למן היום בו התחלתי לתרגל זן אנשים שואלים אותי מה זה אומר? העובדה שאנשים שמעולם לא שמעו על זן שואלים זאת אינה מפתיעה. אבל במהלך החודשים האחרונים הופתעתי לגלות שיש אנשים שמתרגלים זן וביניהם אפילו נזירים, שאין להם מושג מהו התרגול הזה.
בעולם המערבי זן מתקשר בתודעתם של אנשים רבים לעולם הניו - איג', לנגני מוזיקה ניידים ולספרים בסגנון "זן ועסקים", "זן וסקס" או "זן ואסתטיקה" - בסופו של דבר בעולם המערבי שלנו בו אנחנו מחפשים תמיד אחר התועלת שבדברים מדובר תמיד בזן ועוד משהו. מיותר אולי לציין שמקריאת ספרים כאלה או מהאזנה ללהיט האחרון של בריטני ספירס בנגן המוזיקה הזני החדש שלנו לא ניתן לדעת מהו זן.
יש אנשים ששמעו על זן והם יודעים שיש סוגים שונים של זן שנקראים בשמות שונים. יש זן סיני, זן יפני, זן קוריאני, זן ויאטנמי, זן סוטו וזן רינזאי ובטח יש עוד זנים של זן שאני אפילו לא מכיר והם מכירים. אפילו אושו טען שהוא מלמד זן. אני בטוח שיש עניין אקדמי מסוים בהבדלים בין ה"זנים" השונים. אני לא אכנס אליהם. אותי מעניין לדבר על התרגול שלי. מהו הזן שאני מתרגל מבלי לתת לו שם?
אז מה זאת אומרת לתרגל זן? ראשית יש להבין שזן הוא בודהיזם. לא סוג של בודהיזם אלא בודהיזם. אין זה אומר שאין מסורות אחרות שגם הן בודהיזם. אז מה זה אומר ש"זן הוא בודהיזם? " המשמעות המידית היא שזן הוא דת שמאפשרת לכל מי שמתרגל אותה להשתחרר מכבלי הסבל. במשפט האחרון יש שלוש מילות מפתח: "דת", "לכל" ו"להשתחרר". הזן הוא דת אוניברסלית שמאפשרת לכל המתרגלים אותה גאולה בחיים האלה. יכול להיות שהמילה "דת" מרתיעה אתכם. אם כן הניחו לה לעת עתה. אני אתמקד ראשית בצירוף המילים "להשתחרר מהסבל". מהו אותו סבל שמובטח לנו שחרור ממנו?
החיים שלנו הם כולם אי - נחת. אנחנו מוצאים את עצמנו לעתים קרובות לא מסופקים מחיינו. תרים תדיר אחר הדבר הבא שאנחנו מקווים שיגרום לנו אושר רק בשביל לגלות שהאושר הזה חולף מהר, ושוב יש דבר אחר להשיג. אנחנו, לעתים קרובות, מוצאים את עצמנו מתאמצים להימנע מדברים שאנחנו תופסים כגורמים לנו סבל או אי - נחת. אבל גם אם נמנענו מדבר אחד תמיד ישנו דבר נוסף להימנע ממנו. כשאנחנו נתקלים בדברים שאינם בשליטתנו אנחנו נתקפים בתחושת חוסר אונים ונראה לנו שאין מוצא. אנחנו קמים בוקר אחד ומגלים שאנחנו מותשים מהחיים. אנחנו יודעים שאנחנו עתידים למות ושאהובינו עתידים למות. וזה גורם לנו סבל. בכל פגישה משמחת טמון זרע הפרידה ולכן השמחה מהולה בסבל. אנחנו דואגים לגבי העתיד שטרם הגיע ומצטערים על העבר שכבר חלף. גם זהו סבל. על - אף שאנחנו מנסים להתעלם מכך אנחנו יכולים לראות בבירור, שאין בעולמנו דבר שהוא קבוע, הכל משתנה. עלומינו עתידים לחלוף. ההיווכחות הזו גורמת לנו סבל. הזן מציע לנו לראות בסבל הזה את זרע השחרור ממנו.
