השאיפה לשלמות גורמת לנו לכך שאנחנו מעכבים חלומות כי התנאים עוד לא הבשילו, חונקים את אש היצירה מתוך צורך להתקבל, לזכות באהדה ולהיות מקוריים, ולא משחררים דברים, כי עוד לא לגמרי סיימנו אותם. על מפלצת הפרפקציוניזם והדרכים להתיידד אתה.
פרפקציוניזם - שאיפה לשלמות היא אחד המעכבים המשמעותיים בחיי יצירה ובחיים בכלל. בסדנת דרך האמן אותה אני מנחה, אני נתקלת שוב ושוב באנשים מוכשרים שמפריעים לעצמם לממש את חלומות חייהם. הם לא תמיד יקראו לזה פרפקציוניזם, הגדרות נפוצות יותר הן: חוסר מוכנות, תנאים שאינם מתאימים, צורך להיות מקורי, לקלוע לטעם הקהל, וסיבות רבות נוספות, שבבסיסן נמצאת, בין השאר, השאיפה המסרסת לשלמות.
היצירה נמצאת כאן ועכשיו. אין צורך להמציא אותה או לחכות למוזה שמימית, רק לאפשר לה להיות, להתבטא דרכנו. מיוחסת למיכאלאנג'לו האמירה שהוא לא פיסל את דוד, רק שחרר אותו מגוש השיש שבו היה כלוא. אנחנו קולטים מידע מהעולם סביבנו ומעבירים אותו דרך הפילטרים הכל כך אישיים שלנו, בזרם אין סופי, ומה שיבוטא דרכנו הוא היצירה האותנטית והאינדבידואלית, שהיא רק שלנו. לתהליך הפשוט והטבעי הזה, אנחנו מפריעים מתוך צורך בשלמות, שיכול להתבטא בשלוש רמות:
1 אי מימוש כי התנאים לא הבשילו או לחילופין אנחנו עוד לא מוכנים, מה שגורם לאנשים לחכות חיים שלמים עם שלל סיבות אמיתיות: אין מספיק כסף, עדין לא הוכחתי את עצמי, אני עוד לא יודע / יודעת מספיק וכו.
הבשורה הרעה היא שהמכשולים לא יגמרו לעולם. תמיד יהיה משהו שבו אפשר להיאחז ולטעון שכשהוא "יסתדר", נוכל באמת לחיות את החיים, או לממש את הפרויקט הבא שמדליק אותנו. הבשורה הטובה היא שכשמבינים שאלה "רק" תירוצים שמסתירים סט שלם של פחדים, ניתן לצאת לדרך ממש בכל רגע.
המשפט שאני מציעה להיזכר בו, כמוטו שמאפשר לקפוץ להתנסויות חדשות הוא: "כל סיכון הוא סיכוי".
המשפט הזה נועד לעקוף את הפחד להיכשל, להתבזות "לבזבז" חלומות. כשמעיזים להסתכן יקרה אחד משני הדברים: סביר להניח שנתחיל להתקדם ולממש ובהדרגה נהיה טובים, מקצועיים ומצליחים יותר, והתירוצים שבדרך יתפוגגו להם (עד האתגר הבא). האפשרות הפחות טובה היא שהפרוייקט לא יתרומם, וגם האפשרות הזו היא הצלחה. אז, נוכל לשחרר אותו מ"רשימת ההמתנה" הפנימית, ללמוד מהטעויות, לקפוץ להתנסות הבאה. אנחנו כבר יודעים איך עושים את זה. הסיכון הכי גדול בחיים הוא שלא לקחת סיכונים, זה משאיר אותנו במקום סטטי, שקובר תחתיו את שברי חלומותינו.
2 החסימה השניה נובעת מהצורך שהדברים יהיו מושלמים ויביאו את התגובות ה"נכונות". כתוצאה מכך אנחנו מוחקים ומתקנים ומוסיפים ומורידים ולא מאפשרים לדברים לנבוע מתוכנו בחופשיות. אנחנו מפריעים להתהוות מתוך "פזילה" לטעם הקהל, רצון שיהיה מוצלח, שיבינו אותנו, שיהיה מושלם. יצירות כאלה נדונות להיות חסרות אנרגיה וחיות, והן מייגעות את העוסק בהן כמו גם את מי שאמורים ליהנות מהתוצאה הסופית, אותם נסתרים או גלויים שלטעמם כה רצינו לקלוע.
