במאמר זה נדבר על מהותו של מבחן התוצאה ובעצם אם חוקרים לעומק אפשר להגיע להבנה שכל היוצרות מתהפכות ודווקא משם צומחת הבנה חדשה שהיא המקום האחרון שניתן לחפש בו.
לפעמים כאשר אדם בוחר לעשות פעולה מסויימת הוא עושה אותה כי היא משיגה עבורו מטרה מסויימת שהוא חפץ בה. אבל, לא תמיד מקשרים את המטרה להנאה ומכאן יכול להיות קונפליקט עם הרצון להיות מאושר מאותה הפעולה. ולעתים, יש מצבים שהאדם בוחר בפעולה הזו, כי הפעולה הזו גורמת לאדם הישג כלשהו והוא מבין שזאת המשאלה הכי גדולה שלו.
אבל כאשר הפעולה הזו מתנגשת עם הרצון להינות, הרי שבאופן חשיבה הזה לא ניתן להינות באופן מלא מהמטרה והאדם לא עושה אותה בלב שלם, היא מעין ברירת מחדל בין הרצונות. ההנאה הגדולה, בהתחלה לכאורה גורמת לו סבל בטווח הקצר אבל, הנאה לטווח הרחוק. מצד אחר, ההנאה הרגעית גורמת לאדם הנאה מהירה אבל דחיקה לצד של שאר הדברים היותר חשובים מבחינתו ולכן, סבל לטווח הארוך.
האדם אמנם עושה סדר עדיפויות אבל בסדר עדיפויות כזה, גם אם יצליח להשיג את המטרה שלו לטווח הארוך הרי שימשיך להישאר אומלל. ולכן, גם אם יעשה לעצמו מבחן תוצאה או שמבחן התוצאה יראה כמו תאונה או לחילופין עוזר כמו "כוסות רוח למת".
אז בעצם, איך האדם יכול להשיג גם את המטרה אבל שהאושר שלו לא יהיה תלוי במטרה? יש כאן "באג" רציני בחשיבה של האדם, כי אם הוא כל הזמן חושב בכיוון של אני אהיה מאושר אם אשיג X ואחר כך הוא ירצה Y ואח"כ סיגמה ועוד... זה שהוא רוצה להשיג זה הכל טוב ויפה. הוא משקיע בסדר עדיפויות, בוחר בו, אבל לא מסתכל על השורש שבוחר עבורו את סדר העדיפויות הלא הוא המחשבה.
המחשבה של אדם כזה ממוקדת ברצון להשתפר אבל מציבה תנאי האושר תלוי אם האדם יצליח בדבר מסויים, אבל כאשר המטרה מתממשת האושר מתמוגג כלא היה כי יש מטרה חדשה גבוהה יותר. ואז הוא מתנה שוב את פקודת האושר בתנאי שהוא ישיג וכך נוצר רצף שהאושר תמיד רחוק ממנו אפילו רק מרחק פסיעה אבל כמעט זה לא מספיק.
המחשבה של האדם בוחרת את סדר העדיפויות ולכן - צריך דווקא להתחיל לחקור את הנושא מהמחשבה, ולא מאיזה פעולה יותר נכונה או איזה מעשה יותר יקדם את האדם למטרה, או מאיזה סדר עדיפויות בפעולות לעשות את הדברים. כאן זו לא ההתחלה, כאן אלה פעולות שבאות ממקום יותר עמוק ואת המקור העמוק של המחשבה יש לחקור.
ולכן, לפני שחוקרים את המעשים איזה מעשים לעשות, יש לחקור תחילה את המחשבה. יש לעשות סדר עדיפויות במחשבה כי היא הכי חשובה, ממנה באים כל המעשים. ועומק המחשבה הוא שאם האדם רוצה להיות מאושר, עליו לבדוק אם המחשבה שלו מובילה אותו להיות מאושר. כי אם האדם חושב כל הזמן להתנות את האושר שלו באם ישיג את המטרה כפי שבואר, הוא כל הזמן יחפש את המטרה הבאה בדרך וכך יהיה כמעט מאושר.
ולכן, סדר העדיפויות הוא לא אם אעשה כך וכך אהיה מאושר = חוסר אושר. ולא בגלל שאי אפשר להגיע לאושר לא אחפש כלום ואתאכזב = חוסר אושר. וגם לא לוותר על משהו שרוצים מאוד בלי לחקור אם יכולים ואז עדיין רוצים את זה ולחיות מתוך תחושת החמצה, ולא להתפשר על כך שמשיגים את המטרות ומוותרים על האושר = חוסר אושר. במקום הקיבעון המחשבתי הזה אפשר לחשוב קצת אחרת, והפרספקטיבה משתנה על החיים מהקצה אל הקצה.
כי המחשבה של האדם יכולה להוביל אותו לפי איך שהאדם חושב והדבר לכאורה נראה סתמי ופשטני ואפילו חורה איך אפשר לומר משפט שכל אחד יכול לשלוף מהשרוול? אבל איפכא מסתברא ולא מילים בעלמא, כי המחשבה של האדם יכולה להוביל אותו להרגיש כאילו הוא נולד מחדש לחיים יפים יותר. הוא יכול להרגיש טוב לא מתוך חוסר ברירה. והשאלה היא: איך?
