אבשלום אליצור

מִבְּשָׂרִי אֵחֱזֶה אֱלוֹהַּ

התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית

מהדורה שלישית, אוגוסט 2009

חוויית ההתגלות הדתית כוללת מגוון נרחב של תופעות, החל מ"חזרה בתשובה" ממוסדת עקב מהפך פנימי הדרגתי, דרך הצטרפות לכת אזוטרית בהשפעת שיטות שיכנוע רבות - עוצמה, וכלה בהזיות ורעיונות - שוא מוזרים בעליל. בשל האינטנסיביות שלה היא מאפשרת הצצה אל המנגנונים הנפשיים העומדים ביסוד האמונה הדתית ככלל. חוויה קודמת של אובדן, בדרך - כלל של הורה או בן משפחה, חוזרת ומופיעה בתדירות מפתיעה הן בחיי נביאי הדתות מימי קדם והן בחיי מקבלי - אמונה בימינו. נראה שאֶבל בלתי - פתור, עקב יחסי - אובייקט לא - תקינים עם הנפטר, הוא המוביל במקרים אלה מהאובדן אל ההתגלות או האמונה הדתית. לא ייפלא, על כן, כי ברבות מההתגלויות דמות האל היא זועפת ולעתים מופיע גם השטן, לצדו או אפילו במקומו. גורם אחר של החוויה הדתית הוא מהלומות נרקיסיסטיות שלא עובדו היטב והצורך לשקם את ה"עצמי" הפגוע. החוויה הדתית, לצד יניקתה ממצבים של סבל קיצוני ואפילו פתולוגיה נפשית, נוסכת כוח מרפא, אומץ וכוחות יצירה מחודשים הן בבעל החוויה עצמו והן בנוהים אחריו. כפל - פנים זה מציב שאלות ערכיות בפני הטיפול באדם החווה שינוי דתי, כמו גם בפני כל דיאלוג עם אמונה דתית. המאמר סוקר ומשלב מחקרים קליניים, אמפיריים ועיוניים רבים בנושאים אלה מהארץ ומהעולם. לסיום מועלות כמה השערות על היבטיה המהפכניים והחתרניים של היהדות.

תוכן

מבוא

א. "עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד" (קוהלת ג' 4) : האבל, סיבוכיו ותרומתו לתרבות

ב. "אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ" (שמואל - א' כ"ח 13) : חוויית האובדן בחיי מבשרים ומנהיגי דתות

ג. "אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן" (מל"ב ב' 10) : אבות ונביאי המונותיאיזם העברי

ד. "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַיהוָה יַאַסְפֵנִי" (תהילים כ"ז 10) : בעלי התגלות ומקבלי - אמונה בימינו

ה. "תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי, בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי" (איוב ל 21) : חוויות ההתגלות השטניות

ו. "וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם" (ישעיהו נ' 1) : צמצום האם והאשה בהיסטוריה הדתית

ז. "אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי" (שמואל - ב י"ב 23) : האבל על מות צאצא

ח. "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות ט"ו 2) : ה"עצמי" הינקותי ואידיאל הסגידה הדתית

ט. "בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם" (יונה א' 12) : מקבל - האמונה, החברה החילונית והמטפל

י. "כִּי - שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב 29) : ההיבט הרדיקאלי ביהדות

נוסח ראשון של מאמר זה פורסם לראשונה ב"שיחות: כתב - עת ישראלי לפסיכותרפיה. " י"ד 122 - 134, ט"ו 133 - 143. תודתי לנועם אורדן, פרופ' ג'ייקוב ארלוו ז"ל, ד"ר עפרה אשל, פרופ' יורם בילו, פרופ' אליעזר ויצטום, ד"ר יעקב מרגולין, פרופ' משה הלוי ספירו, ד"ר אילן קוץ, חיה שטיינפלד ושלושה מבקרים מטעם "שיחות" על הערותיהם.

מבוא

הסכמה מוזרה שוררת בין זיגמונד פרויד, ממתנגדיה החריפים של הדת, לבין הגר"א, הוא הגאון ר' אליהו מווילנה (1797 - 1720), בנוגע להתמודדותו של האדם המאמין עם תביעות החיים. הגר"א, שבילה את חייו בחדר שתריסיו היו תמיד מוגפים, מיעט לבוא במגע עם עולם החוץ ורדף בשנאה חסרת - פשרות את היהודים החסידים, לא הותיר ספק בטוטאליות בה חייב אדם, לדעתו, לאהוב את האל:

ואנשי חיל הם אבירי הלב בשלמות הבטחון כולו לעשות מצוות תמיד ולהגות בתורה יום ולילה אף שבביתו אין לחם ושמלה ובניו ובני ביתו יצעקו לו הבה לנו מחיה להחיינו ולפרנסנו ואינו משגיח עליהם כלל ולקולם לא יחת כי בטלו אהבותיו נגד אהבת ה' ותורתו ומצוותיו (, ע' 249).

