האם להיות דתי פירושו להיות אסור וכבול לחוקים שהורסים את ההתפתחות האישית והחירות האנושית? מי יותר חופשי האדם הדתי או האדם החילוני? מה תכליתם של התורה והמצוות?

מאבק תרבותי

במאבק התרבותי המתנהל בין היהדות הדתית - הלכתית לתרבות החילונית - ישראלית ישנה הטענה הידועה בקרב "אנשי החופש" (קרי: היהודים שאינם מקיימים תורה ומצוות) אודות הבחירה החופשית של האדם. הם אומרים שהדת מקשה על האדם ללכת אחר לבו, להיות מודע לעצמו, לנטיותיו, שאיפותיו וחלומותיו.

אפשר לומר שהשאיפה של האדם המודרני החילוני הינה להיות כל הזמן בתחושה שהוא עושה את מה שהוא רוצה לעשות, מתקדם, יוצר וחי את הכאן ועכשיו. בעוד שהשאיפה של היהודי הדתי הינה לשמור תורה ומצוות שלא הוא קבע אותם אלא נקבעו על ידי מישהו אחר.

אם נודה על האמת ניווכח שיש הרבה מן הטענה האמורה. השאיפה לחיות חיים מלאים בתחושה שהחיים הם שלי ולא של מישהו אחר. שאני עושה את מה שאני רוצה, שאני ממלא את עצמי בעצמי ומודע לכל מחשבה, רגש ותחושה שלי ופועל לפי ראות עיני בכאן ועכשיו הינה טענה חזקה וקשה לאדם הדתי - הלכתי.

הקושי בשמירת ההלכה

במבט ראשון נראה שאין תשובה מספקת לטענה זו. בין אם נרצה בכך ובין אם לא היהודי ההלכתי כפוף לכללים חיצוניים ממנו, ההלכה (באופן כללי) אינה מתחשבת ברגשות האדם, ברצונותיו ושאיפותיו. מעשיי המצוות אינם משרתים איזה צורך של האדם או פורקן לרגשות שלו. גם אם נניח שהאורח חיים הדתי מסתדר למישהו מסוים זה לא משנה למישהו אחר שלו זה לא מסתדר.

צריך לזכור שעל היהודי הדתי לנהל אורח חיים דתי - הלכתי נוקשה לאורך כל היום כולו. בין אם זה נוח לו או לא, בין אם זה מתאים ללו"ז שלו או לא, בין אם הוא רוצה בכך או לא. זהו חובתו. עליו לקיים אורח חיים שגרתי וקבוע הפרוס על פני מעגל השנה כולה. זוהי מטרת ההלכה שהיהודי ינוע סביב קיום המצוות לאורך כל היום כולו ולאורך השנה כולה.

האלמנטים הדתיים במהותם לא באו לענות על צורך נפשי או רגשי כלשהו (כמובן אם נתעלם רגע מכל המוטיבים המערביים שנכנסו לעולמה של היהדות מ"פסיכולוגיה יהודית" ועד ה"הוכחות המדעיות" שנמצאו במצוות).

האדם החופשי

האם אדם ש"עושה את מה שהוא רוצה לעשות, מתקדם, יוצר וחי את הכאן ועכשיו" הוא אדם חופשי? אפשר לומר שכן. האדם הזה עושה את מה שהוא רוצה, חי בתחושה טובה עם עצמו, מרגיש יעיל - אין ספק שהוא מרגיש חופשי. אך יש זווית נוספת להסתכל עליו: האדם הזה הינו עבד לעצמו, לכישרונותיו, לרגשותיו, למכלול אישיותו ולהגשמתו העצמית - הוא חי בשביל עצמו ומטרתו היחידה היא הוא עצמו.

האם זה רע? בוודאי שלא. להפך, הרבה טוב יוצא לעולם ולאדם בזכות אנשים שמילאו את חובתם לעצמם, פיתחו את אישיותם וכישרונותיהם והביאו לעולם חידושים כבירים. הציוויליזציה המפותחת והמתקדמת כיום חבה את התפתחותה לאנשים אלה שלא ויתרו על חלומותיהם, על רעיונותיהם ואישיותם.

עבדות בכל מצב

האדם מושלך לעולם עם טבע, אופי וגנטיקה מסוימת. להורים ומשפחה מסוימים. למכלול נסיבות ואירועים. הוא בחר כל זאת? אני בספק גדול. בסופו של דבר נושא החירות מצומצם למדי. "הבחירה החופשית" של האדם היא סך הכל בחירה מבין מספר אפשרויות שנכפו עליו. מנקודת מבט מסוימת האדם נולד עבד וימות עבד. עליו רק לבחור את מי הוא מעוניין לעבוד? האם להיות עבד לטבעו, למישהו אחר או אפשרות שלישית עבד השם?

נחלק זאת כך:

א. עבדות האדם לעצמו, לעצמיותו, לכישרונותיו, לרגשותיו ולמכלול אישיותו.

ב. עבדות לאדם אחר, לרצונותיו, לגחמותיו ולמילוי תאוותיו של מישהו אחר.

ג. עבדות האדם לאלוקיו - קיום תורה ומצוות.

שני סוגי העבדות הראשונים שייכים לקטגוריה אחת והיא מילוי צרכים נפשיים של האדם - צרכים אנושיים - האדם ממלא את צרכיו של "העצמי" שלו או של מישהו אחר. הסוג האחרון של העבדות הינו מיוחד ויוצא דופן כיון שהאדם אינו ממלא שום צורך של "העצמי", אין מדובר במילוי צרכים אנושיים כלל אלא בקיום מצוות לשם עבודת השם. היהודי בוחר להקדיש את חייו - לא למען עצמו - אלא למען השם.

מותר האדם מהבהמה

לפי מה שכתבנו יוצא שאין הבדל מהותי בין האדם לבהמה. גם האדם וגם הבהמה עסוקים בעצמם ובתועלתם בלבד. גם האדם וגם הבהמה כבולים בגנטיקה, באופי ובטבע המולד שלהם. רוב האנשים אינם מסוגלים לחשוב מחוץ לעצמם. לעשות משהו שלא עבור אינטרס עצמי, פיתוח עצמי או תועלת עצמית (שוב זה לא רע. אולי להפך).

יוצא אם כן שדווקא האדם הדתי (במובן הזה של הדתיות כמו שמוסבר כאן. לא כמו רוב ה"דתיים", שאינם דתיים לפי הגדרה זו) הוא החופשי הגדול יותר מבין השלושה. הוא האדם שמצליח לצאת מגבולות האנושיות הסטנדרטית. למעשה הוא מקריב את עצמו וחייו למען עבודת השם. לא שיהיה לו "עולם הבא" או "גן עדן". אלא מפני שהוא מרגיש את עצמו עומד לפני האלוקים וחש את חובתו לעבוד אותו. זוהי מדרגה שלא רבים זוכים לה אלא צדיקים אמתיים מועטים.

אדם זה מוותר על עצמו, על התפתחותו, על נוחיותו ואפילו על משפחתו וחבריו למען עבודת השם. הערך היחיד שהוא רואה לנגד עיניו זהו עבודת השם. הוא לא מרגיש כבול או כפות. להפך "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" דווקא כאשר הוא עוסק בתורה והמצוות הוא מרגיש בן חורין. כי אז הוא עושה את תכלית חייו, את בחירתו והכרעתו האישית.