כעת שאלו את עצמכם, "האם סבלתי מספיק? "
כיצד אם כן אנחנו יכולים להשתחרר? לשם כך לימד אותנו הבודהה שקיאמוני את הדרך הנאצלת כפולת השמונה. הדרך הנאצלת כפולת השמונה היא הדרך לשחרור ובו בזמן היא השחרור עצמו. הדרך הנאצלת כפולת השמונה היא התעוררות השלמה של הבודהה. לכן דוגן זנז'י חוזר מדגיש שוב ושוב שהתרגול וההגשמה (של הדרך) הם אחד. אני אחזור לנקודה הזו בהמשך. אז מה היא בעצם הדרך הנאצלת כפולת השמונה?
הדרך הנאצלת כפולת השמונה מורכבת מתרגול בו זמני של שמונה הנקודות הבאות: התבוננות נכונה, התכוונות נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, מחייה נכונה, מאמץ נכון, שימת - לב נכונה, ריכוז נכון. הנקודות האלה מחולקות לשלוש קבוצות. השתיים הראשונות הן חכמה (פראג'נה), השלוש אחר כך הן מוסר (סילה) והשלוש האחרונות הן פיתוח - התודעה (סמאדהי). חשוב להבחין שהמילה "נכון" היא המפתח. עלינו לחיות חיים של חכמה נכונה, מוסר נכון ופיתוח - תודעה נכון. מהו ה"נכון" הזה?
החכמה הנכונה היא התבוננות בעולם כפי שהוא והתבוננות בסבל כפי שהוא. כלומר לראות נכוחה שהחיים שלנו הם סבל, ושיש מקור לסבל הזה. כבר ראינו כיצד החיים שלנו הם סבל אבל זה לא מספיק. כעת עלייך להתנתק מהדיון התיאורטי בסבל ולראות כיצד האמת הזו על הסבל מתייחסת לחיים שלך, ולשאול את עצמך בכנות, "האם סבלתי מספיק? והאם אני רוצה לשים לסבל הזה קץ? "
אם בחנו לעומק את האמת על הסבל אנחנו יכולים להיווכח שיש לסבל הזה מקור. מקור הסבל הוא האני שאינו יכול להיות מרוצה במצבו הנוכחי. האני שתמיד מחפש אחר סיפוק במקום אחר. אבל בתובנה הזו כשאנו בוחנים אותה לעומק כבר נמצאים זרעי השחרור.
כיצד אנחנו מתבוננים בעולם כפי שהוא? אנחנו רואים נכוחה שהכל זמני וחולף. אנחנו רואים נכוחה שאין לנו יכולת לראות את העולם כפי שהוא באמת. שתודעתנו וגופינו פועלים כך שתמיד אנחנו רואים רק את נקודת המבט שלנו שמושפעת באופן מוחלט מהרעיונות שלנו, דעות הקדומות שלנו, הרגשות שלנו והחושים שלנו. אנחנו רואים נכוחה שאין דבר בעולם כולו שמתקיים ללא סיבה ושאין דבר בעולם שהוא סיבת עצמו. שהכל קשור זה בזה ושגם קיומנו הוא תולדה של אין ספור סיבות, ושבכל רגע ורגע אנחנו קיימים בשל אין - ספור סיבות, ושאין - ספור דברים קיימים כתוצאה מקיומנו שלנו. אנחנו מתבוננים בגוף שלנו ורואים שהוא עתיד להזדקן ולחלוף. אנחנו מתבוננים במושג האני שלנו ומגלים שאין לו בסיס בשום מקום בגוף ובשום מקום מחוץ לגוף. שהאני שלנו הוא לא יותר ממחשבה שהיא תוצאת ממחשבה שהיא תוצאת מחשבה שהיא תוצאת מחשבה. או מתחושה שהיא תוצאת מחשבה או מתחושה שהיא תוצאת המפגש בין אברי החישה שלנו לעולם. האני הזה לא קבוע ומוצק. גם הוא משתנה מרגע לרגע. מי שהיינו אך לפני שנייה, דקה, יום, שבוע, חודש, שנה, עשר שנים, כשנולדנו אינו מי שאנחנו עכשיו ומי שנהיה בעוד שנייה, דקה, יום, שבוע, חודש, שנה, עשר שנים, כשנמות. אבל האני הזה גם לא שונה. גם האני הזה על כל מחשבותיו אינו אלא רשת של סיבות ותוצאות עד אין - קץ. הגוף והתודעה שלנו אינם נפרדים. הם המים ששתינו, האוכל שאכלנו, האוויר שאנחנו נושמים וכל העולם כולו. לראות שבגופנו מתגשם העולם כולו אבל שגופנו אינו העולם כולו.
