עץ הצרות - על כעס וצרות
"הכעס מדה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור, אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס, כאילו עובד עבודת כוכבים. ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים. לפיכך, צווה להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה". הרמב"ם בספר המדע, מרחיב בגנות הכעס.
כעס. רואים אותו בכל מקום. בכביש, בסופרמרקט, בעבודה ובכל מקום בו קיימת אינטראקציה בין אנשים. כולנו מכירים אנשים שמתרגזים וכועסים על כל דבר פעוט שקורה במהלך היום. מין טיפוסים רגזנים. כעס הוא הציפייה שלנו שהעולם יתנהל על פי דרכנו.
אנו מגדירים את הכעס כתכונה אנושית. פעמים, אנחנו נמצאים במצבים של מתח, כועסים, מרוגזים. אם בעבודה, אם בלימודים, ואף בבית על בני המשפחה. אנחנו חשים לעתים שההתפרצות היא בלתי נמנעת. המריבה מתחילה, המתח עולה, הקול מתגבר, וניתן לחוש בגוש הנבנה בגרון. מין פקעת עצבים שעוד רגע הולכת ומתפקעת! כל הגוף מתכווץ, הר הגעש שבתוכנו מתחיל לגלוש החוצה... אל המריבה הבלתי נמנעת. לאחר מכן, שקט, דממה, השקט שלאחר הסערה... מרגישים מותשים, ולרוב גם מצטערים... אבל מאוחר מדי. סוף מעשה במחשבה תחילה...
לא סתם אומרים לספור עד 10 לפני שמגיבים, לפעמים צריך עד 100, אבל זה משתלם. תוך כדי ספירה, אנחנו מסדירים את נשימתנו, מחדירים חמצן למוח ומאפשרים לשיקול הדעת לקבל שליטה על מעשינו.
בזמן הכעס, הלב שלנו, שהינו המשאבה המזרימה את החמצן למוח, מתחמם. תפקיד האוויר שאנחנו מחדירים לגוף, בין היתר, הוא לצנן את הגוף. במצב של כעס, אנחנו מתכווצים. מעברי הדם נסגרים. ברגע שאנחנו מתמקדים בנשימה, ריכוז החמצן בדם המגיע למוח עולה, המחשבה מתבהרת והתגובות נעשות יותר הגיוניות. לאחר ההתפרצות, האירוע מקבל פרופורציות אחרות בעינינו. לרוב, לאחר פרק זמן קצר, לפעמים עניין של כמה ימים, אנחנו אומרים לעצמנו... על זה התרגשתי?!
בזמן זה, אנו נוטים יותר מתמיד להסכים לביטוי השגור: "להתרגז פירושו להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים".
מבחינה מדעית קיימת סברה הגורסת שהפרשת הורמונים מסוימים הידועים בשם קטכולאמינים (אדרנלין נוראדרנלין ודופאמין) בעת כעס, עשויה לגרום נזק לשכבת האפיתל המרפדת את העורקים ולהאיץ התפתחות של טרשת עורקים.
על פי תיאוריה אחרת, הפרשה עודפת של הורמונים אלה יכולה לפגום בקצב הלב, וכן לגרום להידבקות של טסיות דם, שעלולה להוביל לסתימת כלי דם.
מסתבר שהשפעות הכעס על מערכת הלב וכלי הדם מתחילות כבר בגיל צעיר. ולכן, עלינו להשתדל לא להתרגז בגלל כל דבר פעוט. זה יתרום לבריאות הלב שלנו וגם לאיכות החיים ולשקט הנפשי.
להלן סיפור שיעזור לנו לראות את החיים בפרספקטיבה אחרת ואולי נאמץ אותו, למען חיים רגועים יותר:
"פעם אחת, כשעסקתי בשיפוץ של בית חווה ישן, שכרתי את שרותיו של אינסטלאטור שיטפל בכל ענייני הצנרת של הבית. אחרי שסיים את יום העבודה הראשון שלו, יום קשה ומתיש, יצא אל האוטו שלו וראה שיש לו פנצר. לא נעים, חשבתי לי. אחרי יום כזה הוא עוד צריך לתקן פנצר. אבל הוא עשה את זה ציק צק. כשסיים, נופף לי בידו לשלום ונכס לתא הנהג של הטנדר שלו. ניסה להתניע ו... כלום.
