כבר בעמוד הראשון הייתה לי הרגשה שאני קורא ספר יוצא דופן. נימת הכתיבה היא מלנכולית מצד אחד, ומצד שני לא ברור עד כמה כוונותיו של פלטונוב רצינית או שזו פרודיה מוסווה.

הלכתי לאחרית הדבר שכתב פטר קריקסונוב שתירגם את הספר, לראות מה יש לו להגיד. על פלטונוב ועל הספר.

פלטונוב הוא ללא ספק אחד מגדולי סופריה של רוסיה במאה העשרים, אומר קריקסונוב. סופר, משורר, מחזאי, מבקר ספרות, עיתונאי ומעבד אגדות עם.

מודרניסט שעלה מהמעמד הפרולטארי. ספר קודם שלו "בעולם אכזר ונהדר" תורגם לפני כמה שנים על ידי נילי מירסקי.

המשורר יוסף ברודסקי אמר על פלטונוב שהוא אחד מגדולי הסופרים במאה העשרים, בין קפקא, ג'ויס ובקט. הוא שונה מהם כי הוא מספר על אומה שנפלה קורבן לשפתה, למעשה הוא מספר על השפה. שפה שהולידה עולם פיקטיבי.

כל הטקסטים של פלוטונוב שהתפרסמו בתקופה הסובייטית נערכו מחדש על ידי הצנזורה. סטלין קיבל לקריאה את אחד מכתבי היד שלו. סטלין כתב רק מלה אחת "חלאה" הביקורת הספרותית הקצרה ביותר שנכתבה ברוסית. עקבו אחריו, השמיצו אותו אך למרבית הפלא לא נשלח פלטונוב למאסר וחלק מכתביו פורסם, עם כי אחרי צנזורה. את שכר ה"חלאה" שילם בנו שנשלח בגיל 16 למחנה כפיה, נדבק בשחפת ומת צעיר.

"כל האמנות נובעת מיכולתך לצאת אל מעבר לגבולות ראשך, המלא חומר עלוב, רכרוכי ומיוסר. חייך הסובייקטיביים הם באובייקט, באדם אחר. בכך טמון הסוד כולו" כתב פלטונוב במחברתו.

ילדה קטנה ראתה בלילה, כשהתעוררה משנתה המשעממת איש אפל רץ ברחוב עם לפיד בוער בלילה משעמם. אחר כך שמעה ירית רובה חזקה וגם צעקה ענייה ועצובה. כנראה הרגו את האיש.

הילדה שכחה את האיש והיריות.

לעתים ברגעי אהבה או רעב או שמחה צעירה, עלה בה לאורו החיוור של הזיכרון זה שנהרג שוב. בצעקה קטנה. בלילה ההוא פרצה מהפכת אוקטובר.

ילדה יתומה שהתהלכה במולדת כמו בתוך ריק. עד שנמצאה והועברה לבית ספר במוסקבה. מכיוון שלא ידעה את שמה נתנו לה את השם מוסקבה על שם העיר ושם משפחה צ'סטנובה. צ'סטנוט פירושו יושר.

כשהילדות האחרות ישנו, כתבה חיבור. אני רוצה לחיות את חיי העתיד. שיהיו עוגיות, ריבה, סוכריות ושתמיד אוכל לטייל בשדה על פני עצים, כי אחרת לא אחיה.

גם אם לא ממש ציטטתי אלא הבאתי חלק מרוח הכתיבה של הדפים הראשונים אפשר להבין את סגנון הכתיבה המיוחד של פלטונוב.

מוסקבה גדלה להיות נערה בת הדור הראשון למהפכה. הדור שלמד את הלכות הסוציאליזם הקומוניסטי, בעולם החדש המצוין שאחרי העולם הבורגני הלא מוצלח. מלבד איש רץ בלילה אין לה זיכרונות מעולם אחר.

היא נערה יפה, וכמו שעשה ממנה החינוך החדש, חסרת כל מחשבה. כולה הזדהות מוחלטת עם העולם הסוציאליסטי.

בת שבע עשרה, אדם מקרי ניצח אותה בעצמת הרגש ואדיבותו. היא נישאה לו וקלקלה את גופה וצעירותה. באחד הבקרים נשקה לו ויצאה מהבית בלי כוונה לחזור.

