חיי היום יום מלאים במטלות שונות והאדם מנסה להתמודד עמן בהצלחה, לעתים מצליח ולעתים מועד. כאשר האדם מצליח הוא מרגיש שהוא על הגל הנכון אבל, כאשר הוא נכשל במשימה או לא מצליח כפי שרצה הוא מרגיש שהוא "פספס את הרכבת" ויש בדברים הללו אמת חלקית אבל, חצי אמת גרועה יותר משקר.
מה בעצם האמת כאן? האדם באותו זמן עשה את הדברים על הצד הפחות טוב. אבל מה ההמשך? האם יכל להיות אחרת? התשובה: לא, לא יכל להיות אחרת כי גם אם האדם יכל לעשות את הדברים מבחינה הבנתית הוא לא היה חזק נפשית להחזיק את הדברים.
יש טענה הסוברת שאם האדם רוצה להכין את עצמו ללימודים הוא יכול להיות שאנן ורק לקראת הסוף לתת את הדחיפה אבל, יש כאן פספוס תהליך חשוב שעלול האדם כפי שאמר לי מורה טוב בתחומו "לפספס את הרכבת" במלים אחרות לפספס את ההזדמנות שלו להצליח או לחילופין לא לממש את יכולתו וזה דבר שפחות רצוי לחפש, אין צורך להתפשר בבינוניות אפשר גם לממש את שיא היכולת.
ויש טענה אשר גורסת כי אפשר לדלג פה ושם והעיקר שמבינים אך, גם דעה זו לא הולכת באופן אשר עוזר לאדם באופן הראוי מפני שהאדם מפספס מיומנות חשובה בלימודיו.
דעה נוספת טוענת טיעון משכנע יותר והוא: על האדם לחלק את הלימוד למנות קטנות בכל פעם כדי שלשכל תהיה יותר אחיזה בדברים וכן, לפצח כל משימה בהתמדה כפי שאמר אחד המורים הטובים שהכרתי. ויש בדברים היגיון רב, כי אפשר לקחת את הדברים לחיי היום יום ולתת דוגמאות טובות ע"מ לחזק את הטיעון ואף מדבר שהוא פשוט מחיי היום יום.
ניתן לתת כדוגמה מחיי היום יום את עניין האכילה המבוקרת: כאשר אדם אוכל אכילה מבוקרת הוא יודע שהוא אוכל כדי להיות שבע וכשהאדם שבע הוא שקט. כאשר האדם סובל מהפרעות אכילה, הוא אוכל או יתר על המידה, או אוכל פחות מהרצוי. האדם לא אוכל את כל האוכל של כל היום במכה, הוא צריך לחלק את האוכל הזה למנות במהלך היום.
דוגמה נוספת היא, כאשר האדם נולד הוא מתחיל ללכת ונופל, הוא לא מתחיל מיד לעבוד, הוא צריך להתפתח בקצב מסויים, אין קיצורי דרך כאשר אדם מפסיד תהליך עליו ללמוד את מה שלא למד והוא אינו יכול ללמוד את הדברים במכה כי צריך זמן לעכל אותם במנות קטנות.
כך עניין לימודים מסוגים שונים, האדם לא יכול לתפוס במכה את הלימוד, קיים צורך לחזור על הדברים, לשנן אותם ולנתח כמה שיותר את הנושא לפי ההבנה של האדם. וכך האדם "לועס" את החומר "מטמיע" אותו וכל חזרה מגדילה את הסיכויים של האדם להצליח בלימוד.
ואלה בעצם עיקרי הדברים למרות שהם נראים כה פשוטים אך דווקא חזרה על מנות קטנות של חומר בכל פעם והתמדה של האדם והתלהבות כאילו הוא רק עכשיו למד את הדברים מקנה לו תחושה אמיתית של עשייה וביטחון אמיתי בידע הנרכש.
יש צורך להיות מעורה בדברים ולתת קצת מרחב מדי פעם, אך נשאלת השאלה, איך ניתן לדעת מתי לעשות הפוגה? מתי ללמוד? איך לזהות בין עצלות לבין עייפות? איך לזהות בין תירוץ מתחמק לבין קושי אמיתי? מתי לתת את הדחיפה בלימוד ומתי לנוח?