עד כדי כך, שגם כאשר היה בידו להציל יהודי אחוז - דיבוק שעמד ממש מתחת לחלונו, מיהר להגיף את התריס בפניו:

פעם נכנס רוח רעה באיש אחד בוילנא בחצר בית הכנסת ונעשה שם רעש גדול מקיבוץ המונים לראות את הפלא. ופתח רבנו חלון בית מדרשו שהיה אז בחצר בית הכנסת והשקיף מה קול הרעש. אז תיכף בראות איש הרוח את פני הרבי התחיל לצעוק: רבי, אתה הוא שמכריזין עליך למעלה היזהרו באליהו ובתורתו, אם אתה תגזור עליי אך במאמר פיך בלבד [בלי השבעה בשמות קדושים] שאצא מהאיש הלז, אני מוכרח לצאת. והשיב רבנו ז"ל: מעודי לא רציתי שיהיה לי שום עסק עמכם [עם כוחות הטומאה] וגם עתה איני רוצה לדבר עמכם כלל (שם, ע' 37).

פרויד, מן הסתם, היה מצביע על דיכוי זה של רגשות הרחמים, אפילו כלפי בני משפחה, כדוגמה לאדישות שיוצרת הדת כלפי הסבל, עד כדי אכזריות. זו, כידוע, הייתה טענתו ב"עתידה של אשליה":

עצם הידיעה כי עליך לסמוך על כוחך שלך בלבד, כבר משנה משהו. או - אז לומדים להשתמש בכוח זה כראוי. האדם אינו חסר - ישע לחלוטין. מאז ימות המבול לימד אותו המדע רבות, והוא עוד יוסיף להגביר את כוחו. אשר למכות הגורל הגדולות שכנגדן אין כל עצה, אותן ילמד האדם לשאת מתוך השלמה. מה לו אותו מקסם שווא של אחוזה גדולה על הירח, שאיש עוד לא ראה משהו מיבולה? כאיכר הגון על הארץ הזאת, יידע לעבד את חלקתו ולהוציא ממנה את מזונו. כיוון שיתבטלו ציפיותיו מן העולם הבא, ירכז את כל כוחותיו הפנויים בחיים הארציים, ובדרך זו יוכל מן הסתם להגיע לידי כך, שהחיים ייעשו נסבלים לכל, והתרבות שוב לא תעיק עוד על איש. או - אז יוכל להצטרף בלי חרטה אל אחד משותפינו לכפירה, ולומר:

אֶת הַשָּׁמַיִם נַנִּיחַ Der Himmel berlassen wir

לַמַּלְאָכִים וְלַדְרוֹרִים. Den Englen und die Spatzen.

היינריך היינה

(, ע' 69)

לקואליציה מוזרה זו מצטרף שותף שלישי, בלתי - סביר אף יותר: ישעיהו ליבוביץ (1903 - 1994), מדען, פילוסוף ומגדולי הוגי - הדעות ביהדות המודרנית. כמו הגר"א, לא הכיר ליבוביץ במוסר כגורם אוטונומי אלא רק במצוות הדת, אפילו כשהן מתנגשות עם המוסר. הוא פיתח גרסה קיצונית של האמונה היהודית, אותה יכול אני לתמצת כך: "לֵית דין ואִית דיין. " אין דין כי אין שכר ועונש ואין עולם הבא, ובכל זאת יש דיין, הגם שאינו מעניש ואינו גומל. הא כיצד? כי אמונה, עונה ליבוביץ, אינה צריכה הוכחה ולא צידוק. עולם כמנהגו נוהג, ללא סימן להשגחה אלוהית, וגם אם יוּכח מדעית שמעמד הר - סיני וכל סיפורי התורה לא היו ולא נבראו, גם אז יש להאמין ולקיים מצוות כאקט של בחירה.

