לדיבור כוח גדול.
ולכן חשוב מאוד לדעת איך לדבר בצורה נכונה. הדיבור מפעיל את המחשבה שלך וגם את המחשבה של זה ששומע אותך. צורת הדיבור שלך משפיעה על עצמך ועל זה ששומע אותך. צורת הדיבור שלך / בחירת המילים / קצב הדיבור / האינטונציה של הדיבור שלך, משפיעה עליך, על מצב רוחך, על זה ששומע אותך, על הנכונות שלו להקשיב לך, על האפקטיביות של הדברים שלך וכולי. כשם שחשוב מה שאתה אומר חשובה גם הצורה שבה אתה אומר.
נוסיף ונבהיר כי גם מחשבה שהאדם חושב לעצמו, גם היא סוג של דיבור של האדם עם עצמו. מה שאומר שכשם שחשוב לשים לב כיצד אתה מדבר עם זולתך, חשוב גם לשים לב כיצד אתה מדבר עם עצמך (=חושב). וכן נציין כי גם כתיבה היא דיבור וגם קריאה היא שמיעה.
להלן מספר דוגמאות לצורות דיבור שונות ולמשמעות שלהן. ובין השאר ניתן בעצם לראות כיצד צורת הדיבור עושה בעצם דמיון מודרך לזה ששומע, ומשפיעה על הסיכוי שהוא אכן יעשה משהו עם מה שאמרו לו...
להפוך "בעיה" ל"מצב": במקום לומר "בעיה" - אמור "מצב". בחיים יש מצבים אין בעיות. ההתמודדות של האדם היא זו שהופכת את האירוע לבעיה או אולי דווקא לפתרון. קשה יותר להתמודד עם בעיה, מאשר עם מצב נתון. המילה בעיה היא נקיטת עמדה של פירוש המצב, אך אינה משקפת את המציאות באמת. כי אם יש פתרון, הרי שזו אינה בעיה. ואם אין פתרון, הרי שגם אז זו אינה בעיה, מאחר שזו המציאות. (כשם שזו אינה בעיה שאין לאדם כנפיים, כי זו המציאות).
להפוך "רע" ל"טוב": במציאות האמיתית אין רע! ולמה? כי רע הוא פירוש של המציאות בלבד. חושך הוא העדר אור ורע הוא העדר טוב. הרע נוצר כאשר קיים רצון כלשהו שאינו תואם מציאות כלשהי. מה שאומר, שהרע נוצר רק בגלל הרצון הסובייקטיבי של זה שרע לו ביחס למציאות. ולכן, במקום לומר "רע", אמור "פחות טוב".
לדוגמא אמור: "היה יכול להיות טוב יותר", "היה טוב יותר אילו", "יכולתי לעשות טוב יותר", "היה טוב יותר אם", "יהיה טוב יותר אם" וכיו"ב. המילה "רע", היא נקיטת עמדה של פירוש המצב, אך אינה משקפת את המציאות באמת. ניסוח של "טוב יותר", משקף את המציאות בצורה נכונה יותר, מאחר שמבינים שה"רע" הוא רק יחסי ביחס למצב שטוב ממנו.
להפוך חייב ליכול / כדאי: ככל שאדם מרגיש מוכרח יותר לעשות משהו, כך אוטומטית יש לו התנגדות טבעית לעשות אותו. אדם רוצה להרגיש שהוא שולט במצבו. כאשר הוא מוכרח לעשות X, זה כאילו שולל ממנו את יכולת הבחירה ואת השליטה במצבו. ולכן מתעורר אצלו הרצון לעשות דווקא ההפך. ולכן, במקום לומר "מוכרח לעשות" אמור "כדאי לך לעשות", "יהיה לך טוב יותר אם תעשה", "אני יכול להרגיש טוב יותר אם אני אעשה", "יש באפשרותי לעשות משהו טוב יותר". כך האדם מרגיש שהוא בוחר ולא מוכרח.
גם כאשר אתה מבקש ממישהו משהו, גם אם נדמה לך שהוא "חייב" להקשיב לך (כגון ילדך / עובד שלך וכיו"ב), גם אז אל תשלול ממנו את הבחירה בצורת הדיבור שלך. במקום לומר "תעשה X", אמור "בבקשה תעשה X", או "אודה לך אם תעשה X", או "האם תוכל לעשות X". בשורה התחתונה, אמור את המשפט בצורה כזו שבה זה שאתה אומר לו מה לעשות ירגיש שיש לו בחירה. במקום לומר "בא לאכול" אמור "אתה יכול לבוא לאכול" וכיו"ב. כך יקשיבו לך יותר, מאחר שאתה מכבד את זכות הבחירה של השני ולא שולט עליו.