כל השאלות הללו באות מכך שהאדם לא מכיר את עצמו באמת, בנוסף לכך לכל אדם תתכן בעיה במקום אחר וכל אחד צריך חיזוק בעניין אחר. ואיך האדם יכיר את עצמו באמת? עליו תחילה בתור נקודת פתיחה להבין את הדברים כפי שהם ואז לראות באיזה אילוצים הוא נמצא ומה האפשרויות הניצבות בדרכו. ובעצם כפי שיש לאדם מנגנון של אכילה (הוא יודע מתי הוא רעב ומתי הוא שבע ומתי הוא צריך עוד אוכל ומתי הוא לא רעב וכן, מתי הוא מפסיק לאכול כדי שלא יזיק לעצמו) כך יש לאדם מנגנון החלטה שהוא לעתים מכוסה ב"אבק" מפני שאינו מפותח.
מנגנון ההחלטה פועל לפי ההבנה של האדם, ההבנה של האדם באותו הרגע. מנגנון ההבנה של האדם וכן, מנגנון ההחלטות של האדם יכולים לנסוק לרמות גבוהות יותר ככל שהאדם מפתח מיומנות בתכונות הללו. אלו מיומנויות חשובות לפיתוח, ככל שהאדם מסתכל על הדברים כפי שהם, ולומד מתי הוא עייף ומתי הוא משקיע בעצמו, הוא יודע מתי הוא נשאר "רעב" ומתי הוא צריך להשקיע יותר. וכן, הוא יודע מתי לעשות שיקול דעת נבון יותר מראייה מפוקחת יותר. ככל שהאדם יודע מה גורם לו להצליח ומה גורם לו לכישלונות הוא מכיר יותר את עצמו ואת הדרך להשיג את ייעודו.
לכל דפוס יש תוצאות משלו וככל שהאדם יודע איזה דפוס עוזר לו ואיזה דפוס מכשיל אותו, הוא יודע במה להשקיע יותר. הדבר דומה לאדם שיש לו עסק. כאשר הוא עושה מהלכים נבונים הוא מצליח בעסק וכאשר הוא עושה מהלכים פזיזים הוא עלול להפסיד. וכאשר האדם יודע לא לחזור על טעויות ולומד מהדברים ברצינות כדי להשיג הצלחה כלכלית, אז העסק מתחיל להתפתח.
האדם יכול להשקיע בעצמו הרבה מאוד יותר מכפי שהוא חושב שהוא משקיע, יש דברים בחיים שלא מובנים מאליהם ואחד מהדברים הללו זו ההשקעה של האדם בדברים החשובים לו. ואי אפשר להתקדם במכה בין לילה, יש צורך להשקיע בתהליך עד סופו באופן של מנות קטנות וחזרה על הדברים עד שהדברים מוטמעים היטב.
והאדם יכול לבסס את הדברים על המציאות בחיי היום יום ולראות מה נותן לו תוצאות ומה הדבר שישלים לו את הפאזל לא עשה אותו מקודם וכן יכול לעשות אותו עכשיו. לעתים גם האדם יכול להישבר מפני שהוא אומר לעצמו שהוא לא יעשה דבר מה והוא חוזר עליו וזאת רק מפני שלא הבין את הדברים עד סופם. על האדם לנסות להבין - למה הוא עושה את מה שהוא עושה ולא אחרת?
אפשר לציין שככל שהאדם מבין יותר את הסיבות למה כל דבר שהוא אינו מעוניין קורה לו, כך הוא מבין למה הרצון שלו פועל בדרך כזו ולא בדרך אחרת. ככל שהאדם מבין למה הרצון שלו פועל בדרך בה הוא פועל הוא מבין איך לתקן להבא. יש מצב שהאדם נופל בשאלות של עצמו, כפי ששאלות במבחנים מפילות אדם שאינו מוכן בהן, כך גם השאלות של האדם מפילות אותו והדברים הם אותם דברים. כי זה מעיין מבחן של האדם לראות האם השיטה שלו מצליחה לעמוד במצבי הקיצון או לא.
הנקודה העיקרית היא שהאדם יעשה את הדברים לטובתו ויזכור את המטרה שלו כאילו התחיל עתה כאילו רק עכשיו התחיל הכוונה היא להתחלה במובן ההתלהבות מהדברים. ומכל לימוד האדם לומד להבא ללימוד הבא איך לנהוג. והיתרון של האדם שזוכר שהוא צריך לפעול לטובתו ולזכור את המטרה שלו שהוא עושה את הדברים בהשקעה כראוי והדבר הכי חשוב זה לא לפחד מנפילות כי כך האדם מכיר יותר את הנקודות החלשות הדורשות תשומת לב.
