... נשמע הגיוני אבל במציאות קורה לי משהו שאין דרך להשלים איתו דוקא בגלל שבחרתי להסתפק במועט על מנת לא לבלות את חיי במלחמה על זכויותיי. כאשר כל יום נולד מישהו חדש שבז לי על כך המשכתי להאמין בדרכי אבל עם הזמן גיליתי שילדיי בזים לי על כך ואף מתרחקים ממני ומביטים הי באכזבה על התבוסתנות לתפיסתם. הרצון להשכין שלום ושלווה הפך בעיני הסביבה לחולשה ראויה לבוז לא נחרדתי עד אשר גיליתי שגם ילדיי מושפעים מכך לרעה והמרחק שגדל מידי יום והכישלון דל הניסיון שלי להסביר בטענה שאני סתם אגם קורבני שמחפש אמפתיה ותשומת לב גורמים לי לאבד את הטעם בחיים, עי לא חשוב מה יקרה הלאה אין לי חיים בלי ילדיי. בדוק. כל פים שאני מתעוררת למציאות הזו הדם בגוף טוזל וקר לי. קור אימים כמו בחלום סיוט. כי זו מציאות שהנשמה והגוף מסרבים לחיות איתה בשלום. אי אפשר, ניסיתי ונכשלתי. עינוי ששום לוקסוס חיצוני לא מצליח להמעיט את מכאובי החור שנפער בלב