כבד את זכות הבחירה של זה ששומע אותך: עליך לזכור לכבד את זכות הבחירה של האדם שמולך. לא כדאי לך לדבר בלשון ציווי, כי כך תגרום לשומע לרצות לא להקשיב לך. תן לשומע להרגיש שאתה מכבד אותו, שאתה מקבל אותו, שאתה מכבד את זכותו לבחור, שאתה מעריך את רצונו הטוב להקשיב לך. גם אם הוא עובד שלך, הוא עדיין לא חייב לעבוד אצלך. גם אם הוא הילד שלך, זה לא מקנה לך שום זכות לרדות בו ולהשפיל אותו. גם אם הוא קטן / חלש ממך או תלוי בך, עדיין אין לך זכות לשלוט עליו.
כבד את סביבתך וסביבתך אולי תכבד אותך יותר. אמור "בבקשה" ו"תודה" גם אם נדמה לך שזו חובתו של השומע לבצע את הפעולה. אולי זו חובתו להקשיב לך, אך זה עדיין לא מקנה לך שום זכות לצוות עליו. גם אם נדמה לך שהוא חייב מול עצמו להקשיב לך, זה עדיין לא אומר שלך יש בעלות עליו. אף אחד הוא לא רכוש / עבד שלך. אמור "בבקשה" ו"תודה". ויותר מאשר חשוב שתאמר "בבקשה" ו"תודה", חשוב שתרגיש את ה"בבקשה" ואת ה"תודה". חשוב שהתחושה שלך תהיה שיש לאדם שמולך בחירה האם להקשיב לך. כך תכבד את זה שמולך וכך תגרום לו לרצות יותר להקשיב לך.
להתמקד בפתרון: אם ברצונך להגיע לפתרון כלשהו, במקום להתמקד ב"למה יש בעיה", תתמקד ב"איך פותרים את הבעיה". במקום לשאול "למה המצב הוא X", תשאל "איך עושים את המצב ל Y".
כאשר אתה שואל למה יש בעיה, אתה בעצם גורם לעצמך / לשומע לחשוב על למה יש בעיה.
כאשר אתה שואל איך מתקדמים הלאה, אתה גורם לעצמך / לשומע לחשוב על איך מתקדמים הלאה. עכשיו הבחירה שלך, האם ברצונך לדעת למה יש בעיה, או שברצונך לפתור אותה?! האם ברצונך להבין "למה קרתה התקלה", או לדעת "כיצד למנוע תקלה כזו בעתיד"?!
להפוך לא יכול ליכול: במקום לדבר על מה שאינך יכול, דבר על מה שהינך כן יכול לעשות. אל תחשוב על מה שאינך יכול לעשות, מאחר שזה לא מקדם אותך לשום מקום. תחשוב אך ורק על מה שאתה כן יכול לעשות, כי רק זה אולי יקדם אותך להיכן שהוא.
לחשוב חיובי בגוף ראשון ושלילי בגוף שלישי: כאשר אתה אומר משפט כלשהו, המוח שלך חווה את המשפט שאמרת.
כאשר אתה שומע / קורא משפט כלשהו, המוח שלך חווה את המשפט שאתה שומע. וממילא נוצר כאן סוג של דמיון מודרך עבורך / עבור השומע. ולכן משפטים חיוביים אמור / חשוב בגוף ראשון. אך משפטים לא חיוביים אמור / חשוב בגוף שלישי.
לדוגמא: במקום "אם לא תשים לב יקרה לך X" אמור "מי שלא שם לב יקרה לו X", כי אז השומע לא מפרש את המשפט השלילי על עצמו, אלא על אדם אחר. אם השומע יפרש את המשפט השלילי על עצמו, זה רק מגדיל את הסיכוי שזה יקרה לו! במקום לומר "אם תעשה טעות אז X" אמור "מי שעושה טעות אז X". במקום לומר "אם תטעה ותעשה X" אמור "מי שטועה ועושה X".
וכן על דרך החיובי. חיובי תדבר תמיד בגוף ראשון עבור עצמך או בגוף שני עבור זה ששומע אותך.
דהיינו גרום לשומע לפרש את המשפט החיובי עבור עצמו. לדוגמא במקום לומר "מי שמצליח לעשות X אז" אמור "כאשר אצליח לעשות X אז". במקום לומר "כאשר מישהו מצליח לעשות X אז", אמור "כאשר תצליח לעשות X אז" וכיו"ב.
טעויות עושים רק בטעות: טעויות / פעולות שגויות / דברים שליליים וכיו"ב, עושים רק בטעות בלבד. במקום לומר "מי שעושה X לא טוב" אמור "מי שבטעות עושה X לא טוב". במקום לומר "אם אעשה טעות X אז" אמור "אם בטעות מחמת חוסר תשומת לב אפעל בצורה X אז".
ז"א לעולם תשתדל תייחס לפעולה הלא חיובית את הארעיות / החוסר תשומת לב וכולי. שגיאות עושים רק בטעות ולא בכוונה רעה. ולכן במקום לומר "אם תעשה פעולה שלילית X" אמור "אם בטעות לא תשים לב ובטעות תעשה X" וכיו"ב. כך בעצם אתה יוצר מעין חומת הגנה מהטעות.