ויש נקודה נוספת חשובה, כאשר האדם רוצה לעשות משהו באמת עליו להחליט עד הסוף ולא לוותר לשום דבר, זה כמו אדם שמנסה לשכנע מישהו אחר לעשות משהו אז האדם האחר מנסה להוכיח לו אחרת, זה מראה שאותו אדם עדיין לא הגיע להחלטה מלאה כי אם כן, לא היה מתייחס והיה ממשיך הלאה וממשיך עד הסוף. האדם צריך לעמוד על שלו בכל תוקף ולכן, עליו לתת אמון בתהליך ולעשות כל שביכולתו לעשות כדי שהתהליך יהיה הטוב ביותר.
והדברים לא פשוטים, כי יש לאדם כל מיני מחשבות של פרפקציוניזם וכל מיני מחשבות מבלבלות שאולי הוא לא עשה מספיק טוב, אולי הוא מעמיס על עצמו או מקל על עצמו יותר מדי. וגם בדברים הללו אם האדם יתבונן עליו ללכת עם האמת ולבדוק מה האמת. וגם אם הוא נכשל אפילו לפני רגע, אין צורך בהלקאה עצמית יש צורך בהבנה עצמית, להבין שההבנה הייתה שייכת לאותו הרגע וכרגע פג תוקפה ואפשר להעביר הילוך ולא קרה שום דבר.
בעצם כל הדבר הזה הוא תהליך גדול מאוד ולפעמים האדם נופל בתהליך אבל כאשר האדם לומד ללכת והוא נופל זהו תהליך טבעי שהאדם עובר בחייו. בכל נפילה האדם יכול לחזק את עצמו מחדש. כל נקודה חלשה, אם פעם פספס את הרכבת, הפעם יקדים אותה. אם פעם פספס הזדמנויות הפעם ידע לנצל אותן. אם פעם לא עמד על שלו, הפעם ילמד לעמוד על שלו ועל רצונו להשיג את המטרה עד הסוף.
ככל שהאדם מכיר את עצמו טוב יותר התוצאות יהיו טובות יותר, ואין צורך בבריחה מהמציאות כי בריחה רק גורמת לאדם "להחליד" ולכן הוא מגיע ל"ניקוי" ואז הוא עובר תהליך של הבנה עצמית ומגיעות אליו תובנות חדשות. תהליך ההבנה העצמית כרוך באומץ גדול לעמוד כנגד כל הסיכויים ולעשות שינוי אמיתי ללא נסיגה ועשיית המאמץ הגדול ביותר האפשרי.
ולעתים יש כעס עצמי והאדם כועס על המצב של עצמו כי הוא כעת במצב שהוא לא רוצה לא לצאת ממנו. הוא מרגיש במבוי סתום, הרעיון הוא אם האדם נכנס למבוי הזה באותה הדרך ייתכן והוא יכול לצאת ממנה. אם האדם נכנס לחוסר התמדה הוא בעצם התמיד בלא להתמיד אז כעת הוא יכול להתמיד בלהתמיד כי הוא התנסה כבר בהתמדה בדרך כלשהי. עליו רק לנתב את כוחותיו נכון בדרכו לפי האמת.
ואם הוא לא ידע לפתח שיקול דעת נכון ולכן נפל למקומות שנפל אז כעת הוא יכול לפתח את שיקול דעתו. ואם הוא לא היה ערני למעשיו ולא חקר את הדברים החשובים או עצם עין מלהביט בדברים החשובים בחייו וחי בהכחשה והדבר הזה הפיל אותו לאן שהפיל אותו, כעת אפשר לעשות את הפעולה ההפוכה בלהתאמן בלהסתכל על הדברים כפי שהם. כאשר האדם התאמץ לברוח מהדברים - המאמצים לקחו לו כוחות מיותרים, אבל הוא רכש מיומנות כדי להשקיע בדברים וכעת הוא יכול לבחור בהשקעה בדברים הנכונים.
ככל שהאדם קרוב למציאות הוא רחוק מההכחשה הוא קרוב למטרה ורחוק מההטעיה והוא רואה את המטרה מזווית ברורה יותר אשר משקפת לו אותה טוב יותר וקרוב מתמיד.
וכדי שהאדם מלכתחילה לא יצטרך "לפספס את הרכבת" עליו לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמו מה המטרה החשובה לו וכן, מה האילוצים שיש לו, ומה האפשרויות שיש בפניו ואם האדם יתייחס לדברים לא יהיה צורך לרוץ אחרי רכבות כי הוא כבר יקדים את הרכבת ורק יחכה לרכבת מחייך 10 דקות לפני הזמן. וכל זאת ע"י מיומנות לראות את המציאות כפי שהיא באופן הבא: האדם מקבל את עצמו ואת המציאות כפי שהיא.
