הפרעת גוף דיסמורפית (בעבר כונתה גם הפרעת גוף דיסמורפופובית) או הפרעה בדימוי הגוף (באנגלית: Body dysmorphic disorder, BDD) היא הפרעה סומטופורמית, שהסובלים ממנה מוטרדים בצורה מופרזת ממאפיינים בהופעתם החיצונית שהם תופסים כפגמים, דבר הגורם להם מצוקה עזה או פוגע בתפקודם בתחומי חיים שונים, כמו תעסוקה או חיי חברה. בחלק מהמקרים הפגם הוא מינורי, פגם קטן שאחרים אינם מייחסים לו חשיבות, ובמקרים אחרים הפגם אינו קיים ורק האדם הסובל מההפרעה רואה אותו. אנשים עם הפרעת גוף דיסמורפית חושבים שהפגם לכאורה פוגע בצורה ניכרת בהופעתם החיצונית, וחלקם תופסים עצמם כמעוותים או מחרידים עד שהם נמנעים מקשר עם אנשים, מחשש שילעגו להם או ישפילו אותם. בניגוד לתפיסה העצמית שלהם, בפועל מראם החיצוני הוא נורמלי או אף אטרקטיבי.

דווקא מראה אטרקטיבי לעתים הוא זה שגורם להפרעה לפרוץ מכיוון שאנשים אטרקטיביים מקבלים יותר פידבקים על המראה והם מרגישים שבוחנים אותם בזכוכית מגדלת, מה שגורם עם השנים למתן תשומת לב גבוהה יותר למראה חיצוני ורצון לקבל את המראה ה, מושלם, עליו הסובלים חולמים להגיע על ידי ניתוחים למיניהם וטיפולים שונים.

לא תמיד הסובלים חושבים שהפגם הוא נוראי, לפעמים הם מודעים לכך שהפגם הוא קטן אבל הם בטוחים שהוא פוגע במראה הכללי ומוריד מיופיים ומונע מהם להיות מושלמים.

הפרעת גוף דיסמורפית קיימת אצל מעל 2% מהאוכלוסייה, ולפי מחקר גרמני, רבים נוספים אינם עונים על כל הקריטריונים אך סובלים מחלק מהמרכיבים. במחקר שנערך במסגרת אשפוז פסיכיאטרי, הפרעת גוף דיסמורפית נמצאה אצל 13% מהמאושפזים. במחקר על הקשר בין BDD להפרעה טורדנית - כפייתית, 9 מתוך 62 איש עם הפרעה טורדנית - כפייתית (14.5%) סבלו גם מהפרעת גוף דיסמורפית.

ההפרעה מתחילה לרוב בגיל הנעורים, כשהמראה החיצוני הופך להיות משמעותי עבור האדם. השיעור שווה אצל גברים ונשים. BDD נמצאה קשורה לאיכות חיים ירודה, ורבים מהסובלים מ - BDD סובלים מהפרעות נוספות כמו דיכאון קליני, הפרעה טורדנית - כפייתית או חרדה חברתית.

תוכן עניינים:

1 אבחנה

2 שכיחות המחשבות הטורדניות לגבי איברי גוף שונים

3 תסמינים

4 התנהגויות כפייתיות בהפרעה

5 תחלואה כפולה

6 גורמים משוערים

7 טיפול

1

1

אבחנה:

לפי מדריך האבחנות הפסיכיאטרי dsm 5, הקריטריונים להפרעת גוף דיסמורפית כוללים:

עיסוק מופרז בפגם שולי או דמיוני בהופעה החיצונית.

העיסוק המופרז גורם למצוקה קלינית או פגיעה בתפקוד החברתי, תעסוקתי או תחומי תפקוד חשובים אחרים.

עיסוק היתר אינו מוסבר בצורה טובה יותר על ידי הפרעה פסיכיאטרית אחרת (למשל חוסר שביעות רצון מצורת הגוף במקרה של אנורקסיה).

