מהפרספקטיבה של המציאות דבר לא משתנה ודבר לא ב תנועה. כל רגע עומד בפני עצמו כשקופית במסך קסם... כדי לראות תנועה במציאות עליך להיות ביחסיות אליה כלומר או שאתה נמצא בתנועה כל הזמן או שאתה יציב והמציאות בתנועה או שיש מציאות ויש מה שיחסי אליה שהוא "לא מציאות" או שיש משהו שהוא זמן ומשהו שהוא מעבר לזמן כי אם הכל היה רק יציב או רק בתנועה לא היה למה להשוות ולכן למרות האשליה שאתה חלק מהמציאות אתה יחסי אליה אוין מה להסביר ויכול להיות שבמציאות הזו שמבוססת על הנחות יסוד של הכל יחסי היא יחסית בתוך עצמה לעצמה..
אדם לא טועה אף פעם... טעות=משהו שהאדם חושב (בהנחה שהוא החושב) שהמציאות הייתה צריכה להיות אחרת ממה שהיא... אבל בפועל המציאות היא בדיוק כפי שהיא לא פחות ולא יותר... ולכן למה להודות (בהנחה שאתה הוא זה שמודה) במה שלא נכון...
מצד נוסף זה חוויה של להיות נבוך או בושה או ללא מסיכות והאדם לא יכול לסבול את החוויה הזו שהיא סוג של חוסר שליטה שזה מצבו של האדם כבר עכשיו אבל אם ננסה למצוא מה.. מצד המצאיות נשאלת השאלה למה האדם חושב שהוא צריך לחוות משהו אחר ממה שהוא חווה ולמה בדיוק הוא קורא לחוויה בשמות שהוא לא יכול לסבול אותם כמו נבוכות או בושה...
למעשה בתוך מבוכה ובושה יש את טעם האהבה או מי שאתה באמת ללא מסיכות ללא סיפורים ללא כלום או עם כלום
וכמובן שהכל בבלט מהצד של האין שכל
קרישנמורטי אמר בזמנו שבעיה זה הפער בין מה שיש למה שאמור להיות..
אבל יש בעיה אחרת והיא הפער בין מה שיש לבין מה ש / אתה לא יודע איך אמור להיראות אתה יודע רק שאתה לא רוצה אתה זה... למה אתה לא רוצה אתה זה? (בהנחה שאתה הרוצה) כי זה שייך לאגף של האי וודאות = התחדשות
ולכן אם אפשר לנסות לשכנע את השכל לראות בעיה כסימן להתחדשות או כירידה לצורך עליה אזי הסבל היה הופך עורו לכמיהה.
הדבר שאתה הכי פוחד מימנו תמיד אפשר לשאול עליו למה אני מפחד מימנו. התשובה מובילה לדבר אחר שגם עליו אפשר לשאול למה, וכן הלאה וכן הלאה - כך בסופו של דבר אתה מבין שהדבר שאתה כי מפחד מימנו הוא נסתר חבוי ולא משנה כמה שתלמד ותאיר את הדרך הדבר הזה הוא בבחינת אי וודאות מוחלטת... כמו משהוא שאת מחפש ולעולם לא תמצא או כמו אדם שרודף אחרי הצל של עצמו...
המסקנה המתבקשת היא שהאדם מפחד מהאי וודאות או מחוסר ידיעה
אבל מהות האדם מורכבת מידיעה ואי ידיעה כלומר יש חיסרון הדעת כדבר מובנה וטיבעי שלא ניתן למילוי - >זה אומר שהשכל פוגש את האי וודאות הוא למעשה פוגש את עצמו או את ההפך של הידיעה שהיא צורה של כלום שהיא מהות האדם...
הכרה בכך שהאי וודאות זה טבע האדם משנה את הפרספקטיבה מנפרדות לאחדות בין הידיעה לאי ידיעה, בין הוודאות לאי וודאות...