מה בעצם האמת כאן? האדם באותו זמן עשה את הדברים על הצד הפחות טוב. אבל מה ההמשך? האם יכל להיות אחרת? התשובה: לא, לא יכל להיות אחרת כי גם אם האדם יכל לעשות את הדברים מבחינה הבנתית הוא לא היה חזק נפשית להחזיק את הדברים.
יש טענה הסוברת שאם האדם רוצה להכין את עצמו ללימודים הוא יכול להיות שאנן ורק לקראת הסוף לתת את הדחיפה אבל, יש כאן פספוס תהליך חשוב שעלול האדם כפי שאמר לי מורה טוב בתחומו "לפספס את הרכבת" במלים אחרות לפספס את ההזדמנות שלו להצליח או לחילופין לא לממש את יכולתו וזה דבר שפחות רצוי לחפש, אין צורך להתפשר בבינוניות אפשר גם לממש את שיא היכולת.
ויש טענה אשר גורסת כי אפשר לדלג פה ושם והעיקר שמבינים אך, גם דעה זו לא הולכת באופן אשר עוזר לאדם באופן הראוי מפני שהאדם מפספס מיומנות חשובה בלימודיו.
דעה נוספת טוענת טיעון משכנע יותר והוא: על האדם לחלק את הלימוד למנות קטנות בכל פעם כדי שלשכל תהיה יותר אחיזה בדברים וכן, לפצח כל משימה בהתמדה כפי שאמר אחד המורים הטובים שהכרתי. ויש בדברים היגיון רב, כי אפשר לקחת את הדברים לחיי היום יום ולתת דוגמאות טובות ע"מ לחזק את הטיעון ואף מדבר שהוא פשוט מחיי היום יום.
ניתן לתת כדוגמה מחיי היום יום את עניין האכילה המבוקרת: כאשר אדם אוכל אכילה מבוקרת הוא יודע שהוא אוכל כדי להיות שבע וכשהאדם שבע הוא שקט. כאשר האדם סובל מהפרעות אכילה, הוא אוכל או יתר על המידה, או אוכל פחות מהרצוי. האדם לא אוכל את כל האוכל של כל היום במכה, הוא צריך לחלק את האוכל הזה למנות במהלך היום.
דוגמה נוספת היא, כאשר האדם נולד הוא מתחיל ללכת ונופל, הוא לא מתחיל מיד לעבוד, הוא צריך להתפתח בקצב מסויים, אין קיצורי דרך כאשר אדם מפסיד תהליך עליו ללמוד את מה שלא למד והוא אינו יכול ללמוד את הדברים במכה כי צריך זמן לעכל אותם במנות קטנות.
כך עניין לימודים מסוגים שונים, האדם לא יכול לתפוס במכה את הלימוד, קיים צורך לחזור על הדברים, לשנן אותם ולנתח כמה שיותר את הנושא לפי ההבנה של האדם. וכך האדם "לועס" את החומר "מטמיע" אותו וכל חזרה מגדילה את הסיכויים של האדם להצליח בלימוד.
ואלה בעצם עיקרי הדברים למרות שהם נראים כה פשוטים אך דווקא חזרה על מנות קטנות של חומר בכל פעם והתמדה של האדם והתלהבות כאילו הוא רק עכשיו למד את הדברים מקנה לו תחושה אמיתית של עשייה וביטחון אמיתי בידע הנרכש.
יש צורך להיות מעורה בדברים ולתת קצת מרחב מדי פעם, אך נשאלת השאלה, איך ניתן לדעת מתי לעשות הפוגה? מתי ללמוד? איך לזהות בין עצלות לבין עייפות? איך לזהות בין תירוץ מתחמק לבין קושי אמיתי? מתי לתת את הדחיפה בלימוד ומתי לנוח?
כל השאלות הללו באות מכך שהאדם לא מכיר את עצמו באמת, בנוסף לכך לכל אדם תתכן בעיה במקום אחר וכל אחד צריך חיזוק בעניין אחר. ואיך האדם יכיר את עצמו באמת? עליו תחילה בתור נקודת פתיחה להבין את הדברים כפי שהם ואז לראות באיזה אילוצים הוא נמצא ומה האפשרויות הניצבות בדרכו. ובעצם כפי שיש לאדם מנגנון של אכילה (הוא יודע מתי הוא רעב ומתי הוא שבע ומתי הוא צריך עוד אוכל ומתי הוא לא רעב וכן, מתי הוא מפסיק לאכול כדי שלא יזיק לעצמו) כך יש לאדם מנגנון החלטה שהוא לעתים מכוסה ב"אבק" מפני שאינו מפותח.