היא התיישבה על ספסל בשדרה. בחצות לערך התיישב על ידה איש לא חשוב, בתקווה חשאית שהיא תאהב אותו. אני רוצה לישון אין לי מקום, אמרה לו. מה את אוהבת יותר מכל שאל. רוח באוויר ועוד כמה משהואים. הוא דאג לה שתתקבל לבית בספר לשיט אווירי ותגור המעונות.

במקום אחר בעיר חי בוז'קוב. דירה ענייה. על השולחן שלוש תמונות. לנין, סטלין וזמנהוף. הוא לומד אספרנטו ומתכתב עם דוברי השפה בעולם.

בערב הוא מדליק את אורו הטכנולוגי של החשמל. בוז'קו מומחה בבינוי ערים. רק היום סיים תכנון של עיר. כל אחד ממכותביו קונה אצלו בפרוטות איגרת חוב ומבטיח לעצמו מקום בעולם העתיד הסוציאליסטי. בוז'קו הוא אוהבה מיטיבה של מוסקבה.

היא מזמינה אותו לבית ספר לטיסה לראות אותה צונחת. בוז'קו בכה כי ליבה יכול לעוף באוויר אך לא לאהוב אותו. היא נישקה אותו, אחרי שנתיים, והוא החל מתוודע אל האושר היחיד של החום האנושי.

בבוקר הייתה מביטה באוד השמש בחלון ואומרת לעצמה "הנה העתיד מגיע"

בוקר אחד הצטרכה לבדוק מצנח חדש, ספוג בלכה נגד רטיבות. באוויר התחשק לה לעשן, וכשהדליקה סיגריה נדלק המצנח. היא שוחררה לשנתיים מצניחה כי האטמוספרה איננה קרקס להפרחת זיקוקי דינור עשויים מצנחים.

עד כאן כבר ברור לאן ואיך הולכת ומתבהרת צורת הכתיבה של פלטונוב. המלנכוליה והעצב שלו על קיומה המקרי לחלוטין של נערה יפה, של דור סמוי, שנכבש בקסם המכאניקה והטכנולוגיה, שאין לו כלום משלו חוץ ממה שלימדו אותם. כמו קתולים אדוקים מאוד הם מאמינים בדוגמות הסוציאליסטיות החומסות את חייה. בתוך כך אנו מקבלים תמונה מטושטשת מעט של החיים ברוסיה ההיא.

בערבים ליד החלון היא שומעת את רעשי העיר. את רעשן של המכונות המאמצות את כוחן יום ולילה להביא אור שיביא לקריאת ספרים. שיפון ייטחן ולחם ייאפה, המים יזרמו בצינורות, ועוד הישגים שכאלה, על אושר אישי לא חשבה. היא חשבה לעתים, ודחתה את הצורך למצוא שימוש לגופה הגדול. היא הייתה סבלנית. באפילת הלילות הייתה רואה איך חלון נדלק לרגע, מישהו חזר ממשמרת לילה. בחלון אחר מישהו קם לעבודתו. מפעלי טורבינות, טכנאי רדיו, מפעילי קטרים וחוקרי מדע שכבר הספיקו לנוח והולכים להיות מאושרים בעבודתם.

ערב אחד חזרה הביתה ומצאה בו גבר זר שנכנס כי אין לו היכן לגור. אדם רגיל שהכל בסדר אצלו. הוא הבטיח להיות בחזקת בלתי קיים אם תרשה לו להמשיך לישון בפינה. ולא מוסקבה צ'סטנובה תדחה את בואו של הקומוניזם בגלל דלות מקומות דיור. הוא החל מטפל בה ובצרכיה ולאחר זמן היא בו. הם הקימו כלכלת משק סגור.

כל פסקה בספר, קצרה ככל שתהייה מכילה כפלי משמעויות. הוא מתאר אנשים שהם מריונטות. כשהם שומעים מוסיקה הם חושבים על המכונות, על כיבוש החלל, כל אחד ומקצועו. אין שום מחשבה אנושית. האם פלטונוב מלגלג כואב או מבקר בצורה סמויה. ומה הבינו הקוראים הסובייטים כשנתקלו בספריו לראשונה. האם חשבו שהוא מתאר אותם בנאמנות או שהרגישו שהנאמנות הזו היא ביקורת.

