שלשום ראיתי בערוץ הישראלי (בחו"ל) את פרשת השבוע בהגשת דב אלבוים. המדובר בתוכנית שבועית בה מעלעלים בפרשת השבוע ומנתחים אותה מנקודת מבט חילונית. המגיש, דב אלבוים, אינטלקטואל וחילוני מוצהר, אירח אתמול את ישראל סגל, עיתונאי ואיש הטלויזיה לשעבר.

אתמול הבנתי כי הטלויזיה בארץ מקדימה את הערוץ הישראלי בחו"ל בשנה תמימה, כי במהלך התוכנית אישתי העירה "ומה עושה ישראל סגל ז"ל בפרשת השבוע! " - מסתבר שסגל קיבל התקף לב בשנה שעברה, היה מחוסר הכרה וכמעט הגיע לעולם האמת, אולם הוא חזר לעולם ולהכרתו לחצי שנה עד שנפח שוב את נשמתו והפעם לתמיד. התוכנית של אתמול הוקלטה במהלך ששת חודשי הפרידה של סגל מהעולם.

אתמול למדתי דבר על שני האנשים האלה, אלבוים וסגל, המראיין והמרואיין: שניהם אינטלקטואלים "כבדים" בעלי מחשבה חדה וצלולה, ושניהם בחורי ישיבה לשעבר שחזרו בשאלה.

למיותר לציין, ש - "החזרה בשאלה" נתפסת בעולם הדתי כמחלה ממאירה התוקפת "חולה" מסכן ומבולבל שסובל ממנה עד שמנטרלת אותו, נכחד ומסיים את חייו. החוזר בשאלה, לדידם, הוא אדם בעל מודעות עצמית "דלה" שעובר, במודע או לא, מעולם האור הברור והמואר אל עולם החושך הסבוך.

ומנגד, החוזר בשאלה רואה באחיו וברעיו לשעבר, כאנשים שסגר עליהם החושך ונתקעו בארבע אמותם ובעולמם הצר. הסיבה: אין הדעת האנושית סובלת את קיום האלוהים, ההיגיון האנושי הטבעי דוחה את רעיון קיום ישות העל הכל יכול, בעוד אחיו לשעבר - הדתיים שהתעקשו להחזיק בדתם, כובשים הם את הגיונם מסרסים אותו ומתעקשים: יש אלוהים בשמים ויש לקיים את רצונו.

יש איפוא מחלוקת בין הדתי שמצהיר בחוצות שהוא רואה את האור, לבין החילוני שמצהיר ונשבע שהוא חי ורואה את האור. מי הצודק מבין השניים? לאן נוטה ההיגיון הטבעי? על מי מוטלת חובת ההוכחה?

למרבה האירוניה, ההלכה היהודית פוסקת במקרה הזה לטובת החילוני: "המוציא מחברו עליו הראיה": אתה הוא שטוען את טענת הקיום האלוקי, אומר החילוני לדתי, ואם כן הבא ראיה על קיום אלוהים וקח ממני את ההודאה בקיומו! אני יכול לקבל את טענתך רק אם תביא לי ראיה מוחשית לקיומו.

ראיה מוחשית יש, עונה לו הדתי, ומתכוון לראיה פילוסופית, לראיות פילוסופיות לאין סוף... ובעצם, ראיה מוחשית אין. אף אחד לא ראה את אלוהים ואף אחד לא שמע אותו, והטענה שאלוהים בלתי נראה ונשמע היא טענה פילוסופית, אשר על כן ראיה מוחשית אין.

אשר על כן הדיון הזה אודות קיום אלוהים הוא דיון פילוסופי, שני המתדיינים משני המחנות מסכימים להגדרה הזו - כולל הטוען הדתי שנאלץ בשתיקה להסכים לזאת, כי הרי אין בידו ברירה אחרת, ראיה מוחשית אין.

באופן הזה חוזרים שני המתדיינים, הדתי והחילוני לשולחן הדיונים, כאשר יד החילוני בשלב זה על העליונה, עצם הגדרת הדיון כפילוסופי מורידה מהמשקל הסגולי של טענת הדתי: האמונה בקיום אלוהים היא לא הידיעה בקיום אלוהים, בזאת נעוצה הנסיגה שנרשמה בטענת הדתי שמסכים גם לזאת בשתיקה, כי הרי אין בידו ברירה אחרת, יש בידו "אמונה" לא "ידיעה", אין שום דבר מוחשי ביד.

עצם ההצהרה על "אמונה" במשהו מוכיחה שישנה בעיה עם דבר קיומו... כי אם הוא קיים - אין את הצורך להאמין בו...

ברמה זו של הדיון, הטוען הדתי מרגיש, ואיך לא, לחוץ לקיר... והוא מגייס לשורותיו את הטקסט התנכי, את התורה, את טעמה העדין, את יופיה, את ההיגיון הצרוף בה, ויש בה לא מעט היגיון... יש בה הסטוריה מקורית, יש בה סדר הסטורי עקבי הנמשך ברצף עד עכשיו, היהדות קיימת עד היום מכוח העקביות הזו, וזהו אם תרצה בסיס הטענה הדתית כי הטקסט התנכי הוא אלוקי בעל תבונות - על... אולם ובאותו הרגע קם הטוען החילוני מנגד ומציג לראווה את קיום העם הסיני העתיק ודתותיו העתיקות כהוכחה מקבילה מקטרגת...