מנגנון ההחלטה פועל לפי ההבנה של האדם, ההבנה של האדם באותו הרגע. מנגנון ההבנה של האדם וכן, מנגנון ההחלטות של האדם יכולים לנסוק לרמות גבוהות יותר ככל שהאדם מפתח מיומנות בתכונות הללו. אלו מיומנויות חשובות לפיתוח, ככל שהאדם מסתכל על הדברים כפי שהם, ולומד מתי הוא עייף ומתי הוא משקיע בעצמו, הוא יודע מתי הוא נשאר "רעב" ומתי הוא צריך להשקיע יותר. וכן, הוא יודע מתי לעשות שיקול דעת נבון יותר מראייה מפוקחת יותר. ככל שהאדם יודע מה גורם לו להצליח ומה גורם לו לכישלונות הוא מכיר יותר את עצמו ואת הדרך להשיג את ייעודו.
לכל דפוס יש תוצאות משלו וככל שהאדם יודע איזה דפוס עוזר לו ואיזה דפוס מכשיל אותו, הוא יודע במה להשקיע יותר. הדבר דומה לאדם שיש לו עסק. כאשר הוא עושה מהלכים נבונים הוא מצליח בעסק וכאשר הוא עושה מהלכים פזיזים הוא עלול להפסיד. וכאשר האדם יודע לא לחזור על טעויות ולומד מהדברים ברצינות כדי להשיג הצלחה כלכלית, אז העסק מתחיל להתפתח.
האדם יכול להשקיע בעצמו הרבה מאוד יותר מכפי שהוא חושב שהוא משקיע, יש דברים בחיים שלא מובנים מאליהם ואחד מהדברים הללו זו ההשקעה של האדם בדברים החשובים לו. ואי אפשר להתקדם במכה בין לילה, יש צורך להשקיע בתהליך עד סופו באופן של מנות קטנות וחזרה על הדברים עד שהדברים מוטמעים היטב.
והאדם יכול לבסס את הדברים על המציאות בחיי היום יום ולראות מה נותן לו תוצאות ומה הדבר שישלים לו את הפאזל לא עשה אותו מקודם וכן יכול לעשות אותו עכשיו. לעתים גם האדם יכול להישבר מפני שהוא אומר לעצמו שהוא לא יעשה דבר מה והוא חוזר עליו וזאת רק מפני שלא הבין את הדברים עד סופם. על האדם לנסות להבין - למה הוא עושה את מה שהוא עושה ולא אחרת?
אפשר לציין שככל שהאדם מבין יותר את הסיבות למה כל דבר שהוא אינו מעוניין קורה לו, כך הוא מבין למה הרצון שלו פועל בדרך כזו ולא בדרך אחרת. ככל שהאדם מבין למה הרצון שלו פועל בדרך בה הוא פועל הוא מבין איך לתקן להבא. יש מצב שהאדם נופל בשאלות של עצמו, כפי ששאלות במבחנים מפילות אדם שאינו מוכן בהן, כך גם השאלות של האדם מפילות אותו והדברים הם אותם דברים. כי זה מעיין מבחן של האדם לראות האם השיטה שלו מצליחה לעמוד במצבי הקיצון או לא.
הנקודה העיקרית היא שהאדם יעשה את הדברים לטובתו ויזכור את המטרה שלו כאילו התחיל עתה כאילו רק עכשיו התחיל הכוונה היא להתחלה במובן ההתלהבות מהדברים. ומכל לימוד האדם לומד להבא ללימוד הבא איך לנהוג. והיתרון של האדם שזוכר שהוא צריך לפעול לטובתו ולזכור את המטרה שלו שהוא עושה את הדברים בהשקעה כראוי והדבר הכי חשוב זה לא לפחד מנפילות כי כך האדם מכיר יותר את הנקודות החלשות הדורשות תשומת לב.