אני זוכרת את עצמי כותבת כתבות (לפני שהכרתי את הטכניקות של דרך האמן), ובחלק מהן, מחפשת את הפתיחה הנכונה, מתקנת שגיאות כתיב שקופצות, רוצה להיות ברורה ומדויקת לקוראים שלי, וככל שהזמן מתארך, המוזה מתרחקת.
הדרך לעקוף את החוויה הזו, פשוטה להפליא: להתחיל מהמקום הראשון שעולה לנו מהבטן, ולאפשר ליצירה לנבוע, מבלי להפריע ומבלי להתערב. כשהיא מסתיימת, תנו לעצמכם כמה שעות או ימים ואז תקנו, אם צריך. כשהיצירה זורמת מתוכנו כך, יהיו מעט מאד תיקונים, משפטי הפתיחה יוצרו מעצמם, וכל אות או קו, ינחתו במקומם הטבעי. זה נכון לכתיבה, ציור, ריקוד, פיסול, תוכנית עסקית, רעיון שעולה, מערכת יחסים, כל דבר שעולה בדעתכם, תנו לו לזרום בקצב הטבעי שלו. אימון ואמון בדרך הזו מאפשרים לזרם התודעה לנבוע מתוכנו והצנזורים המפריעים משתתקים. התוצאה היא קיצור משמעותי בזמן הביצוע, הנאה מהתהליך ותחושת ההתלהבות שעוברת דרכנו מדבקת גם את מי שיחזו בה או יהיו שותפים לה.
3. מקום נוסף שבו פוגשים פרפקציוניזם הוא שחרור היצירה לעולם כשהצנזור הפנימי מבשר לנו שהיא עדין לא הסתיימה. יש יצירות נפלאות, תוכניות נהדרות, ציורים מרהיבים ועוד המון אוצרות שקבורים במגירות, לפעמים עשרות שנים, כי הן עדין לא גמורות.
התסכול הזה הוא גם מנת חלקם של מי ש"נאלצים" לשחרר את היצירה, קודם שהיא באמת הבשילה לתחושתם. כעיתונאית שכפופה לדד ליין, הכרתי היטב את החוויה הזו. ראיינתי המון אנשים, עבדתי ימים ולעיתים שבועות, ותמיד נשארתי עם התחושה המאכזבת שאם רק היה לי עוד יום אחד, זה היה יוצא באמת טוב. חוסר היום הנוסף, העיב, והקשה לשחרר את הדברים מתוך שמחה.
המהפכה שלי בהקשר הזה, התרחשה בעזרת משפט מדרך האמן שאומר: "ציור לעולם אינו מסתיים, הוא פשוט עוצר בנקודה מעניינת". אני מכירה באופן אישי המון אנשים שבעזרת ההבנה הזו אמרו: הציור הזה באמת מעניין כאן, עצרו, חתמו עליו ושיחררו אותו, או כאלה ששלחו ספר להוצאה לאור, מתוך ידיעה שיש להם עוד הרבה מה להגיד, אבל זו נקודה מעניינת לעצור בה, לפרסם את הדברים, ולהמשיך הלאה, לפסגה הבאה.
כמי שחיה חיי יצירה מלאים ורב תחומיים, אני פוגשת בעצמי את כל רמות הפרפקציוניזם, ומתגברת עליהם בעזרת משפטי המפתח "קוטלי הפרפקציוניזם" שהזכרתי. משפט נפלא נוסף שמאפשר חיבור תמידי לאש היצירתית הוא: "זה לא חייב להיות מושלם, זה צריך להיות מרגש ". ההבנה שהדברים לא צריכים להיות מושלמים, מאפשרת להתחיל פרוייקטים ולהעיז לקפוץ לאתגרים חדשים, אך ורק מתוך כוונה ליהנות מהם. הפנמה ואימון במשפט הגאוני הזה מאפשר זיהוי של החלומות, בכך שהוא נותן את האומץ והחוצפה לזרוק לחלל העולם רעיונות שהצנזור הפנימי נוהג לפסול אם רק מקשיבים לו. הוא מאפשר התלהבות וקפיצה למים, כי אין ציפיה למושלמות או להוכחות, והוא מייצר שמחה לאורך כל הדרך, מכיוון שזו המחויבות היחידה - להיות בכיף עם הדברים. בעזרת המשפט הזה, אנשים העזו לנאום בפני קהל, להקים עסק חדש, ליצור מופע, לכתוב את הספר שלהם, ליצור קשר עם בן / בת זוג, ליצור פסל, ועוד אין ספור סיפורים מרגשים.