המנוע שבק חיים. איזה מזל ביש, הרגשתי ממש לא נעים בשבילו. מיד הצעתי לו טרמפ הביתה. כשהגענו אליו הביתה, הוא הזמין אותי להיכנס ולהכיר את משפחתו.
בעודנו פוסעים על השביל אל עבר דלת הכניסה של הבית, הוא עצר לרגע ליד עץ קטן בצד השביל ונגע בקצות העלים שלו בשתי ידיו. על מפתן הבית, שנייה לפני שפתח את הדלת, חל באיש שינוי מדהים: פניו המיוגעות אורו בחיוך רחב ושמח. הוא חיבק את שני ילדיו והניף אותם באוויר בעליצות, ונתן נשיקה אוהבת לאשתו. לא יאומן שהאיש קשה היום הזה, שאני עד לעבודה המתישה וליום הנורא שעבר עליו, נמלא כל כך הרבה חיוניות ומרץ ושמחה כשנכנס הביתה.
בתום הביקור, לאחר שביליתי במחיצתם שעה נעימה, הוא ליווה אותי החוצה אל מכוניתי.
עברנו ליד העץ שבצד השביל והייתי כל כך סקרן שלא יכול להתאפק שאלתי אותו מה זה היה הקטע עם העץ. "אה, זה מאוד פשוט", הוא ענה לי, העץ הזה הוא עץ הצרות שלי. אני יודע שבסוג העבודה שלי, זה בלתי נמנע שיהיו לי צרות ובעיות וקשיים. אבל דבר אחד בטוח, הצרות האלו לא שייכות למשפחה שלי, לאשתי ולילדיי.
לכן, כשאני בא הביתה, אני פשוט תולה את כל הצרות של אותו יום על העץ, ומבקש מאלוהים שיטפל בהן. ואז, למחרת בבוקר, כשאני יוצא מהבית, אני ניגש לעץ ולוקח מעליו את הצרות שנשארו שם. ואתה יודע מה, ממש מפליא, אבל כשאני ניגש לעץ בבוקר להוריד את הצרות ממנו, תמיד יש עליו הרבה פחות צרות ממה שזכרתי שתליתי בלילה הקודם... "
אז לכו תדעו, או שבאמת אלוהים מטפל לו בצרות בשעה שהוא ישן (כדאי ורצוי לנסות את זה פעם)... או שהשעות שחולפות, מקנות מבט אחר לדברים...
כעס. רואים אותו בכל מקום. בכביש, בסופרמרקט, בעבודה ובכל מקום בו קיימת אינטראקציה בין אנשים. כולנו מכירים אנשים שמתרגזים וכועסים על כל דבר פעוט שקורה במהלך היום. מין טיפוסים רגזנים. כעס הוא הציפייה שלנו שהעולם יתנהל על פי דרכנו.
אנו מגדירים את הכעס כתכונה אנושית. פעמים, אנחנו נמצאים במצבים של מתח, כועסים, מרוגזים. אם בעבודה, אם בלימודים, ואף בבית על בני המשפחה. אנחנו חשים לעתים שההתפרצות היא בלתי נמנעת. המריבה מתחילה, המתח עולה, הקול מתגבר, וניתן לחוש בגוש הנבנה בגרון. מין פקעת עצבים שעוד רגע הולכת ומתפקעת! כל הגוף מתכווץ, הר הגעש שבתוכנו מתחיל לגלוש החוצה... אל המריבה הבלתי נמנעת. לאחר מכן, שקט, דממה, השקט שלאחר הסערה... מרגישים מותשים, ולרוב גם מצטערים... אבל מאוחר מדי. סוף מעשה במחשבה תחילה...
לא סתם אומרים לספור עד 10 לפני שמגיבים, לפעמים צריך עד 100, אבל זה משתלם. תוך כדי ספירה, אנחנו מסדירים את נשימתנו, מחדירים חמצן למוח ומאפשרים לשיקול הדעת לקבל שליטה על מעשינו.
בזמן הכעס, הלב שלנו, שהינו המשאבה המזרימה את החמצן למוח, מתחמם. תפקיד האוויר שאנחנו מחדירים לגוף, בין היתר, הוא לצנן את הגוף. במצב של כעס, אנחנו מתכווצים. מעברי הדם נסגרים. ברגע שאנחנו מתמקדים בנשימה, ריכוז החמצן בדם המגיע למוח עולה, המחשבה מתבהרת והתגובות נעשות יותר הגיוניות. לאחר ההתפרצות, האירוע מקבל פרופורציות אחרות בעינינו. לרוב, לאחר פרק זמן קצר, לפעמים עניין של כמה ימים, אנחנו אומרים לעצמנו... על זה התרגשתי?!