חיובי בטוח עושים: דברים חיוביים תמיד עושים ואין דרך שלא לעשות אותם. זה רק עניין של זמן עד שהחיובי יקרה. אין אפשרות שלא לעשות את החיובי. ולכן, במקום לומר "אם תעשה פעולה חיובית X" אמור "כאשר תעשה פעולה חיובית X" או "אחרי שתעשה פעולה חיובית X". כי חיובי תמיד עושים וזה רק עניין של זמן עד שזה יקרה. במקום "אם" שהוא אפשרות, אמור "כאשר / כש / אחרי ש" וכיו"ב, שהן סוג של קביעת עובדה שהפעולה אכן תבוצע.
הכל יחסי / אתה כבר בסדר: מאחר שהכל יחסי - ממילא אתה כבר בסדר גמור. כי תמיד יהיה טוב יותר / פחות - אז ממילא אתה טוב כבר כרגע לא פחות מאשר תהיה ברגע הבא. וכפי שהתבאר לעיל, שהרע הוא יחסי, אך באמת מבחינת המציאות עצמה, כל מצב הוא טוב. ולכן במקום לומר "פעל נכון" אמור "פעל נכון יותר". במקום לומר "תקן את מעשיך" אמור "באפשרותך לבחור לעשות משהו טוב יותר". במקום לומר "זה לא נכון לעשות" אמור "זה פחות נכון לעשות" וכיו"ב (היכן שאכן זה אפשרי).
שימוש במילים "פחות / יותר טוב" משקף טוב יותר את המציאות. כי באמת במציאות האמיתית הכל טוב. והכל זה רק ביחס למשהו אחר. וגם לשומע עצמו קל הרבה יותר להיות טוב יותר, מאשר להיות טוב במקום רע. כי להשתפר קל יותר מאשר להשתנות.
לא הכל שחור או לבן: נקודת יחסות נוספת: לפעמים במקום לומר "רק אם X אז Y" נכון יותר לומר "ככל שיותר X אז Y". לדוגמא: "רק אם תלמד כל יום לבחינה, רק אז תצליח" במקום זה אמור "ככל שתלמד יותר לבחינה, כך תאפשר לעצמך להצליח בה יותר". כי זה לא שחור או לבן. זה לא מצב ON /OFF של החשמל, אלא יש המון מצבים באמצע. דוגמא נוספת: "אם תעשה X אז Y" במקום זה אמור "ככל שתעשה יותר X אז Y" וכיו"ב.
שיפור במקום שינוי: מה יותר קל, להשתפר או להשתנות? תשובה: להשתפר. הרבה יותר קל להמשיך מאשר להתחיל. ולכן במקום לומר "אתה צריך להשתנות" אמור "כדאי לך / אתה יכול לשפר". במקום לומר "אני רוצה להשתנות" אמור "אני רוצה לשפר" וכיו"ב.
אל תעשה, תנסה: אל תעשה, אבל תנסה לעשות / תשתדל לעשות. במקום לבקש ממישהו (גם מעצמך) לעשות X, תבקש לנסות לעשות X /להשתדל מאוד לעשות X וכיו"ב. הרבה יותר קל לנסות לעשות X מאשר לעשות X. ולכן אם מישהו אינו מאמין שהוא מסוגל לעשות X, אל תבקש ממנו לעשות X, אבל כן תבקש ממנו לנסות לעשות X. לדוגמא: במקום "תעשה X" אמור "תנסה לעשות X" או "למה שלא רק תנסה לעשות X" או "אולי תנסה לראות האם אתה יכול לעשות X" או "אולי תוכל לנסות לראות אולי תצליח לעשות X" וכיו"ב. כך זה מוריד את הלחץ מהשומע מההכרח להצליח. כך זה מאפשר לשומע לנסות לעשות גם אם זה לא יצליח.
מאמין או יודע: במקום לומר "אתה לא מאמין בעצמך" אמור "אינך יודע עד כמה אתה יכול" או "כדאי שתדע טוב יותר שאתה יכול". במקום לומר "תאמין בעצמך" אמור "דע שאתה יכול" או "כדאי שתדע טוב יותר שאתה יכול" וכיו"ב. יש כאן גם את נקודת היחסות של ה"יותר" וגם יש כאן את הנושא שחיובי תמיד קורה.
ז"א אתה יכול בוודאות, רק שאינך יודע זאת מספיק טוב כרגע.
להסתכל מבחוץ: קל יותר להעביר ביקורת אובייקטיבית על מישהו אחר מאשר על עצמך. ולכן, במקום לחשוב האם אתה פועל נכון ומה אתה צריך לעשות, חשוב האם מישהו אחר במצבך היה פועל נכון אילו הוא היה מתנהג כמוך. ומה מישהו אחר במצבך היה נכון לו יותר לעשות. במקום לומר "אתה לא בסדר בגלל שאתה עושה X". אמור "מי שעושה X הוא לא מספיק בסדר". כך קל יותר לשומע לראות את הטעות על מישהו אחר ואח"כ להלביש את הפתרון על עצמו.