בשארית כוחו וסבלנותו, פורש הטוען הדתי את טענתו האחרונה והחזקה, את קיומו הוא, את המשך קיום העם היהודי הנצחי שהאמין ודבק לכל דורותיו באלוקו הנצחי, ואילו אמונה זו היתה מלאכותית, העם שדגל בה לא היה מתקיים מטעמה לאורך אלפי השנים... הרבה עמים חזקים כדלים נכחדו לאורך ההסטוריה האנושית, ואילו העם שהחזיק באמונתו בעקביות עבר את כל תלאות ההסטוריה ושרד - לא נכחד, וכן כל רגע ורגע של קיום העם היהודי מאשרר ומאמת בפועל את האמונה בקיום אלוקים...

טענה זו דלה, עונה לו החילוני בקיצור נמרץ, ומפנהו שוב לקיומו העקשן של העם המלוכסן, הנמצא בדרכו לראש הפירמידה הכלכלית בתבל.

השאלה היא מה אומרת התורה אודות הדיון הזה - אם בכלל... האם קיימת היכנשהו בתורה התייחסות לשאלה עקרונית זו של קיום האלוהים?

אני יכול לשאול ולענות בו בזמן על השאלה הזאת ולהצביע על מקום ההתייחסות - להסביר ולפרש אותו... השאלה היא מי אמר שפרושי הוא נכון ומדוייק? מי אמר שזו היתה כוונת המחבר? והרי רש"י פירש את הפיסקה הזו אחרת... ומי אני שאשים את דברי על יד רש"י, הרמב"ם, האר"י ז"ל... מי אני לעומת גדולי התורה.

ברשותכם אני רוצה להדגיש שוב את מהות השאלה שקדמה לזאת: ואף אם אשים בחוצפתי את פרושי על יד רש"י ואתחרה בגדולי התורה, מי אמר שפרוש זה נכון הוא ומדויק? מי אמר שזו היתה כוונת המחבר? מי אמר שבכלל קיים מחבר לתורה בדמות "ישות על"? והרי אני בונה הנחה על הנחה... להניח מראש שקיים בורא שהתכוון לאמר דבר זה או אחר...

מעל לכל סוגיות המשנה הללו שנולדו מתוך השאלה העקרונית הדנה בקיום אלוהים, מרחפת שאלה פשוטה אנושית: מדוע עלי להתמודד כל החיים שלי עם השאלה האבסורדית של קיום אלוהים? ובעצם היהודי ישאל - מדוע עלי להיות יהודי? והמוסלמי ישאל מדוע עלי להאמין בדת המוסלמית, וגם הנוצרי ישאל את עצמו את אותה השאלה. למה עלי להיות נוצרי, יהודי או מוסלמי? לכל שלושת הדתות מכנה משותף: האמונה בקיום אל עליון בורא שמים וארץ, והשאלה שוב: מה תיתן לי הידיעה הזאת? במה תועיל לי הידיעה על קיום אלוהים? ללמוד ולשנן את המידות של ישות זו? והרי אני מכיר דמויות הסטוריות קיימות ונפלאות מבשר ודם, ואני יכול לשנן וללמוד את המידות שלהם באופן שחומר הלימוד הזה ייטיב לאין ערוך את התנהגותי כאדם... וכתלמיד בן אנוש, אני יכול ללמוד מהישויות האלה ולהרגיש קרוב יותר אליהן מאשר ישות על. אם כן, במה תועיל לי, כאדם בשר ודם, הידיעה אודות קיום אלוהים - אם בכלל?

ואם התשובה היא "ידיעת האמת" - אתעקש שוב: ומה תיתן לי האמת הזו? במה תעזור לי האמת הזו? אני מכיר למשל אמת אחת בשם "מטוס", ואני יכול להשתמש באמת הזו ולחצות דרכה את האוקיאנוס בשעות... מה תיתן לי הידיעה על קיום אלוהים?

שלל תשובות פילוסופיות מעמיקות לשאלה האחרונה מילאו שפע ספרים לאורך ההסטוריה האנושית, אך לא נמנתה בתוכן אף ולו תשובה מעשית אחת. לא נראה מתוך שלל התשובות הללו ולו "מטוס" נוסעים פיזיקאלי אחד, ולו מטוס אנושי מעשי אחד.

איך יתכן איפוא קיום לאלוהים? ובעצם מה הטעם לדוש בשאלה הזאת, כי הרי באמונה פילוסופית מובהקת עסקינן שאין לה ולמגזר המעשי שום קשר, ההיגיון האנושי סולד מטבעו מחומר סינתטי מעין זה... בחומר הזה הירהרו אלבוים וסגל - שני האינטלקטואלים שהזכרתי לעיל אשר חייו בעברם את עולם האמונה, והחליטו מתוך בחירתם האנושית לחזור בשאלה. בהחלטה זו שיתפו בעיקר את הגיונם המובהק.

* תאולוגיה / פילוסופיה - עקדת יצחק - חלק 2.