החפירה של הלמה, מטשטשת את הקו המפריד בין הוודאות לאי וודאות
ומראה שלמעשה אין הבדל בין ידיעה לאי ידיעה למרות שנראה כי יש הבדל...
ואז עולה השאלה "אם זה כך אז למה לי להתאמץ? בשביל מה ללמוד? בשביל מה ובשביל מה?" השאלות האלו מראות שלא הבנת עד הסוף כי ממילה אין לך שליטה על הידיעה ואין הבדל בינהם ולכן מה שתעשה או לא זה לא בדיוק בידך!
כל החסר לאדם הן במישור הפרטי, כפרנסה, בריאות ובנים, והן במישור הכללי, בחיסרון הגלות, נובע מחיסרון הדעת...
כל החסר, נובע מהדעת
חיסרון הדעת מצד השכל זה רע, ומצד האין שכל, זה ההפך של היש שכל ואין בו רע, או טוב.
ותכלית הידיעה ש"גם" לא נדע, וזה לא עומד להשתנות כי המהות של הידיעה והאי יד'יעה זה הכלום, ללא טוב, רע, חיסרון יתרון..
והמאבק למלא את החסר של הדעת נובע (וגם לא) מבורות כי אפשר למלא את החסר הזה. אבל ככל שתמלא את הדעת, יישאר חסר כי זה טבע הדעת כי כדי שיהיה דעת חייב להיות חסר הדעת ושוב אין בזה טוב או רע.
כי אם לא יהיה חסר הדעת יהיה מחסור בחסר הזה=אין קיום
ועל המקום של חיסרון הדעת אין מה לדבר כי הוא חסר דעת ואם נלך להפך למקום שיש דעת ונשאל למה, ומי אמר? נגיע לסיבה הראשונה שעליה אין תשובה ואז יתגלה כי גם המקום של הדעת הוא חסר דעת, ומשם ההבנה.." כי אין הבדל בין יש דעת לאין דעת"
אבל גם אם נחקור את הסיבה הראשונה ולשאלה מה היה לפני הבריאה נראה שם הנחה שלא ניתן לברוא משהו באפס זמן - וכך גם כאן נשאר חיסרון הדעת לגבי ההבנה שאולי יש סיבה לסיבה הראשונה שהיא בתוך הסיבה והיא גם יכולה להיות ראשונה בחוקי משחק אחרים.. ושאתה "מקבל את ההבנה הזו במלואה".
אז מה שנשאר זה שאין הבדל בין יש לאין וגם יש הבדל אין שאלה וגם יש שאלה זה אותו דבר... וכך מושגת תכלית הידיעה שפשוט אתה =יודע + לא יודע.
השכל רוצה להשתחרר מהסבל שהוא מייצר
השכל רוצה לסבול כדי שיוכל להשתחרר מהסבל
ויש את האין שכל שם אין מה לומר
ואת זה השכל לא רוצה לקבל
ואז
השכל מייצר סבל
כדי שיוכל להשתחרר מימנו
וכל זה כדי שהפעילות השיכלית לא תיפסק
וכך החרדה
כל נגיעה באי וודאות מייצרת פחד וחרדה כי הם עדיפים על האי וודאות / אין שכל
וכך שהאדם פוגש את האי וודאות בזוגיות בפרנסה במוות - למעשה אין בהם כל פחד אבל יש בהם אי וודאות שהיא חלק מהדבר עצמו וכאשר ניגלית האי וודאות בדבר השכל מייצר פרשנות שהיא מעלה את הפחד...