חשוב על המקרה הכללי: חשוב על המקרה הכללי ולא רק על המקרה הפרטי. אם ברצונך ללמוד / ללמד מישהו משהו, רצוי לעשות זאת באמצעות לימוד הכלל של המקרה הכללי ולא רק ללמוד ולהבין את המקרה הפרטי. לדוגמא: בלימוד מתמטיקה חשוב יותר ללמוד את הכללים שמתאימים לכל סיטואציה, מאשר ללמוד את התשובות לסיטואציות ספציפיות. בכלל בחיים חשוב למצוא את המכנה המשותף של הבעיות / פתרונות וללמוד אותו. כי הבנת המכנה המשותף ושורש הבעיה / פתרון - טובים לאין ערוך מאשר הבנה של מה לעשות במקרה ספציפי.
נכון, לפעמים השומע אינו מסוגל להבין את הכלל המופשט ולדעת כיצד לגזור ממנו מה הוא צריך לעשות במקרה הספציפי שלו. ואז במקרה כזה רצוי מאוד להסביר לו מה לעשות במקרה האישי שלו. אבל רצוי מאוד תמיד לשנן את הכלל ואת הנוסחא של המקרה הכללי, שממנה נגזרת דרך הפעולה במקרה הספציפי. כך במקום לתת לאדם דגים אתה מלמד אותו לדוג (במקום לתת למישהו דגים, תלמד אותו לדוג).
מאמר זה עוסק בין השאר גם ב: לשון נקייה / יופמיזם / שפה נקייה / מילים מכובסות / כיבוס מילים / תקינות פוליטית / פוליטיקלי קורקט ועוד.
אם יש לך דוגמאות נוספות: שלח אותן בבקשה כתגובה למאמר. תודה.
ציטוטים: רבי נחמן מברסלב
"וְאַף שֶׁאֵין הָאָדָם מַרְגִּישׁ זאת... כָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם, כֻּלָּם מֻכְרָחִים לָבוֹא בְּתוֹךְ הַדִּבּוּר בִּשְׁעַת הַמַּחֲשָׁבָה, רַק שֶׁהוּא בְּדַקּוּת [בצורה בלתי מורגשת] מְאד. וְלָכֵן כָּל עֲשִׂיָּה שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם צְרִיכָה לָבוֹא בַּתְּחִלָּה בְּתוֹךְ הַדִּבּוּר, כִּי כָּל הַדְּבָרִים צְרִיכִין לָבוֹא בִּבְחִינוֹת מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה. נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי הַדִּבּוּר, נִגְמָר הַמַּעֲשֶׂה וְיוֹצֵא מִכּחַ אֶל הַפּעַל"
"אָמַר שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר מְאד לִבְלִי לְהוֹצִיא מִפִּיו דִּבּוּר שֶׁל רִשְׁעוּת חַס וְשָׁלוֹם, אֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ לֵיצָנוּת. דְּהַיְנוּ שֶׁלּא לוֹמַר חַס וְשָׁלוֹם, עַל עַצְמוֹ שֶׁיִּהְיֶה רָשָׁע חַס וְשָׁלוֹם... אַף שֶׁאוֹמֵר זאת בְּדֶרֶךְ לֵיצָנוּת וְאֵין בְּלִבּוֹ כְּלָל לַעֲשׂוֹת זאת, אַף עַל פִּי כֵן זֶה הַדִּבּוּר מַזִּיק לוֹ מְאד וְיָכוֹל לְהַכְרִיחוֹ חַס וְשָׁלוֹם, אַחַר כָּךְ לַעֲשׂוֹת זאת שֶׁהוֹצִיא מִפִּיו אַף עַל פִּי שֶׁלּא אֲמָרָהּ מִלִּבּוֹ רַק בְּדֶרֶךְ לֵיצָנוּת"
"הָאֱמוּנָה תּוֹלָה בְּפֶה שֶׁל אָדָם... הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁמְּדַבְּרִין הָאֱמוּנָה בַּפֶּה, זֶהוּ בְּעַצְמוֹ אֱמוּנָה, וְגַם עַל יְדֵי זֶה בָּאִים לֶאֱמוּנָה. וּמֵחֲמַת זֶה צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאד מִדִּבּוּרִים שֶׁל כְּפִירָה וְאֶפִּיקוֹרְסוּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹמְרָם מִלִּבּוֹ, הַיְנוּ שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ מַאֲמִין וְאֵינוֹ כּוֹפֵר, חַס וְשָׁלוֹם, רַק שֶׁהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר דִבְרֵי אֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁשָּׁמַע בְּשֵׁם אֲחֵרִים, שֶׁהֵם אֶפִּיקוֹרְסִים, וְהוּא מִתְלוֹצֵץ מֵהֶם, אַף עַל פִּי כֵן גַּם מִזֶּה צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאד, כִּי הַדִּבּוּר הַזֶּה שֶׁל כְּפִירָה מַזִּיק לָאֱמוּנָה. "
ולכן חשוב מאוד לדעת איך לדבר בצורה נכונה. הדיבור מפעיל את המחשבה שלך וגם את המחשבה של זה ששומע אותך. צורת הדיבור שלך משפיעה על עצמך ועל זה ששומע אותך. צורת הדיבור שלך / בחירת המילים / קצב הדיבור / האינטונציה של הדיבור שלך, משפיעה עליך, על מצב רוחך, על זה ששומע אותך, על הנכונות שלו להקשיב לך, על האפקטיביות של הדברים שלך וכולי. כשם שחשוב מה שאתה אומר חשובה גם הצורה שבה אתה אומר.