כאשר אנחנו מתבוננים בעולם ובסבל כך, עולה בנו ההתכוונות הנכונה אותה יש לטפח. ההתכוונות הנכונה היא לשכוח את האני בכל מעשינו. לכוון את כל מעשינו למען הזולת והעולם כולו היא ההתכוונות הנכונה. לכן התרגול שלנו הוא לשכוח את האני. אנשים טועים לחשוב ששכחת האני פירושה ויתור על האגו. שכחת האני פירושה ויתור על האגואיזם. כאשר אנחנו מוותרים על האגואיזם אנחנו מאפשרים לעצמי האמתי שלנו לפעול דרך האני. אני ארחיב בנקודה החשובה הזו בהמשך. זוהי החכמה הנכונה.
המוסר הנכון הוא הפעולה הנעשית מתוך שכחת האני.
דיבור נכון הוא הדיבור שבו השומע חשוב מהמשמיע. דיבור שמתכוון כל - כולו לשמש ככלי בידי השומע ולא ככלי בידי המשמיע.
פעולה נכונה היא הפעולה שמכוונת כלפי בודהה. פעולה שבה אנחנו שמים באופן מוחלט את טובת האחר לפני טובתנו היא פעולה שמכוונת כלפי בודהה. יש לשים לב שבבודהיזם בניגוד למחשבה המערבית גם מחשבה היא פעולה. בעצם אין שום פעילות של הגוף והתודעה שהיא נייטרלית. כל מחשבה או מעשה ללא הבדל מכוונים אותנו כלפי בודהה או הרחק ממנו. ההתכוונות כלפי בודהה היא ההתעוררות והשחרור.
מחייה נכונה. הבודהה הגדיר מספר קריטריונים למחייה נכונה ואף סיפק מספר דוגמאות ספציפיות. אני לא אפרט את הדוגמאות האלה אלא אנסה להסביר את הכוונה העומדת מאחוריהן. מחייה נכונה היא זו המאפשרת לנו להתקיים מבלי לפגוע בישויות חשות אחרות. לא לפגוע בישויות חשות אחרות פירושו לא לפגוע בחייהן, רווחתן או סיכוייהן להתעורר. מתוך הקריטריון הזה ניתן להבין דוגמאות ספציפיות שנתן הבודהה כמו לא לסחור בנשק או משקאות משכרים (היום היינו מוסיפים ודאי גם סמים), לא לעסוק בתעשיית הבשר (ציד, קצבות וכו'). זן הוא דת למבוגרים. ככזו לא נמצא בזן חוקים כמו "אל תהיה קצב. " לכל אחד מאיתנו האחריות המוחלטת והסופית לחייו. עלייך להחליט בכנות עבור עצמך. שאלו את עצמכם האם באופן שבו אתם חיים את חייכם אתם משתמשים באחר ככלי. במושג אחר אני לא מתכוון רק לבני - אדם כי אם לכל הישויות החשות ובמובנים רבים לכל העולם.
