הניגון של בעל השדה
וכי דע, שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו (רבי נחמן מברסלב)
לעולם יש באדם שני קולות פנימיים והקול שברובד פנימי יותר, השקט מביניהם, הוא בדרך כלל זה החפץ בתכלית.
הרועה שהוא גם בעל השדה, הוא משל לאותו היבט פנימי והוא זה שמתבונן בשקט ולומד מכל דבר והוא שמסתכל על כל אחד ואחד להביאו אל התכלית שהוא כולו אחד וכולו טוב.
והאדם הולך ומלקט מיני תובנות בדרך, כמו בעל השדה שמלקט עשבים, כך הוא אוסף תובנה אחר תובנה, מקבצם ומאגדם יחד.
כאדם ההולך בשדה ומלקט שושנים ופרחים נאים אחת לאחת, עד שעושה אגודה אחת. ואחר כך מלקט עוד אחת לאחת ועושה אגודה אחרת ומחברם יחד וכן הולך ומלקט ומקבץ כמה וכמה אגודות יפות ונאות.
ובדרך, המקומות מתחלפים, קצב ההליכה משתנה וכל תובנה חדשה שמתנוצצת, נרשמת בזיכרון ונקשרת יחד עם קודמותיה ומוסיפה רובד נוסף לתפישת המציאות של האדם ומפארת את המנגינה, כי כל חכמה וחכמה, יש לה זמר וניגון מיוחד, שזה הזמר מיוחד לזו החכמה, ומזה הזמר נמשכת החכמה הזאת.
ובמהלך חייו, כל טעם טוב שטעם, ריח נעים שהריח ומראה מרהיב שראה עוררו בו את הרושם של אותו זיכרון ישן שטבוע עמוק בתוכו, רושם של אחדות.
והאחדות האמתית, היא לא זו שהופכת את כל השונה לדומה ולא זו שמעלימה ומסתירה את המציאות, אלא זו שמראה את הדומה בכל אחד מההיבטים השונים שבמציאות, וברגע שהאדם ידע ויכיר את הדומה שבשונה, ברגע שיראה את השלם, בכל אחד מהחלקים השונים של השלם, אז יראה בעיני שכלו שהכל אחד והכל טוב.
כי המקום שבו שני ההפכים אינם מסתדרים הוא לא מקום רחוק, אלא שהמקום הזה הוא בדעת האדם, כשאנחנו מתלבטים בין שני מסרים שנראים לנו כמנוגדים וסותרים, זה מוביל אותנו לתחושה של קונפליקט פנימי, מה שיוצר בנו חרדה? פחד, מתח ותסכול.
וכדי לחיות בעולם שכולו טוב, צריך להבין איך להשלים בין ההפכים, לקרבם לשלם, ומשירת העשבים נשלם הניגון של הרועה.
לעולם יש באדם שני קולות פנימיים והקול שברובד פנימי יותר, השקט מביניהם, הוא בדרך כלל זה החפץ בתכלית.
הרועה שהוא גם בעל השדה, הוא משל לאותו היבט פנימי והוא זה שמתבונן בשקט ולומד מכל דבר והוא שמסתכל על כל אחד ואחד להביאו אל התכלית שהוא כולו אחד וכולו טוב.
והאדם הולך ומלקט מיני תובנות בדרך, כמו בעל השדה שמלקט עשבים, כך הוא אוסף תובנה אחר תובנה, מקבצם ומאגדם יחד.
כאדם ההולך בשדה ומלקט שושנים ופרחים נאים אחת לאחת, עד שעושה אגודה אחת. ואחר כך מלקט עוד אחת לאחת ועושה אגודה אחרת ומחברם יחד וכן הולך ומלקט ומקבץ כמה וכמה אגודות יפות ונאות.
ובדרך, המקומות מתחלפים, קצב ההליכה משתנה וכל תובנה חדשה שמתנוצצת, נרשמת בזיכרון ונקשרת יחד עם קודמותיה ומוסיפה רובד נוסף לתפישת המציאות של האדם ומפארת את המנגינה, כי כל חכמה וחכמה, יש לה זמר וניגון מיוחד, שזה הזמר מיוחד לזו החכמה, ומזה הזמר נמשכת החכמה הזאת.
ובמהלך חייו, כל טעם טוב שטעם, ריח נעים שהריח ומראה מרהיב שראה עוררו בו את הרושם של אותו זיכרון ישן שטבוע עמוק בתוכו, רושם של אחדות.
והאחדות האמתית, היא לא זו שהופכת את כל השונה לדומה ולא זו שמעלימה ומסתירה את המציאות, אלא זו שמראה את הדומה בכל אחד מההיבטים השונים שבמציאות, וברגע שהאדם ידע ויכיר את הדומה שבשונה, ברגע שיראה את השלם, בכל אחד מהחלקים השונים של השלם, אז יראה בעיני שכלו שהכל אחד והכל טוב.
כי המקום שבו שני ההפכים אינם מסתדרים הוא לא מקום רחוק, אלא שהמקום הזה הוא בדעת האדם, כשאנחנו מתלבטים בין שני מסרים שנראים לנו כמנוגדים וסותרים, זה מוביל אותנו לתחושה של קונפליקט פנימי, מה שיוצר בנו חרדה? פחד, מתח ותסכול.
וכדי לחיות בעולם שכולו טוב, צריך להבין איך להשלים בין ההפכים, לקרבם לשלם, ומשירת העשבים נשלם הניגון של הרועה.