נוסיף ונבהיר כי גם מחשבה שהאדם חושב לעצמו, גם היא סוג של דיבור של האדם עם עצמו. מה שאומר שכשם שחשוב לשים לב כיצד אתה מדבר עם זולתך, חשוב גם לשים לב כיצד אתה מדבר עם עצמך (=חושב). וכן נציין כי גם כתיבה היא דיבור וגם קריאה היא שמיעה.
להלן מספר דוגמאות לצורות דיבור שונות ולמשמעות שלהן. ובין השאר ניתן בעצם לראות כיצד צורת הדיבור עושה בעצם דמיון מודרך לזה ששומע, ומשפיעה על הסיכוי שהוא אכן יעשה משהו עם מה שאמרו לו...
להפוך "בעיה" ל"מצב": במקום לומר "בעיה" - אמור "מצב". בחיים יש מצבים אין בעיות. ההתמודדות של האדם היא זו שהופכת את האירוע לבעיה או אולי דווקא לפתרון. קשה יותר להתמודד עם בעיה, מאשר עם מצב נתון. המילה בעיה היא נקיטת עמדה של פירוש המצב, אך אינה משקפת את המציאות באמת. כי אם יש פתרון, הרי שזו אינה בעיה. ואם אין פתרון, הרי שגם אז זו אינה בעיה, מאחר שזו המציאות. (כשם שזו אינה בעיה שאין לאדם כנפיים, כי זו המציאות).
להפוך "רע" ל"טוב": במציאות האמיתית אין רע! ולמה? כי רע הוא פירוש של המציאות בלבד. חושך הוא העדר אור ורע הוא העדר טוב. הרע נוצר כאשר קיים רצון כלשהו שאינו תואם מציאות כלשהי. מה שאומר, שהרע נוצר רק בגלל הרצון הסובייקטיבי של זה שרע לו ביחס למציאות. ולכן, במקום לומר "רע", אמור "פחות טוב".
לדוגמא אמור: "היה יכול להיות טוב יותר", "היה טוב יותר אילו", "יכולתי לעשות טוב יותר", "היה טוב יותר אם", "יהיה טוב יותר אם" וכיו"ב. המילה "רע", היא נקיטת עמדה של פירוש המצב, אך אינה משקפת את המציאות באמת. ניסוח של "טוב יותר", משקף את המציאות בצורה נכונה יותר, מאחר שמבינים שה"רע" הוא רק יחסי ביחס למצב שטוב ממנו.
להפוך חייב ליכול / כדאי: ככל שאדם מרגיש מוכרח יותר לעשות משהו, כך אוטומטית יש לו התנגדות טבעית לעשות אותו. אדם רוצה להרגיש שהוא שולט במצבו. כאשר הוא מוכרח לעשות X, זה כאילו שולל ממנו את יכולת הבחירה ואת השליטה במצבו. ולכן מתעורר אצלו הרצון לעשות דווקא ההפך. ולכן, במקום לומר "מוכרח לעשות" אמור "כדאי לך לעשות", "יהיה לך טוב יותר אם תעשה", "אני יכול להרגיש טוב יותר אם אני אעשה", "יש באפשרותי לעשות משהו טוב יותר". כך האדם מרגיש שהוא בוחר ולא מוכרח.
גם כאשר אתה מבקש ממישהו משהו, גם אם נדמה לך שהוא "חייב" להקשיב לך (כגון ילדך / עובד שלך וכיו"ב), גם אז אל תשלול ממנו את הבחירה בצורת הדיבור שלך. במקום לומר "תעשה X", אמור "בבקשה תעשה X", או "אודה לך אם תעשה X", או "האם תוכל לעשות X". בשורה התחתונה, אמור את המשפט בצורה כזו שבה זה שאתה אומר לו מה לעשות ירגיש שיש לו בחירה. במקום לומר "בא לאכול" אמור "אתה יכול לבוא לאכול" וכיו"ב. כך יקשיבו לך יותר, מאחר שאתה מכבד את זכות הבחירה של השני ולא שולט עליו.