במקרים רבים יש אבחון - חסר של הפרעת גוף דיסמורפית. למשל, במחקר בו 17 אנשים עם הפרעת גוף דיסמורפית נפגשו עם אנשי מקצוע, הבחינו בתסמינים רק אצל 5 מהם, ואיש לא קיבל את האבחנה. אבחון החסר נובע ככל הנראה מכך שההפרעה נכנסה לגרסה האחרונה של ה - DSM, כך שקלינאים לא מכירים מספיק את ההפרעה. סיבה שנייה לתת - האבחון היא השכיחות של דיכאון וחרדה חברתית עם BDD, כך שלעתים הן מאובחנות והמקור אינו מאותר. הסיבה השלישית היא שאנשים רבים עם הפרעת גוף דיסמורפית לא מודעים לכך שהם סובלים מהפרעה זו ורואים את בעייתם כפיזית בלבד, כך שהם פונים למנתחים פלסטיים ולא למומחים לבריאות הנפש. גם אם הם פונים, רבים מהם מסתירים את התסמינים, כיוון שהם חוששים שיראו אותם כיהירים או שטחיים.

שכיחות המחשבות הטורדניות לגבי איברי גוף שונים:

במחקר שערכה ד"ר קתרין פיליפס על יותר מ - 500 מטופלים, נמצאו שיעורים שונים של מחשבות טורדניות לגבי איברים שונים (רבים מהמטופלים סבלו ממחשבות טורדניות לגבי מספר איברים):

עור - 73%

שיער - 56%

אף - 37%

משקל, בטן - 22%

חזה, פטמות - 21%

עיניים, שיניים - 20%

רגליים - 18%

מבנה הגוף או העצמות - 16%

מבנה הפנים (כללי) - 14%

צורת הפנים, שפתיים, ישבנים - 12%

סנטר, גבות - 11%

מותניים, אוזניים, זרועות, פרק כף היד - 9%

לחיים או עצמות לחיים, שוקיים, אברי המין - 8%

גובה - 7%

פה, גב, צורת הראש, מצח, כפות הרגליים, ידיים, לסת - 6%

אצבעות, צוואר - 5%

כתפיים, ברכיים, בהונות - 3%

קרסוליים - 2%

שרירי פנים - 1%

תסמינים:

תסמינים נפוצים של הפרעת גוף דיסמורפית כוללים:

מחשבות טורדניות בנושא הפגם לכאורה בהופעה. מחשבות אלו יכולות להיות כה מנותקות מהמציאות, שהן נחשבות כדלוזיות.

התנהגויות חזרתיות כמו מבטים תכופים וממושכים בראי והסתכלות על הגוף מכל זווית אפשרית בעזרת מראה קטנה אל מול המראה הגדולה, או איפור כבד

פרפקציוניזם בנוגע להופעה החיצונית או לחלקים ממנה שהאדם מוטרד מהם

נסיגה חברתית, בדידות או חרדה חברתית. מודעות מוגברת באירועים חברתיים, ומחשבה שאחרים מבחינים בפגם ולועגים לאדם.

דיכאון קליני עם או בלי מחשבות אובדניות

ביטחון עצמי נמוך ובושה

שימוש באלכוהול או חומרים אחרים כניסיון לריפוי עצמי.

התנהגויות כפייתיות בהפרעה:

התנהגויות כפייתיות נפוצות ב - BDD:

בדיקות כפייתיות בראי ומשטחים אחרים (כמו חלונות ראווה, מראות של מכוניות). לחלופין, הימנעות מוחלטת ממראות, כולל הסרת המראות בבית.

ניסיונות להסוות את הפגם לכאורה, למשל על ידי לבישת בגדים רחבים, הימנעות מתנוחות מסוימות, חבישת כובעים או שימוש בפרטים מוגזמים שימשכו אליהם את תשומת הלב ויסירו אותה מהפגם.

חיטוט בעור להסרת פגמים או פגמים לכאורה

השוואת המראה או חלקים מסוימים בהופעה למראה של אנשים אחרים, או צפייה כפייתית במפורסמים שהאדם היה רוצה להיראות כמוהם.

ביצוע של ניתוחים פלסטיים או פרוצדורות קוסמטיות או רפואיות אחרות שנועדו לשנות את המראה. לעתים קרובות האדם לא מרוצה מהתוצאות ומבקש לעשות ניתוח תיקון. במקרים קיצוניים האדם מנסה לבצע פרוצדורה כגון שאיבת שומן או הזרקת חומרי מילוי לעצמו, והתוצאות עלולות להיות הרות אסון.

