תרפיית חשיפה ממושכת - מבוא

חשיפה ממושכת (באנגלית Prolonged exposure therapy או PE) היא שיטת טיפול השייכת לתחום הטיפול ההתנהגותי ולתחום הטיפול הקוגניטיבי - התנהגותי שנועדה לטפל באנשים הסובלים מהפרעת דחק פוסט - טראומטית. השיטה מתאפיינת בחשיפה דמיונית מבוקרת ומתמשכת לאירוע הטראומטי כדי לאפשר למטופל לחוות אותו מחדש באופן הדרגתי ולאורך זמן.

השיטה זוכה לשימוש נרחב בארצות שונות ככלי לטיפול בנפגעי אונס, התעללות בילדים, הלם קרב, תאונות דרכים ואסונות טבע.

תוכן עניינים:

1 אודות הטיפול

2 מהלך הטיפול

אודות הטיפול:

חשיפה ממושכת היא שיטה שהוכחה כיעילה לטיפול בהפרעת דחק פוסט - טראומטית (PTSD) ובדיכאון, חרדה וכעס המלווים אותה. השיטה, המתבססת על עקרונות של טיפול קוגניטיבי התנהגותי, נבדקה במחקרים אמפיריים ב - 20 השנים האחרונות ונמצאה באופן מובהק כיעילה ומביאה להורדה משמעותית של הסימפטומים אצל יותר מ - 80% מהמטופלים. בין תוצאות הטיפול, הגברת תחושת השליטה העצמית והפחתת חוסר האונים בקרב המטופלים.

השיטה מבוססת על חשיפה חוזרת של האירוע הטראומטי בדמיון של הנפגע באופן מבוקר ומתמשך, במטרה להביא להתמודדות עם המחשבות האובססיביות ועם ניסיונות ההימנעות של הנפגעים מזכרונות הקשורים בטראומה. החשיפה מאפשרת למטופל להפריד בין אירוע הטראומה ובין אירועים אחרים בעולם וכך להפסיק לחוות את המציאות בעולם כמסוכנת.

את השיטה והתאוריה שבבסיסה, פיתחה פרופ' עדנה פואה החל משנת 1982. התאוריה גורסת שתבניות פחד פתולוגיות נוצרות במידה רבה כתוצאה מהימנעות של הנפגע מעיבוד החוויות השליליות: כשהמחשבות על הטראומה עולות, נפגעים מנסים להדחיק ולא לנסות לעבד אותן.

מהלך הטיפול:

הטיפול מורכב מ - 8 עד 14 פגישות בנות שעה וחצי בתדירות של פגישה לשבוע. במהלכו מנסה המטפל לאפשר למטופל להעניק פרשנות חדשה לזיכרונות הטראומטיים ובכך להגדיר מחדש את הרגשות הקשורים בהם. באופן זה המטופל יכול להשתלט על הזיכרון ולהבין שהחרדה ממנה הוא סובל לא משקפת נכונה את המציאות ולא עוזרת בהתמודדות איתה.

המחשבה השגויה של הנפגעים הינה שהחרדה תימשך לנצח, אלא אם כן תתבצע הימנעות. הימנעות זו מתחלקת לשני חלקים: הימנעות מלחשוב על הטראומה מתוך פחד להרגיש מצוקה, להישבר או להשתגע, והימנעות מהליכה אל מקומות המעלים את המחשבות אודות האירוע הטראומטי, מתוך פחד להחשף שוב לסכנה. הטיפול מעלה את הזיכרון הטראומטי ולהביא את המטופל לא לראות בו אויב אלא להבין שזהו זיכרון, גם אם קשה מאוד, אשר חי בתוכו ואשר אותו צריך לעבד וללמוד לחיות איתו.

במסגרת הטיפול, הנפגע מתבקש לספר על הטראומה תוך שימוש בזמן הווה. זאת על מנת ליצור אצל הנפגע חיבור רגשי לסיפור אשר יאפשר עיבוד רגשי של החוויה. הסיפור הזה מוקלט והמטופל מתבקש להאזין לו בבית פעם אחר פעם. בהתחלה ההקשבה הזו קשה מאוד למטופל, אך עם הזמן היא הולכת ונהיית קשה פחות והמטופל מתרגל לסיפור. החרדה יורדת והוא מגלה ששום דבר נורא לא קורה לו והוא לא מתפרק. המטופל מרגיש שהזיכרון הטראומטי ששלט בו בתחילה, נתון עתה לשליטתו.

בסוף הטיפול הזיכרון מקבל משמעות אחרת ופעמים רבות מטופלים אף מגלים פרטים חדשים שמשנים את משמעותו של הסיפור, פרטים שלא יכלו לעלות בשלב ההדחקה.