כבד את זכות הבחירה של זה ששומע אותך: עליך לזכור לכבד את זכות הבחירה של האדם שמולך. לא כדאי לך לדבר בלשון ציווי, כי כך תגרום לשומע לרצות לא להקשיב לך. תן לשומע להרגיש שאתה מכבד אותו, שאתה מקבל אותו, שאתה מכבד את זכותו לבחור, שאתה מעריך את רצונו הטוב להקשיב לך. גם אם הוא עובד שלך, הוא עדיין לא חייב לעבוד אצלך. גם אם הוא הילד שלך, זה לא מקנה לך שום זכות לרדות בו ולהשפיל אותו. גם אם הוא קטן / חלש ממך או תלוי בך, עדיין אין לך זכות לשלוט עליו.
כבד את סביבתך וסביבתך אולי תכבד אותך יותר. אמור "בבקשה" ו"תודה" גם אם נדמה לך שזו חובתו של השומע לבצע את הפעולה. אולי זו חובתו להקשיב לך, אך זה עדיין לא מקנה לך שום זכות לצוות עליו. גם אם נדמה לך שהוא חייב מול עצמו להקשיב לך, זה עדיין לא אומר שלך יש בעלות עליו. אף אחד הוא לא רכוש / עבד שלך. אמור "בבקשה" ו"תודה". ויותר מאשר חשוב שתאמר "בבקשה" ו"תודה", חשוב שתרגיש את ה"בבקשה" ואת ה"תודה". חשוב שהתחושה שלך תהיה שיש לאדם שמולך בחירה האם להקשיב לך. כך תכבד את זה שמולך וכך תגרום לו לרצות יותר להקשיב לך.
להתמקד בפתרון: אם ברצונך להגיע לפתרון כלשהו, במקום להתמקד ב"למה יש בעיה", תתמקד ב"איך פותרים את הבעיה". במקום לשאול "למה המצב הוא X", תשאל "איך עושים את המצב ל Y".
כאשר אתה שואל למה יש בעיה, אתה בעצם גורם לעצמך / לשומע לחשוב על למה יש בעיה.
כאשר אתה שואל איך מתקדמים הלאה, אתה גורם לעצמך / לשומע לחשוב על איך מתקדמים הלאה. עכשיו הבחירה שלך, האם ברצונך לדעת למה יש בעיה, או שברצונך לפתור אותה?! האם ברצונך להבין "למה קרתה התקלה", או לדעת "כיצד למנוע תקלה כזו בעתיד"?!
להפוך לא יכול ליכול: במקום לדבר על מה שאינך יכול, דבר על מה שהינך כן יכול לעשות. אל תחשוב על מה שאינך יכול לעשות, מאחר שזה לא מקדם אותך לשום מקום. תחשוב אך ורק על מה שאתה כן יכול לעשות, כי רק זה אולי יקדם אותך להיכן שהוא.
לחשוב חיובי בגוף ראשון ושלילי בגוף שלישי: כאשר אתה אומר משפט כלשהו, המוח שלך חווה את המשפט שאמרת.
כאשר אתה שומע / קורא משפט כלשהו, המוח שלך חווה את המשפט שאתה שומע. וממילא נוצר כאן סוג של דמיון מודרך עבורך / עבור השומע. ולכן משפטים חיוביים אמור / חשוב בגוף ראשון. אך משפטים לא חיוביים אמור / חשוב בגוף שלישי.
לדוגמא: במקום "אם לא תשים לב יקרה לך X" אמור "מי שלא שם לב יקרה לו X", כי אז השומע לא מפרש את המשפט השלילי על עצמו, אלא על אדם אחר. אם השומע יפרש את המשפט השלילי על עצמו, זה רק מגדיל את הסיכוי שזה יקרה לו! במקום לומר "אם תעשה טעות אז X" אמור "מי שעושה טעות אז X". במקום לומר "אם תטעה ותעשה X" אמור "מי שטועה ועושה X".
וכן על דרך החיובי. חיובי תדבר תמיד בגוף ראשון עבור עצמך או בגוף שני עבור זה ששומע אותך.
דהיינו גרום לשומע לפרש את המשפט החיובי עבור עצמו. לדוגמא במקום לומר "מי שמצליח לעשות X אז" אמור "כאשר אצליח לעשות X אז". במקום לומר "כאשר מישהו מצליח לעשות X אז", אמור "כאשר תצליח לעשות X אז" וכיו"ב.
טעויות עושים רק בטעות: טעויות / פעולות שגויות / דברים שליליים וכיו"ב, עושים רק בטעות בלבד. במקום לומר "מי שעושה X לא טוב" אמור "מי שבטעות עושה X לא טוב". במקום לומר "אם אעשה טעות X אז" אמור "אם בטעות מחמת חוסר תשומת לב אפעל בצורה X אז".
ז"א לעולם תשתדל תייחס לפעולה הלא חיובית את הארעיות / החוסר תשומת לב וכולי. שגיאות עושים רק בטעות ולא בכוונה רעה. ולכן במקום לומר "אם תעשה פעולה שלילית X" אמור "אם בטעות לא תשים לב ובטעות תעשה X" וכיו"ב. כך בעצם אתה יוצר מעין חומת הגנה מהטעות.
