היעד העיקרי של האדם הוא להגיע לחוויה רגשית אותה הוא רוצה לחוות ולא להסתפק בפחות מכך. לדוגמה: אדם רוצה להרגיש שהוא זורם במה שהוא עושה ואוהב את מה שהוא עושה ותחושת הזמן נעלמת לו בגלל שהוא עושה את מה שהוא אוהב.

נשאלת השאלה, למה המנגנון הרגשי פועל כך ולא אחרת? למה הוא פועל באופן הזה? הוא מרגיש שבאופן הזה הוא לא תלוי ברצונות של אחרים ובעצם תלוי ברצון של עצמו לעשות דבר מה שהוא אוהב ורצוי בעיניו.

למה הוא רוצה לעשות את מה שהוא אוהב? ואולי הוא עושה את מה שהוא אוהב גם עכשיו? הוא לא בטוח אם הדרך שהוא עושה את הדברים היא נכונה כי יש לו ספק בדרך של עצמו אם הוא מממש אותה נכון. הוא תוהה האם הדרך שלו נכונה לבצע את הדברים כפי שהם.

לכן, הוא לא מרגיש טוב עם מה שהוא עושה עכשיו, וכך גם הוא לא ירגיש טוב אף פעם כל עוד הוא לא בדק מה הדרך הכי טובה עבורו כולל חקירה מלאה של אותה האופציה לבצע את הדברים כפי שהם.

ואם האדם לא חוקר עד הסוף את הדברים הוא לא יכול להרגיש טוב עם הדברים כי לשקר אין רגליים וגם כאשר האדם באופן רגעי מרגיש שמשהו טוב עבורו כל עוד הוא לא חוקר אותו עד תומו, הוא עדיין מרגיש תחושת חוסר וכל החשק לעשות משהו נעלם.

והוא עושה את הדברים מברירת מחדל עד שהוא נשבר. לא נשמע אידאלי ובטח שלא משמח את האדם.

האדם למעשה בצורה כזו דן את עצמו לכישלון במה שהוא יעשה, לא משנה מה הוא יעשה, אם הוא לא חוקר את הדברים עד הסוף, הוא לא יכול להגיע אל האושר האמיתי.

*

כאשר מקבלים תשובה כללית לקחת את הדברים במשקל הנכון, אין הכוונה לקחת אותם לפי אמוציות של אנשים אחרים או ללכת בעקבות החשיבה שלהם, אלא, שהאדם יחקור את החשיבה שלו מנקודת המבט שלו על הדברים.

ואפשר ללכת רחוק יותר מכאן, ולומר בעצם שתחושת הזמן גם ניתנת לשליטה, כאשר מתחברים לדברים דרך השכל, אפשר להבין כי גם מחשבה שאומרת שהלוואי ואפשר לחזור אחורה מתבטלת אחד בשישים, וזה מפני שאף אחד לא רוצה לחזור אחורה, וכי מישהו באמת ובתמים רוצה להיות פחות ממה שהוא עכשיו? זה מינוס לכל התובנות שלו, כמו אחד שמסיר את העדכונים הקריטים שעודכנו אצלו במחשב וכבר הורדו.

אפשר שהאדם עושה דבר שהוא מתחבר אליו בפנימיות לא ירגיש את הזמן כדבר גדול, אלא ממש יעבור במהירות לדוגמה 4 שעות יעברו לו כמו 20 דקות. וכן, כאשר האדם שולט ברצון שלו בשלמות, הוא יכול להשיג את זה מתי שהוא רוצה, וזאת בתנאי שיתחבר למציאות ברמה הכי שלמה שאפשר.

היטיב לתאר את תחושת הזמן הזו אליעד כהן, במאמר אשר הרחיב באופן מבריק את העניין החשוב הזה.

הדבר הזה חשוב כדי להרגיש את התחושה העילאית שהאדם יכול להשיג בה את מה שהוא רוצה, יש תקופות שהאדם חווה את הדברים הללו אבל הוא מתנתק מהם בדרך כלשהי, אבל תמיד מחפש משהו שיחבר אותו לאותה ההנאה ולכן, הוא מחפש לחזור אל אותה התקופה אבל אינו מחפש לוותר על הניסיון האמיתי שלו ולכן כתוצאה מכך, הרעיון הוא להוביל את ההווה ולא לחזור אל העבר, להוביל את ההווה למצב טוב יותר.

וגם אם באופן תיאורטי ניקח את האדם הזה אל העבר, הרי שהוא חוזר ועושה את מעשיו כפי שעשה כי זו ההבנה שלו באותו רגע, והוא אינו בשל להחלטה צודקת יותר, ואם ילחצו עליו גם בחזרה לאחור המצב רק ילך ויחמיר ואין מכך שום תועלת עצמית ולא לסובב אותו.

אז ככל שהאדם מבשיל הוא מבין כמה זה חשוב לעבור את התהליכים באופן טבעי ולא מלאכותי כי טבעי זה הדבר הכי טוב לאדם. ואם האדם יטען שהוא גדל בסביבה לא טבעית, ואם הוא היה גודל בסביבה יותר מעצבת הוא היה מצליח יותר. אז אפשר להביא את הכיוון ההפוך, מי אומר שהאופי שלו היה לוחמני כמו היום? על פניו נראה שהוא היה הופך להיות פחות הישגי כי נותנים לו לכאורה הכל אבל הוא לא היה שואף להגיע לאן שהגיע היום. הוא היה מסתפק במה שהוא השיג ולא היה שואף ליותר מזה.

אז מכאן משתמע שהאדם מחפש לשפר את ההווה שלו ולא ללכת חזרה לאחור בזמן, הוא רוצה את מצבו טוב יותר היום. הוא רוצה להצליח עכשיו להרגיש שהוא עכשיו מדביק את המטרות שלו ועושה את הדברים בכייף ושולט ברצון הפנימי שלו ותחושת הזמן שלו מתקצרת באופן משמעותי.

והדברים באים עם הזמן ועם הרצון בו זמנית, כי כאשר יש מטרה כזו אז איפה שהאדם רוצה להיות שם הוא נמצא. האם אתה באמת רוצה להיות שם? אתה כבר שם, זה פשוט עניין של זמן עד שאתה רואה את המקום שאתה רוצה להימצא בו.