פרפקציוניזם - שאיפה לשלמות היא אחד המעכבים המשמעותיים בחיי יצירה ובחיים בכלל. בסדנת דרך האמן אותה אני מנחה, אני נתקלת שוב ושוב באנשים מוכשרים שמפריעים לעצמם לממש את חלומות חייהם. הם לא תמיד יקראו לזה פרפקציוניזם, הגדרות נפוצות יותר הן: חוסר מוכנות, תנאים שאינם מתאימים, צורך להיות מקורי, לקלוע לטעם הקהל, וסיבות רבות נוספות, שבבסיסן נמצאת, בין השאר, השאיפה המסרסת לשלמות.
היצירה נמצאת כאן ועכשיו. אין צורך להמציא אותה או לחכות למוזה שמימית, רק לאפשר לה להיות, להתבטא דרכנו. מיוחסת למיכאלאנג'לו האמירה שהוא לא פיסל את דוד, רק שחרר אותו מגוש השיש שבו היה כלוא. אנחנו קולטים מידע מהעולם סביבנו ומעבירים אותו דרך הפילטרים הכל כך אישיים שלנו, בזרם אין סופי, ומה שיבוטא דרכנו הוא היצירה האותנטית והאינדבידואלית, שהיא רק שלנו. לתהליך הפשוט והטבעי הזה, אנחנו מפריעים מתוך צורך בשלמות, שיכול להתבטא בשלוש רמות:
1 אי מימוש כי התנאים לא הבשילו או לחילופין אנחנו עוד לא מוכנים, מה שגורם לאנשים לחכות חיים שלמים עם שלל סיבות אמיתיות: אין מספיק כסף, עדין לא הוכחתי את עצמי, אני עוד לא יודע / יודעת מספיק וכו.
הבשורה הרעה היא שהמכשולים לא יגמרו לעולם. תמיד יהיה משהו שבו אפשר להיאחז ולטעון שכשהוא "יסתדר", נוכל באמת לחיות את החיים, או לממש את הפרויקט הבא שמדליק אותנו. הבשורה הטובה היא שכשמבינים שאלה "רק" תירוצים שמסתירים סט שלם של פחדים, ניתן לצאת לדרך ממש בכל רגע.
המשפט שאני מציעה להיזכר בו, כמוטו שמאפשר לקפוץ להתנסויות חדשות הוא: "כל סיכון הוא סיכוי".
המשפט הזה נועד לעקוף את הפחד להיכשל, להתבזות "לבזבז" חלומות. כשמעיזים להסתכן יקרה אחד משני הדברים: סביר להניח שנתחיל להתקדם ולממש ובהדרגה נהיה טובים, מקצועיים ומצליחים יותר, והתירוצים שבדרך יתפוגגו להם (עד האתגר הבא). האפשרות הפחות טובה היא שהפרוייקט לא יתרומם, וגם האפשרות הזו היא הצלחה. אז, נוכל לשחרר אותו מ"רשימת ההמתנה" הפנימית, ללמוד מהטעויות, לקפוץ להתנסות הבאה. אנחנו כבר יודעים איך עושים את זה. הסיכון הכי גדול בחיים הוא שלא לקחת סיכונים, זה משאיר אותנו במקום סטטי, שקובר תחתיו את שברי חלומותינו.
2 החסימה השניה נובעת מהצורך שהדברים יהיו מושלמים ויביאו את התגובות ה"נכונות". כתוצאה מכך אנחנו מוחקים ומתקנים ומוסיפים ומורידים ולא מאפשרים לדברים לנבוע מתוכנו בחופשיות. אנחנו מפריעים להתהוות מתוך "פזילה" לטעם הקהל, רצון שיהיה מוצלח, שיבינו אותנו, שיהיה מושלם. יצירות כאלה נדונות להיות חסרות אנרגיה וחיות, והן מייגעות את העוסק בהן כמו גם את מי שאמורים ליהנות מהתוצאה הסופית, אותם נסתרים או גלויים שלטעמם כה רצינו לקלוע.
אני זוכרת את עצמי כותבת כתבות (לפני שהכרתי את הטכניקות של דרך האמן), ובחלק מהן, מחפשת את הפתיחה הנכונה, מתקנת שגיאות כתיב שקופצות, רוצה להיות ברורה ומדויקת לקוראים שלי, וככל שהזמן מתארך, המוזה מתרחקת.