תחלואה כפולה:

יש קשר בין הפרעת גוף דיסמורפית למצבים רפואיים אחרים, שמוביל לעתים לאבחון שגוי. 76% מהאנשים עם הפרעת גוף דיסמורפית סובלים גם מדיכאון קליני בשלב כלשהו בחייהם (בהשוואה ל - 10% - 20% באוכלוסייה), 36% סובלים מאגורפוביה ו - 32% מהפרעה טורדנית - כפייתית. הפרעות נפוצות נוספות הן חרדה חברתית, הפרעת אישיות נמנעת, הפרעת אישיות גבולית, הפרעת אישיות תלותית, הפרעות אכילה, תלישת שיער כפייתית, חיטוט בעור והזיות אודות ריח הגוף של האדם.

80% מהסובלים מהפרעת גוף דיסמורפית חושבים על התאבדות, ושיעור ההתאבדות אצלם גבוה פי 45 מאשר בקרב האוכלוסייה הכללית, כפול משיעור ההתאבדויות אצל הסובלים מדיכאון קליני, ופי 3 מאנשים עם מאניה - דיפרסיה. הוצע גם כי קיים קשר בין הפרעת גוף דיסמורפית לא מאובחנת להתאבדות, כיוון שהאובדנות בקרב אנשים שעברו ניתוחים פלסטיים גבוהה מהממוצע באוכלוסייה.

גורמים משוערים:

גורמים ביולוגיים - אצל חלק מהסובלים מ - BDD מופיעות גם הפרעות אכילה, אצל אחרים OCD או הפרעות אחרות מהספקטרום הטורדני כפייתי (כמו חרדת בריאות, טריכוטילומניה), ואצל אחרים מופיעות גם הפרעות הקשורות להימנעות חברתית כמו חרדה חברתית. הקשר להפרעות שונות רומז על כך שייתכן ויש סיבות ביולוגיות שונות להפרעה.

לעג או ביקורת - יש השערה לפיה לעג או ביקורת בנוגע להופעה החיצונית יכולים לתרום לתחילת הפרעת גוף דיסמורפית. לא סביר שלעג בפני עצמו יגרום לפרוץ ההפרעה, אולם התעללות ובריונות יכולות להיחשב כלעג או לגלוג ולא לקבל את המשקל הראוי. 60% מהסובלים מהפרעת גוף דיסמורפית דיווחו על לעג מתמיד בילדות, וייתכן שלעג עקבי לאנשים רגישים יותר עם תשתית מתאימה יכול להוביל לתרום לפרוץ ההפרעה. גם מחמאות ללא הרף הניתנות לאדם בעל מראה אטרקטיבי יכולות לגרום דווקא להפרעה לפרוץ.

סגנון הורי - ייתכן והורים השמים דגש רב מאוד על הופעה חיצונית, או מזניחים את הנושא לגמרי, תורמים לפרוץ ההפרעה אצל אנשים בעלי פגיעוּת גנטית לכך.

אירועי חיים אחרים - אירועים כמו הזנחה, התעללות פיזית, טראומה מינית או דחייה יכולים להיות טריגרים להפרעת גוף דיסמורפית אצל הפגיעים לכך.

מדיה - יש המשערים כי הדגש במדיה על הופעה חיצונית תורם לנושא. אולם, הפרעת גוף דיסמורפית קיימת בכל העולם, כולל מקומות שאינם חשופים רבות לתקשורת, כך שלא סביר שהיא גורמת להפרעה זו. אך ייתכן כי היא תורמת לפרוץ ההפרעה אצל אנשים עם פגיעות גנטית, או שהיא מחריפה את הסימפטומים.

גורמים אישיותיים - תכונות אישיות מסוימות יכולות להפוך את האדם לפגיע יותר להפרעת גוף דיסמורפית. תכונות אלו כוללות פרפקציוניזם, מופנמות, פגיעות לדחייה או ביקורת, חוסר אסרטיביות וביישנות. כיוון שיש מגוון תכונות אישיות אצל אנשים הסובלים מההפרעה, תכונות אלו אינן גורמות להפרעה, אלא, כמו בגורמים האחרים - תורמות לה.