במסיבת קומסומול מתאהב במוסקבה סרטוטוריוס חוקר המכניקה. אחרי האדם המעמדי, יחיה על פני כדור הארץ יצור טכנולוגי שירגיש הלכה למעשה את העולם באמצעות עבודתו.

מוסקבה החליטה להתנשק אתו. הוא מביט בה מרחוק וסובל, אח' פיזיקה נבלה שכמוה. על המרפסת בחושך הוא ממלמל מלה שקלט מפי השמועה, אלוהים. אני מסרב לקבל אותך מפני שאת אישה, אני רציונליסט, מוטב לי לסגוד לאבק אטומי ולאלקטרון. מוסקבה אוהבת אך דוחה חיים משותפים. בשביל מה אני צריכה אותם, בעלים, בלי ברית המועצות כולה. אהבה לא יכולה להיות קומוניזם. אהבה זה רק כמו לצרוך מזון. צורך ולא. עיקר החיים. והתשוקה עצובה.

את הריקנות שהיא לא מזהה ואין לה שם היא מחפשת אצל בעלי המקצוע. היא מתעניינת את המנתח על המקום במעיים ששם נגמר תהליך העיכול ועד למקום שבו מתחילה להצטבר צואה, בריק הזה מתקיימת הנשמה, הוא מסביר. היא לא מחפשת להבין את הקרביים הממשיים.

היא מתעניינת במתרחש בעולם, והמתרחש בעולם הוא רק מה שהיא יכולה לראות דרך חלונות בתים בהם חיים אנשים אחרים.

מוסקבה השמנמונת שיקפה לאנשים את פנימיותם. כל הגברים התאהבו בה בדרכם. רק מלהסתכל עליה. התגעגעו ולאזכרו למה. סיפרו לה מיד את חייהם. התוודו..

לא רק מוסקבה, גם הגברים בחייה הם חלק מגיבורי הספר וחייהם שונים, ובעיקר מוזרים לנו וכנראה לעצמם. אחד אוהב אותה, אך עוזב אתה כדי לגלות מהי בעיית האהבה בכללותה. אחר חושב שאסור לאהוב אישה אחת כשיש מיליארד כמוה בעולם, אך הוא לא מגיע למסקנה הזו מתום דון ז'ואניות מערבית. אחר ויתר על "נישואי דיירים".

לא אמשיך לתאר את כל תהפוכות החיים העוברים על גיבורי הספר, מוסקבה והגברים שסביבה.

ולא על שתי הנובלות הנפלאות האחרות.

הספר פורסם ברוסיה רק ב. 1991. אפשר להבין מדוע אסרו השלטונות לפרסם את הביקורת הסמויה, הגלויה, המרירה. לכאורה כל גיבורי הספר מגשימים מקיימים את המחשבה הקומוניסטית, אך איזה אנשים הם. פלוטונוב כתב בלעג המר והנסתר רק בחלקו על השוק השחור נקודות לקניית מזון. ביכולת לקנות זהות של מישהו אחר ולחיות חיים אחרים. והכל כאילו זו דרכו של עולם גן עדן מסודר שבו תמונות של סטלין המחייך והצנוע תלויות בכל מקום. ביקורת היכולה להפחיד שליטים.

הספר הזה כתוב בניגוד מוחלט לספרי הנשמה הרוסית הגדולה מנוגד לרומנטיקה גם אם המלה אהבה מוזכרת בו פעמיים בכל עמוד. ככל שהסיפור מתקדם וכל גיבוריו הולכים ומסתבכים בחייהם חסרי הפשר האנושי לב הקורא נשבר. גם אם לרגע דומה שהספר הוא פרודיה עצובה.

אינני יכול לשפוט עם פלטונוב הוא אחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים, אך אין ספק שהוא סופר נפלא. מי שיתפתה להתחיל לקרוא לא יוכל להניח מהיד, אם יכנס לדרך הכתיבה המיוחדת.