חיובי בטוח עושים: דברים חיוביים תמיד עושים ואין דרך שלא לעשות אותם. זה רק עניין של זמן עד שהחיובי יקרה. אין אפשרות שלא לעשות את החיובי. ולכן, במקום לומר "אם תעשה פעולה חיובית X" אמור "כאשר תעשה פעולה חיובית X" או "אחרי שתעשה פעולה חיובית X". כי חיובי תמיד עושים וזה רק עניין של זמן עד שזה יקרה. במקום "אם" שהוא אפשרות, אמור "כאשר / כש / אחרי ש" וכיו"ב, שהן סוג של קביעת עובדה שהפעולה אכן תבוצע.
הכל יחסי / אתה כבר בסדר: מאחר שהכל יחסי - ממילא אתה כבר בסדר גמור. כי תמיד יהיה טוב יותר / פחות - אז ממילא אתה טוב כבר כרגע לא פחות מאשר תהיה ברגע הבא. וכפי שהתבאר לעיל, שהרע הוא יחסי, אך באמת מבחינת המציאות עצמה, כל מצב הוא טוב. ולכן במקום לומר "פעל נכון" אמור "פעל נכון יותר". במקום לומר "תקן את מעשיך" אמור "באפשרותך לבחור לעשות משהו טוב יותר". במקום לומר "זה לא נכון לעשות" אמור "זה פחות נכון לעשות" וכיו"ב (היכן שאכן זה אפשרי).
שימוש במילים "פחות / יותר טוב" משקף טוב יותר את המציאות. כי באמת במציאות האמיתית הכל טוב. והכל זה רק ביחס למשהו אחר. וגם לשומע עצמו קל הרבה יותר להיות טוב יותר, מאשר להיות טוב במקום רע. כי להשתפר קל יותר מאשר להשתנות.
לא הכל שחור או לבן: נקודת יחסות נוספת: לפעמים במקום לומר "רק אם X אז Y" נכון יותר לומר "ככל שיותר X אז Y". לדוגמא: "רק אם תלמד כל יום לבחינה, רק אז תצליח" במקום זה אמור "ככל שתלמד יותר לבחינה, כך תאפשר לעצמך להצליח בה יותר". כי זה לא שחור או לבן. זה לא מצב ON /OFF של החשמל, אלא יש המון מצבים באמצע. דוגמא נוספת: "אם תעשה X אז Y" במקום זה אמור "ככל שתעשה יותר X אז Y" וכיו"ב.
שיפור במקום שינוי: מה יותר קל, להשתפר או להשתנות? תשובה: להשתפר. הרבה יותר קל להמשיך מאשר להתחיל. ולכן במקום לומר "אתה צריך להשתנות" אמור "כדאי לך / אתה יכול לשפר". במקום לומר "אני רוצה להשתנות" אמור "אני רוצה לשפר" וכיו"ב.
אל תעשה, תנסה: אל תעשה, אבל תנסה לעשות / תשתדל לעשות. במקום לבקש ממישהו (גם מעצמך) לעשות X, תבקש לנסות לעשות X /להשתדל מאוד לעשות X וכיו"ב. הרבה יותר קל לנסות לעשות X מאשר לעשות X. ולכן אם מישהו אינו מאמין שהוא מסוגל לעשות X, אל תבקש ממנו לעשות X, אבל כן תבקש ממנו לנסות לעשות X. לדוגמא: במקום "תעשה X" אמור "תנסה לעשות X" או "למה שלא רק תנסה לעשות X" או "אולי תנסה לראות האם אתה יכול לעשות X" או "אולי תוכל לנסות לראות אולי תצליח לעשות X" וכיו"ב. כך זה מוריד את הלחץ מהשומע מההכרח להצליח. כך זה מאפשר לשומע לנסות לעשות גם אם זה לא יצליח.
מאמין או יודע: במקום לומר "אתה לא מאמין בעצמך" אמור "אינך יודע עד כמה אתה יכול" או "כדאי שתדע טוב יותר שאתה יכול". במקום לומר "תאמין בעצמך" אמור "דע שאתה יכול" או "כדאי שתדע טוב יותר שאתה יכול" וכיו"ב. יש כאן גם את נקודת היחסות של ה"יותר" וגם יש כאן את הנושא שחיובי תמיד קורה.
ז"א אתה יכול בוודאות, רק שאינך יודע זאת מספיק טוב כרגע.
להסתכל מבחוץ: קל יותר להעביר ביקורת אובייקטיבית על מישהו אחר מאשר על עצמך. ולכן, במקום לחשוב האם אתה פועל נכון ומה אתה צריך לעשות, חשוב האם מישהו אחר במצבך היה פועל נכון אילו הוא היה מתנהג כמוך. ומה מישהו אחר במצבך היה נכון לו יותר לעשות. במקום לומר "אתה לא בסדר בגלל שאתה עושה X". אמור "מי שעושה X הוא לא מספיק בסדר". כך קל יותר לשומע לראות את הטעות על מישהו אחר ואח"כ להלביש את הפתרון על עצמו.