והרעיון הוא פשוט וקל לביצוע, כאשר האדם חושב שהוא מקבל את המציאות כפי שהיא ללא תנאים, ואוהב את המציאות כפי שהיא ללא תנאים אז הוא לא צריך ללכת סביב הזנב של עצמו ולהתבלבל בין מטרות ארוכות טווח לבין מטרות קצרות טווח כי הוא אוהב את המציאות כפי שהיא, ולכן, המחשבה שלו מנווטת אותו לשיקול הטוב ביותר עבורו, ואין הכוונה לעשות את אותם הדברים ולהגיד את המילים 'אני אוהב את המציאות כפי שהיא' זה לא אדם שאוהב את המציאות כפי שהיא. זה אדם מתוסכל שהמציא מילים חדשות להתבטא.
הכוונה האמיתית היא שהמשמעות היא כאשר האדם באמת אוהב את המציאות כפי שהיא ומקבל אותה כפי שהיא, אזי הוא יכול להתבונן על המציאות כפי שהיא, ודרכה לנווט באופן הטוב ביותר עבורו. לא מתוך פשרות ולא מתוך אילוצים, אלא מתוך הבנה אובייקטיבית על מנת ייטב לו. והבנה כזו מתוך חשיבה כזו מובילה את האדם לטוב ביותר כי האדם ממילא מרגיש הכי טוב = יכול להעניק לעצמו את הכי טוב = הכי הרבה מוטיבציה = הכי הרבה רצון להינות מהקיים = רצון לתגמל את עצמו ואת אחרים = ההחלטות הכי טובות לאדם.
כי אם אדם מתחיל מצורת החשיבה הכי אפקטיבית, הוא מתחיל מהרמה הכי גבוהה שלו = הרגשה של היוולדות מחדש = לתת את הטוב ביותר בלי מחסומים פסיכולוגיים = שום דבר לא מפריע לאדם בדרכו לאן שפניו מועדות = האדם מאושר בלי להתנות את האושר שלו בדבר חיצוני. כלומר, מטרה עבורו היא רק כדי לעשות טוב יותר, אבל כבר מעכשיו טוב לו.
כבר עכשיו טוב לו, והוא מקבל את המציאות ואוהב את המציאות כפי שהיא, המטרות הן ע"מ להרגיש טוב יותר. וגם אפשר להינות מהדרך אל המטרה יותר מאשר המטרה עצמה. כלומר, אדם מסמן לעצמו מטרות כדי להינות בדרך אליהן.
לפעמים כאשר אדם בוחר לעשות פעולה מסויימת הוא עושה אותה כי היא משיגה עבורו מטרה מסויימת שהוא חפץ בה. אבל, לא תמיד מקשרים את המטרה להנאה ומכאן יכול להיות קונפליקט עם הרצון להיות מאושר מאותה הפעולה. ולעתים, יש מצבים שהאדם בוחר בפעולה הזו, כי הפעולה הזו גורמת לאדם הישג כלשהו והוא מבין שזאת המשאלה הכי גדולה שלו.
אבל כאשר הפעולה הזו מתנגשת עם הרצון להינות, הרי שבאופן חשיבה הזה לא ניתן להינות באופן מלא מהמטרה והאדם לא עושה אותה בלב שלם, היא מעין ברירת מחדל בין הרצונות. ההנאה הגדולה, בהתחלה לכאורה גורמת לו סבל בטווח הקצר אבל, הנאה לטווח הרחוק. מצד אחר, ההנאה הרגעית גורמת לאדם הנאה מהירה אבל דחיקה לצד של שאר הדברים היותר חשובים מבחינתו ולכן, סבל לטווח הארוך.
האדם אמנם עושה סדר עדיפויות אבל בסדר עדיפויות כזה, גם אם יצליח להשיג את המטרה שלו לטווח הארוך הרי שימשיך להישאר אומלל. ולכן, גם אם יעשה לעצמו מבחן תוצאה או שמבחן התוצאה יראה כמו תאונה או לחילופין עוזר כמו "כוסות רוח למת".
אז בעצם, איך האדם יכול להשיג גם את המטרה אבל שהאושר שלו לא יהיה תלוי במטרה? יש כאן "באג" רציני בחשיבה של האדם, כי אם הוא כל הזמן חושב בכיוון של אני אהיה מאושר אם אשיג X ואחר כך הוא ירצה Y ואח"כ סיגמה ועוד... זה שהוא רוצה להשיג זה הכל טוב ויפה. הוא משקיע בסדר עדיפויות, בוחר בו, אבל לא מסתכל על השורש שבוחר עבורו את סדר העדיפויות הלא הוא המחשבה.