כדי להיות פראקטי קחי סיפור שלך "אחד מהם שמפחיד אותך" ותגלי שיש שלב לפני שעולה הפחד שהסיפור נגמר ואתה מנסה לברר את האמת "הנוראה" ששם, ומגלה, שאין לך מושג מה קורה שם. ומכאן, מתחילות לעלות תחושות בגוף שהפעילות השיכלית מגדירה כלא נעימות וכאשר מתקיים ניסיון להיפטר מאותן תחושות נתקלים בחוסר שליטה בתחושות=אי וודאות הפחד מזדחל עם כל ניסיון להגדיר את התחושות אי וודאות הפחד לאט הופך לחרדה מאיימת עד לכדור הרגעה הגואל... וכל זה כמובן סיפור
אדם לא טועה אף פעם... טעות=משהו שהאדם חושב (בהנחה שהוא החושב) שהמציאות הייתה צריכה להיות אחרת ממה שהיא... אבל בפועל המציאות היא בדיוק כפי שהיא לא פחות ולא יותר... ולכן למה להודות (בהנחה שאתה הוא זה שמודה) במה שלא נכון...
מצד נוסף זה חוויה של להיות נבוך או בושה או ללא מסיכות והאדם לא יכול לסבול את החוויה הזו שהיא סוג של חוסר שליטה שזה מצבו של האדם כבר עכשיו אבל אם ננסה למצוא מה.. מצד המצאיות נשאלת השאלה למה האדם חושב שהוא צריך לחוות משהו אחר ממה שהוא חווה ולמה בדיוק הוא קורא לחוויה בשמות שהוא לא יכול לסבול אותם כמו נבוכות או בושה...
למעשה בתוך מבוכה ובושה יש את טעם האהבה או מי שאתה באמת ללא מסיכות ללא סיפורים ללא כלום או עם כלום
וכמובן שהכל בבלט מהצד של האין שכל
קרישנמורטי אמר בזמנו שבעיה זה הפער בין מה שיש למה שאמור להיות..
אבל יש בעיה אחרת והיא הפער בין מה שיש לבין מה ש / אתה לא יודע איך אמור להיראות אתה יודע רק שאתה לא רוצה אתה זה... למה אתה לא רוצה אתה זה? (בהנחה שאתה הרוצה) כי זה שייך לאגף של האי וודאות = התחדשות
ולכן אם אפשר לנסות לשכנע את השכל לראות בעיה כסימן להתחדשות או כירידה לצורך עליה אזי הסבל היה הופך עורו לכמיהה.
הדבר שאתה הכי פוחד מימנו תמיד אפשר לשאול עליו למה אני מפחד מימנו. התשובה מובילה לדבר אחר שגם עליו אפשר לשאול למה, וכן הלאה וכן הלאה - כך בסופו של דבר אתה מבין שהדבר שאתה כי מפחד מימנו הוא נסתר חבוי ולא משנה כמה שתלמד ותאיר את הדרך הדבר הזה הוא בבחינת אי וודאות מוחלטת... כמו משהוא שאת מחפש ולעולם לא תמצא או כמו אדם שרודף אחרי הצל של עצמו...
המסקנה המתבקשת היא שהאדם מפחד מהאי וודאות או מחוסר ידיעה
אבל מהות האדם מורכבת מידיעה ואי ידיעה כלומר יש חיסרון הדעת כדבר מובנה וטיבעי שלא ניתן למילוי - >זה אומר שהשכל פוגש את האי וודאות הוא למעשה פוגש את עצמו או את ההפך של הידיעה שהיא צורה של כלום שהיא מהות האדם...
הכרה בכך שהאי וודאות זה טבע האדם משנה את הפרספקטיבה מנפרדות לאחדות בין הידיעה לאי ידיעה, בין הוודאות לאי וודאות...
החפירה של הלמה, מטשטשת את הקו המפריד בין הוודאות לאי וודאות
ומראה שלמעשה אין הבדל בין ידיעה לאי ידיעה למרות שנראה כי יש הבדל...
ואז עולה השאלה "אם זה כך אז למה לי להתאמץ? בשביל מה ללמוד? בשביל מה ובשביל מה?" השאלות האלו מראות שלא הבנת עד הסוף כי ממילה אין לך שליטה על הידיעה ואין הבדל בינהם ולכן מה שתעשה או לא זה לא בדיוק בידך!