חשוב על המקרה הכללי: חשוב על המקרה הכללי ולא רק על המקרה הפרטי. אם ברצונך ללמוד / ללמד מישהו משהו, רצוי לעשות זאת באמצעות לימוד הכלל של המקרה הכללי ולא רק ללמוד ולהבין את המקרה הפרטי. לדוגמא: בלימוד מתמטיקה חשוב יותר ללמוד את הכללים שמתאימים לכל סיטואציה, מאשר ללמוד את התשובות לסיטואציות ספציפיות. בכלל בחיים חשוב למצוא את המכנה המשותף של הבעיות / פתרונות וללמוד אותו. כי הבנת המכנה המשותף ושורש הבעיה / פתרון - טובים לאין ערוך מאשר הבנה של מה לעשות במקרה ספציפי.
נכון, לפעמים השומע אינו מסוגל להבין את הכלל המופשט ולדעת כיצד לגזור ממנו מה הוא צריך לעשות במקרה הספציפי שלו. ואז במקרה כזה רצוי מאוד להסביר לו מה לעשות במקרה האישי שלו. אבל רצוי מאוד תמיד לשנן את הכלל ואת הנוסחא של המקרה הכללי, שממנה נגזרת דרך הפעולה במקרה הספציפי. כך במקום לתת לאדם דגים אתה מלמד אותו לדוג (במקום לתת למישהו דגים, תלמד אותו לדוג).
מאמר זה עוסק בין השאר גם ב: לשון נקייה / יופמיזם / שפה נקייה / מילים מכובסות / כיבוס מילים / תקינות פוליטית / פוליטיקלי קורקט ועוד.
אם יש לך דוגמאות נוספות: שלח אותן בבקשה כתגובה למאמר. תודה.
ציטוטים: רבי נחמן מברסלב
"וְאַף שֶׁאֵין הָאָדָם מַרְגִּישׁ זאת... כָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם, כֻּלָּם מֻכְרָחִים לָבוֹא בְּתוֹךְ הַדִּבּוּר בִּשְׁעַת הַמַּחֲשָׁבָה, רַק שֶׁהוּא בְּדַקּוּת [בצורה בלתי מורגשת] מְאד. וְלָכֵן כָּל עֲשִׂיָּה שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם צְרִיכָה לָבוֹא בַּתְּחִלָּה בְּתוֹךְ הַדִּבּוּר, כִּי כָּל הַדְּבָרִים צְרִיכִין לָבוֹא בִּבְחִינוֹת מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה. נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי הַדִּבּוּר, נִגְמָר הַמַּעֲשֶׂה וְיוֹצֵא מִכּחַ אֶל הַפּעַל"
"אָמַר שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר מְאד לִבְלִי לְהוֹצִיא מִפִּיו דִּבּוּר שֶׁל רִשְׁעוּת חַס וְשָׁלוֹם, אֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ לֵיצָנוּת. דְּהַיְנוּ שֶׁלּא לוֹמַר חַס וְשָׁלוֹם, עַל עַצְמוֹ שֶׁיִּהְיֶה רָשָׁע חַס וְשָׁלוֹם... אַף שֶׁאוֹמֵר זאת בְּדֶרֶךְ לֵיצָנוּת וְאֵין בְּלִבּוֹ כְּלָל לַעֲשׂוֹת זאת, אַף עַל פִּי כֵן זֶה הַדִּבּוּר מַזִּיק לוֹ מְאד וְיָכוֹל לְהַכְרִיחוֹ חַס וְשָׁלוֹם, אַחַר כָּךְ לַעֲשׂוֹת זאת שֶׁהוֹצִיא מִפִּיו אַף עַל פִּי שֶׁלּא אֲמָרָהּ מִלִּבּוֹ רַק בְּדֶרֶךְ לֵיצָנוּת"
"הָאֱמוּנָה תּוֹלָה בְּפֶה שֶׁל אָדָם... הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁמְּדַבְּרִין הָאֱמוּנָה בַּפֶּה, זֶהוּ בְּעַצְמוֹ אֱמוּנָה, וְגַם עַל יְדֵי זֶה בָּאִים לֶאֱמוּנָה. וּמֵחֲמַת זֶה צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאד מִדִּבּוּרִים שֶׁל כְּפִירָה וְאֶפִּיקוֹרְסוּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹמְרָם מִלִּבּוֹ, הַיְנוּ שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ מַאֲמִין וְאֵינוֹ כּוֹפֵר, חַס וְשָׁלוֹם, רַק שֶׁהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר דִבְרֵי אֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁשָּׁמַע בְּשֵׁם אֲחֵרִים, שֶׁהֵם אֶפִּיקוֹרְסִים, וְהוּא מִתְלוֹצֵץ מֵהֶם, אַף עַל פִּי כֵן גַּם מִזֶּה צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאד, כִּי הַדִּבּוּר הַזֶּה שֶׁל כְּפִירָה מַזִּיק לָאֱמוּנָה. "
עדי שחר
050-3331-331