אנחנו יכולים לראות שהמוסר הנכון הוא לא מוסר של חוקים ומצוות כי אם מוסר אישי שבו אנחנו צריכים לענות בכנות על השאלה, "האם בפעולה שלי אני מוותר על האני שלי, על האגואיזם שלי? "
* זן בודהיזם / זאזן - מה זאת אומרת לתרגל זן? חלק 2. www.bendowa.net/zenblog1/בלוג/שלושה-נושאים/
בעולם המערבי זן מתקשר בתודעתם של אנשים רבים לעולם הניו - איג', לנגני מוזיקה ניידים ולספרים בסגנון "זן ועסקים", "זן וסקס" או "זן ואסתטיקה" - בסופו של דבר בעולם המערבי שלנו בו אנחנו מחפשים תמיד אחר התועלת שבדברים מדובר תמיד בזן ועוד משהו. מיותר אולי לציין שמקריאת ספרים כאלה או מהאזנה ללהיט האחרון של בריטני ספירס בנגן המוזיקה הזני החדש שלנו לא ניתן לדעת מהו זן.
יש אנשים ששמעו על זן והם יודעים שיש סוגים שונים של זן שנקראים בשמות שונים. יש זן סיני, זן יפני, זן קוריאני, זן ויאטנמי, זן סוטו וזן רינזאי ובטח יש עוד זנים של זן שאני אפילו לא מכיר והם מכירים. אפילו אושו טען שהוא מלמד זן. אני בטוח שיש עניין אקדמי מסוים בהבדלים בין ה"זנים" השונים. אני לא אכנס אליהם. אותי מעניין לדבר על התרגול שלי. מהו הזן שאני מתרגל מבלי לתת לו שם?
אז מה זאת אומרת לתרגל זן? ראשית יש להבין שזן הוא בודהיזם. לא סוג של בודהיזם אלא בודהיזם. אין זה אומר שאין מסורות אחרות שגם הן בודהיזם. אז מה זה אומר ש"זן הוא בודהיזם? " המשמעות המידית היא שזן הוא דת שמאפשרת לכל מי שמתרגל אותה להשתחרר מכבלי הסבל. במשפט האחרון יש שלוש מילות מפתח: "דת", "לכל" ו"להשתחרר". הזן הוא דת אוניברסלית שמאפשרת לכל המתרגלים אותה גאולה בחיים האלה. יכול להיות שהמילה "דת" מרתיעה אתכם. אם כן הניחו לה לעת עתה. אני אתמקד ראשית בצירוף המילים "להשתחרר מהסבל". מהו אותו סבל שמובטח לנו שחרור ממנו?
החיים שלנו הם כולם אי - נחת. אנחנו מוצאים את עצמנו לעתים קרובות לא מסופקים מחיינו. תרים תדיר אחר הדבר הבא שאנחנו מקווים שיגרום לנו אושר רק בשביל לגלות שהאושר הזה חולף מהר, ושוב יש דבר אחר להשיג. אנחנו, לעתים קרובות, מוצאים את עצמנו מתאמצים להימנע מדברים שאנחנו תופסים כגורמים לנו סבל או אי - נחת. אבל גם אם נמנענו מדבר אחד תמיד ישנו דבר נוסף להימנע ממנו. כשאנחנו נתקלים בדברים שאינם בשליטתנו אנחנו נתקפים בתחושת חוסר אונים ונראה לנו שאין מוצא. אנחנו קמים בוקר אחד ומגלים שאנחנו מותשים מהחיים. אנחנו יודעים שאנחנו עתידים למות ושאהובינו עתידים למות. וזה גורם לנו סבל. בכל פגישה משמחת טמון זרע הפרידה ולכן השמחה מהולה בסבל. אנחנו דואגים לגבי העתיד שטרם הגיע ומצטערים על העבר שכבר חלף. גם זהו סבל. על - אף שאנחנו מנסים להתעלם מכך אנחנו יכולים לראות בבירור, שאין בעולמנו דבר שהוא קבוע, הכל משתנה. עלומינו עתידים לחלוף. ההיווכחות הזו גורמת לנו סבל. הזן מציע לנו לראות בסבל הזה את זרע השחרור ממנו.