בזמן זה, אנו נוטים יותר מתמיד להסכים לביטוי השגור: "להתרגז פירושו להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים".
מבחינה מדעית קיימת סברה הגורסת שהפרשת הורמונים מסוימים הידועים בשם קטכולאמינים (אדרנלין נוראדרנלין ודופאמין) בעת כעס, עשויה לגרום נזק לשכבת האפיתל המרפדת את העורקים ולהאיץ התפתחות של טרשת עורקים.
על פי תיאוריה אחרת, הפרשה עודפת של הורמונים אלה יכולה לפגום בקצב הלב, וכן לגרום להידבקות של טסיות דם, שעלולה להוביל לסתימת כלי דם.
מסתבר שהשפעות הכעס על מערכת הלב וכלי הדם מתחילות כבר בגיל צעיר. ולכן, עלינו להשתדל לא להתרגז בגלל כל דבר פעוט. זה יתרום לבריאות הלב שלנו וגם לאיכות החיים ולשקט הנפשי.
להלן סיפור שיעזור לנו לראות את החיים בפרספקטיבה אחרת ואולי נאמץ אותו, למען חיים רגועים יותר:
"פעם אחת, כשעסקתי בשיפוץ של בית חווה ישן, שכרתי את שרותיו של אינסטלאטור שיטפל בכל ענייני הצנרת של הבית. אחרי שסיים את יום העבודה הראשון שלו, יום קשה ומתיש, יצא אל האוטו שלו וראה שיש לו פנצר. לא נעים, חשבתי לי. אחרי יום כזה הוא עוד צריך לתקן פנצר. אבל הוא עשה את זה ציק צק. כשסיים, נופף לי בידו לשלום ונכס לתא הנהג של הטנדר שלו. ניסה להתניע ו... כלום.
המנוע שבק חיים. איזה מזל ביש, הרגשתי ממש לא נעים בשבילו. מיד הצעתי לו טרמפ הביתה. כשהגענו אליו הביתה, הוא הזמין אותי להיכנס ולהכיר את משפחתו.
בעודנו פוסעים על השביל אל עבר דלת הכניסה של הבית, הוא עצר לרגע ליד עץ קטן בצד השביל ונגע בקצות העלים שלו בשתי ידיו. על מפתן הבית, שנייה לפני שפתח את הדלת, חל באיש שינוי מדהים: פניו המיוגעות אורו בחיוך רחב ושמח. הוא חיבק את שני ילדיו והניף אותם באוויר בעליצות, ונתן נשיקה אוהבת לאשתו. לא יאומן שהאיש קשה היום הזה, שאני עד לעבודה המתישה וליום הנורא שעבר עליו, נמלא כל כך הרבה חיוניות ומרץ ושמחה כשנכנס הביתה.
בתום הביקור, לאחר שביליתי במחיצתם שעה נעימה, הוא ליווה אותי החוצה אל מכוניתי.
עברנו ליד העץ שבצד השביל והייתי כל כך סקרן שלא יכול להתאפק שאלתי אותו מה זה היה הקטע עם העץ. "אה, זה מאוד פשוט", הוא ענה לי, העץ הזה הוא עץ הצרות שלי. אני יודע שבסוג העבודה שלי, זה בלתי נמנע שיהיו לי צרות ובעיות וקשיים. אבל דבר אחד בטוח, הצרות האלו לא שייכות למשפחה שלי, לאשתי ולילדיי.
לכן, כשאני בא הביתה, אני פשוט תולה את כל הצרות של אותו יום על העץ, ומבקש מאלוהים שיטפל בהן. ואז, למחרת בבוקר, כשאני יוצא מהבית, אני ניגש לעץ ולוקח מעליו את הצרות שנשארו שם. ואתה יודע מה, ממש מפליא, אבל כשאני ניגש לעץ בבוקר להוריד את הצרות ממנו, תמיד יש עליו הרבה פחות צרות ממה שזכרתי שתליתי בלילה הקודם... "
אז לכו תדעו, או שבאמת אלוהים מטפל לו בצרות בשעה שהוא ישן (כדאי ורצוי לנסות את זה פעם)... או שהשעות שחולפות, מקנות מבט אחר לדברים...