לואיס קרול ואליס - מסע בארץ הפלאות / מיכל קירזנר - אפלבוים - חלק 2

הפילוסופים מתעסקים בשאלה שאליס שואלת את עצמה " מי אני" מי היא כשהיא בגודלה הממשי, כשהיא גדלה וכשהיא מתכווצת. מה יחס האני לגופים המשתנים שלה. וליחסו של הספר לשאלת הזמן, כי הספר כולו מתרחש בשעה אחת (השעה היא תמיד שעת התה), לכן בזמנו חלקתי על דעתו של ד"ר שפירא החושב שהזחל מציע לה התאבדות בעוד אני חשבתי שהתכוון למה אינה לומדת לעצור את הזמן.

אחרים פרשו את אליס כחווית האבסורד של נערה המושלכת לעולם של אי סדר, אלימות, אכזריות גסות רוח וניכור. אך כל הפרשנים הללו מתעלמים מדבר אחד שאותו לא פתרו, מהו סוד הקסם של אליס, כי אם ובלי ניתוחים טרחניים הספר הוא בראש ובראשונה מקסים.

מצחיק. מבדר, ומשעשע. לכן השאלה שגם היא התעוררה אם הספר מתאים בכלל לילדים עונה לתשובה בוודאי, הוא מפחיד כמו רכבת הרים בלונה פארק. פחד שאי אפשר שלא לרצות להתנסות בו.

אליס הוא ספר "לכל אחד" אין מי שלא ימצא בו דברים המדברים אליו, אך גם מקוממים אותו. היצירה מצחיקה מאוד מקיימת מתח בין ניגודים ופותרת את המתחים מחדש. יש בו חידות מתמטיות ושעשועי לשון השקפות דתיות ומוסריות וחידות לוגיות. אליס עצמה מקסימה בניגודים שבה. היא רגזנית, פחדנית, חסרת טקט ונטולת חוש הומור. ובכל זאת חינה הילדותי כובש. היא לומדת לתפקד בגבורה בעולם הכאוטי ונאמר " אליס מייצגת את החיפוש האנושי הנדון לכישלון אחר משמעות האולטימטיבית והסדר של "ימי גן עדן" ויש המפרשים אותו פירוש דתי, על הגירוש מגן עדן.

הספר הוא חדשני וחתרני מאז כתיבתו ועד לימינו. אין בו מוסר השכל לצעירים. אין בו אמירות חינוכיות או מוסריות, הספר לועג לתפיסות וערכים של תקופתו. אליס סקרנית ובלתי מרוסנת, ההיפך מהדרך בה חינכו ילדים בימים ההם. היא איננה מלאך קטן. היא איננה גברת קטנה בעלת מידות טובות מדי. ובודאי שאיננה מתקנת את דרכיה כשהיא שובבה. אליס איננה פחדנית. היא לא נבהלת כלל כשהיא נופלת למאורת הארנב וכל דבר מעניין אותה. היא סקרנית מאוד. היא אוכלת ושותה כל מה שמתחשק לה היא מלאת גחמות אותן היא מנסה לספק ונכנסת לאירועים פרטיים מבלי שתבקש רשות " אליס היא ילדה זדונית, אגואיסטית, תוקפנית ומפונקת" כתב עליה אחד הפרשנים.

החתרנות האמיתית שבספר היא שאנו הקוראים, כמו אליס בספר איננו לומדים שום דבר חדש מהחוויות שאליס עוברת בספר. אנו יוצאים מן הסחרחרת כמו שנכנסנו אליה, כמו אליס שלא הסיקה שום מסקנה חשובה מכל ההתרחשויות. כמו אחרי סיבוב ברכבת שדים בלונה פארק. הרי אין בספר עלילה הגיונית ומתפתחת כמו בספרות הרגילה. אין שום קשר בין כל היצורים המופיעים בספר וכל אחד חי את חייו בדרכו. אין התמודדות עם רשעותו של הזולת או התעמרותם של המבוגרים בצעירים. העולם הוא כאוס מוחלט ואין בו שום משמעות המאפשרת צמיחה וגדילה.

בניגוד לעולם הוויקטוריאני שחיפש "מסר" בכל דבר וספרות הילדים הייתה מלאה בכאלה קרול בורא עולם חסר מסרים ומוסר. דווקא האיש שהיה דתי מאוד ולעצמו היה איש מוסר לא כתב את הספר מנקודת מבט של "אני יודע הכל יותר טוב. " אין בספר שום דבר ערכי ואין שכר ואין עונש. אין בו אשמה ולא חרטה. הוא בא לשעשע צעירים בין כל ערכי המוסרניות המוטלים עליהם. אפילו למוות בעריפת ראש צוחק קארול כשמתנהל ויכוח אם אפשר יהיה לכרות את ראשו של החתול מכיוון שאין לו גוף. ובכלל איומי הוצאה להורג מופיעים בספר לעתים כה קרובות במצבים מגוחכים.

אחרים טענו שהספר הוא ניצחון הילד על המבוגר. בעוד אליס היא ילדה אנושית הרי שכל המבוגרים מוצגים כבעלי חיים. אין שום מבוגר אנושי בספר. הספר מלא פרודיות, בעיקר על שירי הילדים שהיו מוכרים אז לכל ילד באנגליה וההיתול של קרול, שנטל מהשירים משמעות והפך אותם למצחיקים וחסרי מסר שעשעו את הילדים.