ויש נקודה נוספת חשובה, כאשר האדם רוצה לעשות משהו באמת עליו להחליט עד הסוף ולא לוותר לשום דבר, זה כמו אדם שמנסה לשכנע מישהו אחר לעשות משהו אז האדם האחר מנסה להוכיח לו אחרת, זה מראה שאותו אדם עדיין לא הגיע להחלטה מלאה כי אם כן, לא היה מתייחס והיה ממשיך הלאה וממשיך עד הסוף. האדם צריך לעמוד על שלו בכל תוקף ולכן, עליו לתת אמון בתהליך ולעשות כל שביכולתו לעשות כדי שהתהליך יהיה הטוב ביותר.
והדברים לא פשוטים, כי יש לאדם כל מיני מחשבות של פרפקציוניזם וכל מיני מחשבות מבלבלות שאולי הוא לא עשה מספיק טוב, אולי הוא מעמיס על עצמו או מקל על עצמו יותר מדי. וגם בדברים הללו אם האדם יתבונן עליו ללכת עם האמת ולבדוק מה האמת. וגם אם הוא נכשל אפילו לפני רגע, אין צורך בהלקאה עצמית יש צורך בהבנה עצמית, להבין שההבנה הייתה שייכת לאותו הרגע וכרגע פג תוקפה ואפשר להעביר הילוך ולא קרה שום דבר.
בעצם כל הדבר הזה הוא תהליך גדול מאוד ולפעמים האדם נופל בתהליך אבל כאשר האדם לומד ללכת והוא נופל זהו תהליך טבעי שהאדם עובר בחייו. בכל נפילה האדם יכול לחזק את עצמו מחדש. כל נקודה חלשה, אם פעם פספס את הרכבת, הפעם יקדים אותה. אם פעם פספס הזדמנויות הפעם ידע לנצל אותן. אם פעם לא עמד על שלו, הפעם ילמד לעמוד על שלו ועל רצונו להשיג את המטרה עד הסוף.
ככל שהאדם מכיר את עצמו טוב יותר התוצאות יהיו טובות יותר, ואין צורך בבריחה מהמציאות כי בריחה רק גורמת לאדם "להחליד" ולכן הוא מגיע ל"ניקוי" ואז הוא עובר תהליך של הבנה עצמית ומגיעות אליו תובנות חדשות. תהליך ההבנה העצמית כרוך באומץ גדול לעמוד כנגד כל הסיכויים ולעשות שינוי אמיתי ללא נסיגה ועשיית המאמץ הגדול ביותר האפשרי.
ולעתים יש כעס עצמי והאדם כועס על המצב של עצמו כי הוא כעת במצב שהוא לא רוצה לא לצאת ממנו. הוא מרגיש במבוי סתום, הרעיון הוא אם האדם נכנס למבוי הזה באותה הדרך ייתכן והוא יכול לצאת ממנה. אם האדם נכנס לחוסר התמדה הוא בעצם התמיד בלא להתמיד אז כעת הוא יכול להתמיד בלהתמיד כי הוא התנסה כבר בהתמדה בדרך כלשהי. עליו רק לנתב את כוחותיו נכון בדרכו לפי האמת.
ואם הוא לא ידע לפתח שיקול דעת נכון ולכן נפל למקומות שנפל אז כעת הוא יכול לפתח את שיקול דעתו. ואם הוא לא היה ערני למעשיו ולא חקר את הדברים החשובים או עצם עין מלהביט בדברים החשובים בחייו וחי בהכחשה והדבר הזה הפיל אותו לאן שהפיל אותו, כעת אפשר לעשות את הפעולה ההפוכה בלהתאמן בלהסתכל על הדברים כפי שהם. כאשר האדם התאמץ לברוח מהדברים - המאמצים לקחו לו כוחות מיותרים, אבל הוא רכש מיומנות כדי להשקיע בדברים וכעת הוא יכול לבחור בהשקעה בדברים הנכונים.
ככל שהאדם קרוב למציאות הוא רחוק מההכחשה הוא קרוב למטרה ורחוק מההטעיה והוא רואה את המטרה מזווית ברורה יותר אשר משקפת לו אותה טוב יותר וקרוב מתמיד.
וכדי שהאדם מלכתחילה לא יצטרך "לפספס את הרכבת" עליו לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמו מה המטרה החשובה לו וכן, מה האילוצים שיש לו, ומה האפשרויות שיש בפניו ואם האדם יתייחס לדברים לא יהיה צורך לרוץ אחרי רכבות כי הוא כבר יקדים את הרכבת ורק יחכה לרכבת מחייך 10 דקות לפני הזמן. וכל זאת ע"י מיומנות לראות את המציאות כפי שהיא באופן הבא: האדם מקבל את עצמו ואת המציאות כפי שהיא.
050-3331-331