המחשבה של אדם כזה ממוקדת ברצון להשתפר אבל מציבה תנאי האושר תלוי אם האדם יצליח בדבר מסויים, אבל כאשר המטרה מתממשת האושר מתמוגג כלא היה כי יש מטרה חדשה גבוהה יותר. ואז הוא מתנה שוב את פקודת האושר בתנאי שהוא ישיג וכך נוצר רצף שהאושר תמיד רחוק ממנו אפילו רק מרחק פסיעה אבל כמעט זה לא מספיק.
המחשבה של האדם בוחרת את סדר העדיפויות ולכן - צריך דווקא להתחיל לחקור את הנושא מהמחשבה, ולא מאיזה פעולה יותר נכונה או איזה מעשה יותר יקדם את האדם למטרה, או מאיזה סדר עדיפויות בפעולות לעשות את הדברים. כאן זו לא ההתחלה, כאן אלה פעולות שבאות ממקום יותר עמוק ואת המקור העמוק של המחשבה יש לחקור.
ולכן, לפני שחוקרים את המעשים איזה מעשים לעשות, יש לחקור תחילה את המחשבה. יש לעשות סדר עדיפויות במחשבה כי היא הכי חשובה, ממנה באים כל המעשים. ועומק המחשבה הוא שאם האדם רוצה להיות מאושר, עליו לבדוק אם המחשבה שלו מובילה אותו להיות מאושר. כי אם האדם חושב כל הזמן להתנות את האושר שלו באם ישיג את המטרה כפי שבואר, הוא כל הזמן יחפש את המטרה הבאה בדרך וכך יהיה כמעט מאושר.
ולכן, סדר העדיפויות הוא לא אם אעשה כך וכך אהיה מאושר = חוסר אושר. ולא בגלל שאי אפשר להגיע לאושר לא אחפש כלום ואתאכזב = חוסר אושר. וגם לא לוותר על משהו שרוצים מאוד בלי לחקור אם יכולים ואז עדיין רוצים את זה ולחיות מתוך תחושת החמצה, ולא להתפשר על כך שמשיגים את המטרות ומוותרים על האושר = חוסר אושר. במקום הקיבעון המחשבתי הזה אפשר לחשוב קצת אחרת, והפרספקטיבה משתנה על החיים מהקצה אל הקצה.
כי המחשבה של האדם יכולה להוביל אותו לפי איך שהאדם חושב והדבר לכאורה נראה סתמי ופשטני ואפילו חורה איך אפשר לומר משפט שכל אחד יכול לשלוף מהשרוול? אבל איפכא מסתברא ולא מילים בעלמא, כי המחשבה של האדם יכולה להוביל אותו להרגיש כאילו הוא נולד מחדש לחיים יפים יותר. הוא יכול להרגיש טוב לא מתוך חוסר ברירה. והשאלה היא: איך?
והרעיון הוא פשוט וקל לביצוע, כאשר האדם חושב שהוא מקבל את המציאות כפי שהיא ללא תנאים, ואוהב את המציאות כפי שהיא ללא תנאים אז הוא לא צריך ללכת סביב הזנב של עצמו ולהתבלבל בין מטרות ארוכות טווח לבין מטרות קצרות טווח כי הוא אוהב את המציאות כפי שהיא, ולכן, המחשבה שלו מנווטת אותו לשיקול הטוב ביותר עבורו, ואין הכוונה לעשות את אותם הדברים ולהגיד את המילים 'אני אוהב את המציאות כפי שהיא' זה לא אדם שאוהב את המציאות כפי שהיא. זה אדם מתוסכל שהמציא מילים חדשות להתבטא.
הכוונה האמיתית היא שהמשמעות היא כאשר האדם באמת אוהב את המציאות כפי שהיא ומקבל אותה כפי שהיא, אזי הוא יכול להתבונן על המציאות כפי שהיא, ודרכה לנווט באופן הטוב ביותר עבורו. לא מתוך פשרות ולא מתוך אילוצים, אלא מתוך הבנה אובייקטיבית על מנת ייטב לו. והבנה כזו מתוך חשיבה כזו מובילה את האדם לטוב ביותר כי האדם ממילא מרגיש הכי טוב = יכול להעניק לעצמו את הכי טוב = הכי הרבה מוטיבציה = הכי הרבה רצון להינות מהקיים = רצון לתגמל את עצמו ואת אחרים = ההחלטות הכי טובות לאדם.
כי אם אדם מתחיל מצורת החשיבה הכי אפקטיבית, הוא מתחיל מהרמה הכי גבוהה שלו = הרגשה של היוולדות מחדש = לתת את הטוב ביותר בלי מחסומים פסיכולוגיים = שום דבר לא מפריע לאדם בדרכו לאן שפניו מועדות = האדם מאושר בלי להתנות את האושר שלו בדבר חיצוני. כלומר, מטרה עבורו היא רק כדי לעשות טוב יותר, אבל כבר מעכשיו טוב לו.
כבר עכשיו טוב לו, והוא מקבל את המציאות ואוהב את המציאות כפי שהיא, המטרות הן ע"מ להרגיש טוב יותר. וגם אפשר להינות מהדרך אל המטרה יותר מאשר המטרה עצמה. כלומר, אדם מסמן לעצמו מטרות כדי להינות בדרך אליהן.
050-3331-331