כעת שאלו את עצמכם, "האם סבלתי מספיק? "
כיצד אם כן אנחנו יכולים להשתחרר? לשם כך לימד אותנו הבודהה שקיאמוני את הדרך הנאצלת כפולת השמונה. הדרך הנאצלת כפולת השמונה היא הדרך לשחרור ובו בזמן היא השחרור עצמו. הדרך הנאצלת כפולת השמונה היא התעוררות השלמה של הבודהה. לכן דוגן זנז'י חוזר מדגיש שוב ושוב שהתרגול וההגשמה (של הדרך) הם אחד. אני אחזור לנקודה הזו בהמשך. אז מה היא בעצם הדרך הנאצלת כפולת השמונה?
הדרך הנאצלת כפולת השמונה מורכבת מתרגול בו זמני של שמונה הנקודות הבאות: התבוננות נכונה, התכוונות נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, מחייה נכונה, מאמץ נכון, שימת - לב נכונה, ריכוז נכון. הנקודות האלה מחולקות לשלוש קבוצות. השתיים הראשונות הן חכמה (פראג'נה), השלוש אחר כך הן מוסר (סילה) והשלוש האחרונות הן פיתוח - התודעה (סמאדהי). חשוב להבחין שהמילה "נכון" היא המפתח. עלינו לחיות חיים של חכמה נכונה, מוסר נכון ופיתוח - תודעה נכון. מהו ה"נכון" הזה?
החכמה הנכונה היא התבוננות בעולם כפי שהוא והתבוננות בסבל כפי שהוא. כלומר לראות נכוחה שהחיים שלנו הם סבל, ושיש מקור לסבל הזה. כבר ראינו כיצד החיים שלנו הם סבל אבל זה לא מספיק. כעת עלייך להתנתק מהדיון התיאורטי בסבל ולראות כיצד האמת הזו על הסבל מתייחסת לחיים שלך, ולשאול את עצמך בכנות, "האם סבלתי מספיק? והאם אני רוצה לשים לסבל הזה קץ? "
אם בחנו לעומק את האמת על הסבל אנחנו יכולים להיווכח שיש לסבל הזה מקור. מקור הסבל הוא האני שאינו יכול להיות מרוצה במצבו הנוכחי. האני שתמיד מחפש אחר סיפוק במקום אחר. אבל בתובנה הזו כשאנו בוחנים אותה לעומק כבר נמצאים זרעי השחרור.
כיצד אנחנו מתבוננים בעולם כפי שהוא? אנחנו רואים נכוחה שהכל זמני וחולף. אנחנו רואים נכוחה שאין לנו יכולת לראות את העולם כפי שהוא באמת. שתודעתנו וגופינו פועלים כך שתמיד אנחנו רואים רק את נקודת המבט שלנו שמושפעת באופן מוחלט מהרעיונות שלנו, דעות הקדומות שלנו, הרגשות שלנו והחושים שלנו. אנחנו רואים נכוחה שאין דבר בעולם כולו שמתקיים ללא סיבה ושאין דבר בעולם שהוא סיבת עצמו. שהכל קשור זה בזה ושגם קיומנו הוא תולדה של אין ספור סיבות, ושבכל רגע ורגע אנחנו קיימים בשל אין - ספור סיבות, ושאין - ספור דברים קיימים כתוצאה מקיומנו שלנו. אנחנו מתבוננים בגוף שלנו ורואים שהוא עתיד להזדקן ולחלוף. אנחנו מתבוננים במושג האני שלנו ומגלים שאין לו בסיס בשום מקום בגוף ובשום מקום מחוץ לגוף. שהאני שלנו הוא לא יותר ממחשבה שהיא תוצאת ממחשבה שהיא תוצאת מחשבה שהיא תוצאת מחשבה. או מתחושה שהיא תוצאת מחשבה או מתחושה שהיא תוצאת המפגש בין אברי החישה שלנו לעולם. האני הזה לא קבוע ומוצק. גם הוא משתנה מרגע לרגע. מי שהיינו אך לפני שנייה, דקה, יום, שבוע, חודש, שנה, עשר שנים, כשנולדנו אינו מי שאנחנו עכשיו ומי שנהיה בעוד שנייה, דקה, יום, שבוע, חודש, שנה, עשר שנים, כשנמות. אבל האני הזה גם לא שונה. גם האני הזה על כל מחשבותיו אינו אלא רשת של סיבות ותוצאות עד אין - קץ. הגוף והתודעה שלנו אינם נפרדים. הם המים ששתינו, האוכל שאכלנו, האוויר שאנחנו נושמים וכל העולם כולו. לראות שבגופנו מתגשם העולם כולו אבל שגופנו אינו העולם כולו.