כל החסר לאדם הן במישור הפרטי, כפרנסה, בריאות ובנים, והן במישור הכללי, בחיסרון הגלות, נובע מחיסרון הדעת...
כל החסר, נובע מהדעת
חיסרון הדעת מצד השכל זה רע, ומצד האין שכל, זה ההפך של היש שכל ואין בו רע, או טוב.
ותכלית הידיעה ש"גם" לא נדע, וזה לא עומד להשתנות כי המהות של הידיעה והאי יד'יעה זה הכלום, ללא טוב, רע, חיסרון יתרון..
והמאבק למלא את החסר של הדעת נובע (וגם לא) מבורות כי אפשר למלא את החסר הזה. אבל ככל שתמלא את הדעת, יישאר חסר כי זה טבע הדעת כי כדי שיהיה דעת חייב להיות חסר הדעת ושוב אין בזה טוב או רע.
כי אם לא יהיה חסר הדעת יהיה מחסור בחסר הזה=אין קיום
ועל המקום של חיסרון הדעת אין מה לדבר כי הוא חסר דעת ואם נלך להפך למקום שיש דעת ונשאל למה, ומי אמר? נגיע לסיבה הראשונה שעליה אין תשובה ואז יתגלה כי גם המקום של הדעת הוא חסר דעת, ומשם ההבנה.." כי אין הבדל בין יש דעת לאין דעת"
אבל גם אם נחקור את הסיבה הראשונה ולשאלה מה היה לפני הבריאה נראה שם הנחה שלא ניתן לברוא משהו באפס זמן - וכך גם כאן נשאר חיסרון הדעת לגבי ההבנה שאולי יש סיבה לסיבה הראשונה שהיא בתוך הסיבה והיא גם יכולה להיות ראשונה בחוקי משחק אחרים.. ושאתה "מקבל את ההבנה הזו במלואה".
אז מה שנשאר זה שאין הבדל בין יש לאין וגם יש הבדל אין שאלה וגם יש שאלה זה אותו דבר... וכך מושגת תכלית הידיעה שפשוט אתה =יודע + לא יודע.
השכל רוצה להשתחרר מהסבל שהוא מייצר
השכל רוצה לסבול כדי שיוכל להשתחרר מהסבל
ויש את האין שכל שם אין מה לומר
ואת זה השכל לא רוצה לקבל
ואז
השכל מייצר סבל
כדי שיוכל להשתחרר מימנו
וכל זה כדי שהפעילות השיכלית לא תיפסק
וכך החרדה
כל נגיעה באי וודאות מייצרת פחד וחרדה כי הם עדיפים על האי וודאות / אין שכל
וכך שהאדם פוגש את האי וודאות בזוגיות בפרנסה במוות - למעשה אין בהם כל פחד אבל יש בהם אי וודאות שהיא חלק מהדבר עצמו וכאשר ניגלית האי וודאות בדבר השכל מייצר פרשנות שהיא מעלה את הפחד...
כדי להיות פראקטי קחי סיפור שלך "אחד מהם שמפחיד אותך" ותגלי שיש שלב לפני שעולה הפחד שהסיפור נגמר ואתה מנסה לברר את האמת "הנוראה" ששם, ומגלה, שאין לך מושג מה קורה שם. ומכאן, מתחילות לעלות תחושות בגוף שהפעילות השיכלית מגדירה כלא נעימות וכאשר מתקיים ניסיון להיפטר מאותן תחושות נתקלים בחוסר שליטה בתחושות=אי וודאות הפחד מזדחל עם כל ניסיון להגדיר את התחושות אי וודאות הפחד לאט הופך לחרדה מאיימת עד לכדור הרגעה הגואל... וכל זה כמובן סיפור
קובי שלומוביץ
050-3331-331