קיים יסוד חשוב בהשקפת עולמו של ליבוביץ נראה קונטינגנטי לאמונתו הדתית אך למעשה הוא הכרחי לה: פסילה גורפת של הפסיכואנליזה. רק דחיית הלא - מודע ושאר המושגים הפרוידיאניים כאוסף הבלים פסאודו - מדעיים יכולה להתיישב עם "הכרעה אמונית" האמורה להיות כולה חופשית, ללא מניעים לא - מודעים. לפיכך, לכל מי שסבור שחיי נפש לא - מודעים אכן קיימים, העובדה שתיתכן אמונה שלמה גם בהיעדר ראיות לה, כמוה כהזמנה להסבר הפסיכואנליטי להבנת הדת.

ושמא, אין הניגוד בין השלושה כה גדול? אולי, בתגובת הגר"א לאחוז ה"דיבוק, " היה פרויד רואה דווקא רמיזה רציונליסטית מצד הרב כי לא גורם על - טבעי הוא שהשתלט על האיש הצועק אליו? והאין ההתרחקות הקנאית של ליבוביץ מכל שריד להאנשת האל תואמת את אידיאל האמונה של משה אותו העריץ פרויד? כי ככל שהיה פרויד עוין לדת, תמיד היה אמביוולנטי כלפי היהדות: בעוד שב"אשליה" התייחס אל הדת כאל תופעה נסגנית, הנה ב"משה האיש ואמונת הייחוד" ראה ביהדות דת המחזקת את התבונה. האיסור לעשות פסל, לדבריו, פיתח ביהודים את יכולת ההפשטה ואת אי - התלות ברשמי החושים, ומכאן הישגיהם האינטלקטואליים הכבירים.

האמונה הדתית השגורה, אם כן, היא תופעה המבקשת הסבר. אבל הורתה ולידתה של אמונה זו היא באותם מקרים מפליאים, המופיעים עד היום, בהן משתלטת האמונה על נפש האדם כמו יש מאין, עקב חוויית התגלות. מגוון צורות לחוויה זו, החל בחיזיון על - טבעי או קולות הנושאים בשורה גדולה, וכלה בתמורה האינטלקטואלית ההדרגתית יותר שבעקבותיה מתמלא אדם אמונה חזקה במציאותו של משהו שלמעלה ממנו., היבט זה של הדת מציב אתגר קשה יותר בפני הפסיכולוגיה. מצד אחד קשה להכחיש את הדימיון בין חוויות ההתגלות לבין החוויות המאפיינות את מחלת הנפש. מצד שני, חוויות כאלה הן שהולידו את הרעיונות שפעלו פעולה כבירה על ההיסטוריה. עד היום, פוקדות הן לעתים דווקא את המעולים בחברתנו, בעיקר צעירים בעלי אינטליגנציה גבוהה, רגישות ואומץ להיות במיעוט.

זאת ועוד: גם אם יש דמיון בין קבלת מגבלותיה של הדת לבין צמצום - החירות האופייני למחלת - הנפש, הנה מדבר האדם הדתי דווקא על חוויית שחרור, שאותה, באופן פרדוקסאלי, קנה ע"י ההתמסרות לציוויי הדת:

עבדי הזמן עבדי עבדים הם

עבד אדוני הוא לבד חופשי.

על כן בבקש כל אנוש חלקו

חלקי אדוני אמרה נפשי.

(ר' יהודה הלוי)

כיצד להתייחס לחוויות אלה מבלי לגלוש לפטרונות או לרומנטיזציה? משפט שהיה שגור בפי מורי יהודה פריד המנוח, דווקא בהקשר הקליני, עולה בזיכרון בהקשר זה. "מחלת - הנפש, " היה אומר, "היא היגד בר - משמעות על העולם. " ואם לאמירה של חולה - נפש על הסובב אותו ראוי להקשיב בכבוד, קל - וחומר לגבי אמירתה של דת, גם אם איננו נמנים על מאמיניה ואפילו מתנגדים לה. במובן זה זכה יהודה לממשיכים רבים בתחום ההשקה בין הפסיכותרפיה והדת, שבו מתבלטים בשנים האחרונות חוקרים ישראליים במספר רב של עבודות קליניות, אמפיריות ועיוניות, אותן אסקור להלן. ברוח זו תידון גם החוויה הדתית: יצירה מיוחדת של נפש האדם, שצריך גם להעבירה תחת שבט הניתוח הפסיכולוגי וגם להעניק לה את מירב האמפאתיה והכבוד.

* התבוננויות פסיכודינמיות בחוויית ההתגלות ובאמונה הדתית - חלק 2.