אם עד כה הבאתי את הפרשנויות על חוסר המסר של קרול הרי שהכוונה הייתה למסרים של ערכיות התנהגות טובה מוסר ומיני מסרים שילדים סופגים מסיפורים, אך חוקרים אחרים רואים בספר מסר מאוד משוכלל שבו קרול מלמד את אליס את מכמני השפה, ובעיקר את דרך ההתקשרות המילולית והחברות.

במפגש הראשון שלה היא פוגשת עכבר, אך היא בחוסר התחשבות מתאמנת עליו במשפט הצרפתי שהיא יודעת "היכן החתול שלי" ומיד נוצרת כמובן אי הבנה תהומית. ככל שהוא פוגשת יצורים רבים יותר כך היא לומדת לדבר, להסביר לנסות להיות מובנת ולנסות להבין. כשקוראים את הספר כך האיגיון נעלם קמעה ומופיעה בו בעיה של חוסר תקשורת וחוסר הבנה. השיחות הגיוניות אך תמיד לצד המדבר. אליס לומדת להתגבר על עלבונות, אי הבנות כעסים וכישלונות. הסבירי את עצמך אומרות לה החיות, ואין זה מקרי שהיצורים בארץ הפלאות שמים דגש על מילוליות ודיוק בניסוח, לקרול שהיה מתמטיקאי שהתמקד בלוגיקה חשיבות ההתנסחות המדויקת נעשית ברורה.

כשהיא שואלת את חתול:

התואיל להגיד לי בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן

זה תלוי לאן את רוצה להגיע

אליס לא שאלה ברורה ולא ניסחה את היעד אליו היא רוצה להגיע ופתאום ההתחכמות הופכת לברורה מאליה. תאמרי בדיוק לאן את הולכת ותקבלי תשובה ברורה.

במקום אחר אומר לה הגריפון כמענה על שאלתה "את צריכה להתבייש לשאול שאלה כזאתי" בהתייחסות של הקטע זה מצחיק אך המשמעות הנחבאת מתבהרת כשמפרקים את האיגיון ומוליכים לכיוון המילוי הנכון.

התקשורת המילולית הופכת להיות קנה המידה לרוב השיחות בספר.

הגריפון מספר לאליס את ארבע המקצועות שלמדו בבית ספרו. לחוור, לייסר, להשפיל, ולצלק. מה זה חיוור? שואלת אליס. מה זה חיוור את יודעת? שואל הגריפון. כן פירושו להיות לבן חסר צבע. אז אם לא יודעת מה זה חיוור את ממש טיפשה.

המורים שלה לא סבלניים, הם נרגזים והיא נרגשת. אליס איננה מקבלת הנחות ממוריה.

לא רק להתבטא נכון נדרשת אליס, במקומות רבים בספר היא נדרשת להקשיב, ולנסות להבין. אסור לה להפריע לדובר. ולאליס קשה לשתוק בהתחלה. קשה לה לחלק את הבמה עם אחרים. והטענה אינך מקשיבה, על מה את חושבת חוזרת גם היא כשאליס לא עונה או לא מתייחסת למה שנאמר לה באותו רגע. היא לומדת שצריך לחשוב ולהתאים את הדברים הנאמרים. לא לדבר על חתול עם עכבר. וכששואל אותה הצב אם ראתה דג לבנון, היא כמעט כושלת ומתחילה לענות ראיתי אותם על צלח אך היא אינה מסיימת את המלה ואינה מסבירה אותה. היא מתחילה להפנים מותר ואסור ומחשבה תחילה.

כעס הוא תכונה המאפיינת את רוב בעלי החיים בספר, בעוד שמאליס מצופה להיות שקטה וצייתנית. ואם נזכור שהיצורים מסמלים את המבוגרים נקבל את צורת החינוך המדויקת של התקופה. ילדים צריכים להראות אך לא להישמע. רק למבוגרים מותר לכעוס ולצעוק. וסופו שאליס קוראת הלוואי שכוחם לא היו נעלבים כאן בקלות כזאת. אליס נענשת ונענשת על תפקודה הלקוי בשטח התקשורת המילולית. כל יצור מנסה להסביר לה בדרכו את טעותה אך לה קשה לקבל. וקרול לא מקל עליה את שיעורי התקשורת.

הספר נגמר בזה שאליס מתעוררת ומוצאת את עצמה על שפת הנהר עם אחותה. היא מספרת לאחותה את החלום, אחותה עוצמת עיניים וחולמת גם היא את החלום על ארץ הפלאות. מי חולם אם כך את החלום. אך חלומה של האחות, על כל השינויים שבו מסתיים במשפט "אף כי ידעה שעליה רק לפקוח את העיניים והכל יחזור למציאות המשמימה" האם המציאות המשמימה מרגיעה? האם זה סוף טוב?

מיכל קירזנר אפלבום לוקחת אותנו בספר לא גדול לטיול בין כמה וכמה צורות ניתוח של אליס. והיא עושה זאת בחן רב אם כי לא בעומק רב, חשוב לה להקיף יותר נושאים מאשר לרדת לעמקם של אחד או שניים.

מעבר לכל הפרשנויות אמיתיות או לא, כי קרול לפחות פעם אחת אמר שזה סיפור ילדים פשוט, הספר כל כך שובה לב בכל הרמות שלו עד שגם קריאה סתם חוזרת ונשנית מעלה חיוך וגורמת הנאה מאין כמוה.