כאשר אנחנו מתבוננים בעולם ובסבל כך, עולה בנו ההתכוונות הנכונה אותה יש לטפח. ההתכוונות הנכונה היא לשכוח את האני בכל מעשינו. לכוון את כל מעשינו למען הזולת והעולם כולו היא ההתכוונות הנכונה. לכן התרגול שלנו הוא לשכוח את האני. אנשים טועים לחשוב ששכחת האני פירושה ויתור על האגו. שכחת האני פירושה ויתור על האגואיזם. כאשר אנחנו מוותרים על האגואיזם אנחנו מאפשרים לעצמי האמתי שלנו לפעול דרך האני. אני ארחיב בנקודה החשובה הזו בהמשך. זוהי החכמה הנכונה.
המוסר הנכון הוא הפעולה הנעשית מתוך שכחת האני.
דיבור נכון הוא הדיבור שבו השומע חשוב מהמשמיע. דיבור שמתכוון כל - כולו לשמש ככלי בידי השומע ולא ככלי בידי המשמיע.
פעולה נכונה היא הפעולה שמכוונת כלפי בודהה. פעולה שבה אנחנו שמים באופן מוחלט את טובת האחר לפני טובתנו היא פעולה שמכוונת כלפי בודהה. יש לשים לב שבבודהיזם בניגוד למחשבה המערבית גם מחשבה היא פעולה. בעצם אין שום פעילות של הגוף והתודעה שהיא נייטרלית. כל מחשבה או מעשה ללא הבדל מכוונים אותנו כלפי בודהה או הרחק ממנו. ההתכוונות כלפי בודהה היא ההתעוררות והשחרור.
מחייה נכונה. הבודהה הגדיר מספר קריטריונים למחייה נכונה ואף סיפק מספר דוגמאות ספציפיות. אני לא אפרט את הדוגמאות האלה אלא אנסה להסביר את הכוונה העומדת מאחוריהן. מחייה נכונה היא זו המאפשרת לנו להתקיים מבלי לפגוע בישויות חשות אחרות. לא לפגוע בישויות חשות אחרות פירושו לא לפגוע בחייהן, רווחתן או סיכוייהן להתעורר. מתוך הקריטריון הזה ניתן להבין דוגמאות ספציפיות שנתן הבודהה כמו לא לסחור בנשק או משקאות משכרים (היום היינו מוסיפים ודאי גם סמים), לא לעסוק בתעשיית הבשר (ציד, קצבות וכו'). זן הוא דת למבוגרים. ככזו לא נמצא בזן חוקים כמו "אל תהיה קצב. " לכל אחד מאיתנו האחריות המוחלטת והסופית לחייו. עלייך להחליט בכנות עבור עצמך. שאלו את עצמכם האם באופן שבו אתם חיים את חייכם אתם משתמשים באחר ככלי. במושג אחר אני לא מתכוון רק לבני - אדם כי אם לכל הישויות החשות ובמובנים רבים לכל העולם.
אנחנו יכולים לראות שהמוסר הנכון הוא לא מוסר של חוקים ומצוות כי אם מוסר אישי שבו אנחנו צריכים לענות בכנות על השאלה, "האם בפעולה שלי אני מוותר על האני שלי, על האגואיזם שלי? "
* זן בודהיזם / זאזן - מה זאת אומרת לתרגל זן? חלק 2. www.bendowa.net/zenblog1/בלוג/שלושה-נושאים/
050-3331-331