קמה בבוקר, מתלבשת. שיניים, חושבת לעצמי. הוא פתאום מגיח, אני רואה אותו. אחריי. אפור, בצורתו דומה לי אך עודנו גדול יותר. הצל הזה מבקר אותי גם כשאין שמש. הוא שם, עוקב אחריי. יוצאת לעבודה. הוא נפרד ממני לכמה רגעים.

קורה משהו בעבודה, מישהו נפגע. אז כמובן שהוא מגיח חזרה, קשה לו בלעדיי. אבל אולי, אולי לי קשה בלעדיו? תוהה.

"זוכרת אותי? זה אני, אשמה. אני יודע, אני פה גם כשאת לא באמת זקוקה לי. אבל אני ממש ממש חשוב!

לעיתים הוא מופיע בכמה מידות גדולות יותר. הרבה יותר ממה שצריך!

הוא טוען שיש לי קשר לכל מיני השלכות שליליות, שדברים קשים קרו בגללי. הוא כועס עליי. לפעמים ההשלכות האלה הן לא באמת שליליות. לעתים אין להן בכלל קשר אליי.

כשהוא בא אני מתכווצת. לא כל כך נעים לי בתוך עצמי.

אבל יושבת בפארק. הוא איתי. רגע אני מבינה! הוא לא באמת קיים. אני המצאתי אותו, אני מחליטה מתי הוא בא ומתי הולך!

"צל האשמה, יקר. אני מכבדת אותך, יש מקרים שבאמת צריך אותך! אתה מזכיר לי, כן. אני אנושית, אני יכולה לטעות, אתה המצפון, וגם המצפן שלי! אני רוצה שתבוא. אבל אתה גדול מידי לעתים. יש פעמים שאתה מופיע גם בתצורה הלא נכונה. קורה שאתה מבקר כשלא באמת צריך. אז אולי אולי נדבר?"