פעם הפרעות נוספות, כגון דיכאון, וכן משום שהמטופל מתבייש לספר על מעשיו. הגורמים המלאים ליצירת ההפרעה לא ידועים אך הם משלבים, ככל הנראה, גורמים פסיכולוגיים וביולוגיים. בהתאמה קיימות שיטות טיפול פסיכולוגיות ותרופתיות וכיום מקובל לשלב ביניהן.