טיפול:

מחקרים ראשוניים טוענים שטיפול תרופתי להפרעה זו בתרופות נוגדות דיכאון ממשפחת SSRI הביא לתוצאות טובות. מתוכן, פלואוקסטין (Fluoxetine) על גרסאותיה השונות (בשמה המסחרי "פרוזק") נחשבת בעיני חלק מהמטפלים לאחד הטיפולים התרופתיים היעילים הבודדים עבור הפרעה זו, ובכל אופן ליעילה יותר באופן מובהק משאר התרופות במשפחת SSRI. במחקר בנושא נמצא כי 53% מהאנשים הגיבו לפרוזאק. אולם נושא זה טרם נחקר עד תומו, ואזהרה מעודכנת של מנהל המזון והתרופות האמריקאי קוראת למטפלים להגביר את העירנות בעת מתן נוגדי דיכאון, מכיוון שבעיקר בעת תחילת הטיפול אלו יכולים להגביר את הנטייה לדיכאון ולהתאבדות.

קיימת הסכמה כי הדרך הטובה ביותר לטיפול בהפרעה זו הוא שילוב של טיפול תרופתי באמצעות פרוזק, (הטיפול מתחיל להיות אפקטיבי לאחר כ - 6 עד 16 שבועות, על פי מחקרו של פיליפס הדבר תלוי בסוג הפלואוקסטין הניתן) בשילוב עם טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) שמטרתו לשנות את דפוסי המחשבה שהביאו מלכתחילה להפרעה ולחזק אצל הסובלים ממנה את היכולת לעצור מחשבות בעלות אופי שלילי. במחקר שנערך על טיפול קוגניטיבי התנהגותי, ההפרעה הסתיימה בקרב 82% מהמטופלים, ומצב זה נמשך ב - 77% בבדיקת המשך. רצוי לשלב את בני המשפחה ואת הקרובים לחולה בטיפול, מכיוון שתמיכתם יכולה להוות גורם משמעותי בהצלחת הטיפול.

מבחינה פתולוגית, יש הרואים ב - BDD מצב ייחודי של OCD, בשל העיסוק הרב של הסובלים מהמחלה במראה החיצוני שלהם. הפרעה זו מקושרת באופן חזק ל - OCD (למעשה הטיפול התרופתי הוא זהה בשתי ההפרעות) כמו גם לחרדה חברתית, המאופיין באובסיסביות רבה עד כדי התעלמות מוחלטת מכל דבר אחר והתרכזות המחשבה במבנה הגוף בלבד, ואף בקשות מהסובבים לאשר את דבר קיומו של הפגם (ואי אמון מוחלט, לרוב, כאשר שוללים אותו). בנוסף, באופן טיפוסי אנשים הסובלים מההפרעה משתדלים להימנע ככל האפשר מלהביט באיבר או באיברים הפגומים מבחינתם, בין אם במראה ובין אם באמצעות עיניהם. למשל, אדם הסובל מההפרעה ומדמיין כי כפות ידיו גדולות ומכוערות מאוד, משתדל להימנע ככל האפשר מלהביט בהם גם כאשר הדבר משווה לו התנהגות חיצונית מוזרה ולא מובנת (לא פעם הוא לא מרגיש בכך), כך שניתן להתייחס למאפיין זה כאל קומפולסיה (התנהגות כפייתית).

עוד נוטים להתייחס להפרעה זו כאל תת - סוג של הפרעת אכילה, בשל העיסוק הקיצוני בדימוי הגוף, אם כי השוני ממרבית הפרעות האכילה הוא בדגש המועט לעתים שניתן למשקל הגוף. כאשר הסובלים מהפרעה זו מנסים להתגבר עליה בכוחות עצמם, למשל, על ידי ניתוחים פלסטיים וכו', רק באופן נדיר ביותר חלה הקלה, לרוב הדבר אף מחריף את הסימפטומים ומעמיד את החולה בסכנה גדולה יותר.