הדרך לעקוף את החוויה הזו, פשוטה להפליא: להתחיל מהמקום הראשון שעולה לנו מהבטן, ולאפשר ליצירה לנבוע, מבלי להפריע ומבלי להתערב. כשהיא מסתיימת, תנו לעצמכם כמה שעות או ימים ואז תקנו, אם צריך. כשהיצירה זורמת מתוכנו כך, יהיו מעט מאד תיקונים, משפטי הפתיחה יוצרו מעצמם, וכל אות או קו, ינחתו במקומם הטבעי. זה נכון לכתיבה, ציור, ריקוד, פיסול, תוכנית עסקית, רעיון שעולה, מערכת יחסים, כל דבר שעולה בדעתכם, תנו לו לזרום בקצב הטבעי שלו. אימון ואמון בדרך הזו מאפשרים לזרם התודעה לנבוע מתוכנו והצנזורים המפריעים משתתקים. התוצאה היא קיצור משמעותי בזמן הביצוע, הנאה מהתהליך ותחושת ההתלהבות שעוברת דרכנו מדבקת גם את מי שיחזו בה או יהיו שותפים לה.
3. מקום נוסף שבו פוגשים פרפקציוניזם הוא שחרור היצירה לעולם כשהצנזור הפנימי מבשר לנו שהיא עדין לא הסתיימה. יש יצירות נפלאות, תוכניות נהדרות, ציורים מרהיבים ועוד המון אוצרות שקבורים במגירות, לפעמים עשרות שנים, כי הן עדין לא גמורות.
התסכול הזה הוא גם מנת חלקם של מי ש"נאלצים" לשחרר את היצירה, קודם שהיא באמת הבשילה לתחושתם. כעיתונאית שכפופה לדד ליין, הכרתי היטב את החוויה הזו. ראיינתי המון אנשים, עבדתי ימים ולעיתים שבועות, ותמיד נשארתי עם התחושה המאכזבת שאם רק היה לי עוד יום אחד, זה היה יוצא באמת טוב. חוסר היום הנוסף, העיב, והקשה לשחרר את הדברים מתוך שמחה.
המהפכה שלי בהקשר הזה, התרחשה בעזרת משפט מדרך האמן שאומר: "ציור לעולם אינו מסתיים, הוא פשוט עוצר בנקודה מעניינת". אני מכירה באופן אישי המון אנשים שבעזרת ההבנה הזו אמרו: הציור הזה באמת מעניין כאן, עצרו, חתמו עליו ושיחררו אותו, או כאלה ששלחו ספר להוצאה לאור, מתוך ידיעה שיש להם עוד הרבה מה להגיד, אבל זו נקודה מעניינת לעצור בה, לפרסם את הדברים, ולהמשיך הלאה, לפסגה הבאה.
כמי שחיה חיי יצירה מלאים ורב תחומיים, אני פוגשת בעצמי את כל רמות הפרפקציוניזם, ומתגברת עליהם בעזרת משפטי המפתח "קוטלי הפרפקציוניזם" שהזכרתי. משפט נפלא נוסף שמאפשר חיבור תמידי לאש היצירתית הוא: "זה לא חייב להיות מושלם, זה צריך להיות מרגש ". ההבנה שהדברים לא צריכים להיות מושלמים, מאפשרת להתחיל פרוייקטים ולהעיז לקפוץ לאתגרים חדשים, אך ורק מתוך כוונה ליהנות מהם. הפנמה ואימון במשפט הגאוני הזה מאפשר זיהוי של החלומות, בכך שהוא נותן את האומץ והחוצפה לזרוק לחלל העולם רעיונות שהצנזור הפנימי נוהג לפסול אם רק מקשיבים לו. הוא מאפשר התלהבות וקפיצה למים, כי אין ציפיה למושלמות או להוכחות, והוא מייצר שמחה לאורך כל הדרך, מכיוון שזו המחויבות היחידה - להיות בכיף עם הדברים. בעזרת המשפט הזה, אנשים העזו לנאום בפני קהל, להקים עסק חדש, ליצור מופע, לכתוב את הספר שלהם, ליצור קשר עם בן / בת זוג, ליצור פסל, ועוד אין ספור סיפורים מרגשים.
050-3331-331