הספר " להרבות טוב בעולם: בודהיזם, מדיטציה פסיכותרפיה" מאוד שימח את לבי. מזה שנים שאני מועיד את עצמי ללמוד מעט בודהיזם והתעצלתי לחפש איפה. על היהדות אני יודע קמצוץ של משהו. על הנצרות גם, אם לא מתוך לימוד הרי שקריאה וקולנוע הביאו אתם מעט ידע. על האסלאם אינני יודע דבר מלבד מצוות חמשת התפילות ביום וכמה חגים. לא חינכו אותנו להתעניין למרות שמן הראוי היה שכולנו נכיר מעט ממה שאומר האסלאם מכיוון שאנו מוקפים במאמינים בו.
אך הבודהיזם עניין אותי במבט מרחוק. מעט האנשים שפגשתי והיו בודהיסטים היו "אחרים" לא בגלל מוצאם, אלא בשל איזו מהות שונה במקצת שיכולתי לחוש בה. הבטחתי לעצמי להתעניין ולא הגעתי. כעת יש לי הזדמנות לגעת בסקרנות בקצה אצבעותיי.
להבנתי, בתורה הבודהיסטית אין אל כמו זה שקיים בנצרות, ביהדות ובאסלאם. לא אל שמתנהג כמנהל חשבונות וסופר למאמיניו מה עשו ומה לא עשו. בודהה איננו אלוהים: נוכחותו בחיים היא רוחנית. הבודהיזם הוא רעיון פילוסופי בעיקרו, כזה הממליץ על דרך חיים ואינו תובע אלא מעט. הוא נותן התוויה לחיים אך לא תובע מילוי מצוות. פסל הבודהה איננו בודהה, נוכחותו רוחנית כשם שנוכחותנו אנחנו היא כזאת.
יש יותר מזרם בודהיסטי אחד. הקדום, האמצעי ששמו "דרך האמצע", זה שהתפתח בסין ולאחר מכן ביפן וגם זרם טיבטי שונה במקצת. כולם משקפים התפתחות של הזרם הראשוני. אחרי ספר המפרש את הנצרות באמצעות פרשנות לאקניאנית פרי עטו של יצחק בנימיני, מוציאה הוצאת "רסלינג" ספר על הבודהיזם והפסיכולוגיה. מה יכול להיות מעניין יותר?
בספרה היפה והמעניין מאוד, משווה ומנגידה אסתר פלד שתי דרכי התייחסות לנפש ולרוח האנושית: זו של הבודהיזם וזו של הפסיכולוגיה. יש הסבורים שיש איזושהי מתודה של פסיכותרפיה בודהיסטית, מסבירה פלד במבוא לספר. למעשה, אין דבר כזה. טיפול בודהיסטי מתחיל במדיטציה, אך הכרת הבודהיזם יכול לתרום לחשיבתו של כל אדם.
יותר ויותר אנשים במערב מתעניינים בבודהיזם: האדם המערבי, שנראה שעייף מהמרד באל, מחפש לו תשובות אחרות לנפשו. הטיפול וההתייחסות לרוח האנושית היו תמיד בידי הדתות ונציגיהן. להן יש לכאורה את מצבור הידע הרוחני. לחלקן יש גם פרקטיקת הקלה: הווידוי הקתולי, המצוות ביהדות, התפילה המרובה באסלאם. וברוח הציטוט של פלד את הרב קוק, "לעולם אין המוסר ולא הדת מכוונים כי אם לעצור את הפראות שבאישיות... " אגב, גם כותרת הספר, "להרבות טוב בעולם", היא ציטוט מדברי הרב קוק.
האם אפשר להפריד את הדת והמוסר? הרי הדת היא שקבעה ומכוונת את המוסרי, את המותר והאסור. אחד הנושאים המרכזיים בבודהיזם הוא עשיית טוב. בשיעור אמרה אחת התלמידות: "את הטוב אני מוכנה לעשות אולם לעשות את הטוב בעיני ה', מקומם אותי"
הגישה הזו מובנת אך טמונה בה השאלה "מהו טוב? ", מה אמת המידה שלו? מי קובע ובעיני מי הטוב הוא טוב: המדינה? קבוצה מסוימת? מי קובע נורמות לגבי אלו שהפסיקו להישמע לרב, לכומר, לאימאם? הפסיכולוגיה, במערב כמובן, הפכה להיות זו שקובעת בעקיפין מה התשובות לשאלות אלה. הפסיכותרפיסט רואה עצמו כעוזר להתפתחות. אלו המגיעים לטיפול מתוך סבל, לא מקשרים אותו באופן ישיר למוסריות. הקשר בין רוחניות ותיקון המידות התרחב. למתבונן המערבי נראה שהבודהיסטים הם אנשים טובים יותר, ההיבט הרוחני, שהפך להיות חסר בתרבות המערבית, הפנה חלק ממחפשי התשובות לכיוון הניו אייג' שהתפשט בשנים האחרונות, כלומר לחיי נפש בלי מחויבות דתית מסוימת. הפסיכותרפיה והבודהיזם, כל אחד בדרכו, מנסים לשקם את רוח האדם במצבים קשים.
דומני שהמושג המוכר ביותר המתקשר לרבים עם בודהיזם הוא "קארמה". חוק הקארמה גורס בפשטות שכל דבר שאנו עושים ברגע נתון הוא בעל השפעה, בין אם באופן מיידי ובין אם מאוחר יותר. לכל מעשה יש פירות: למעשה טוב פירות טובים - ולמעשה רע פירות באושים. גם המעשים וגם פירותיהם מצויים באחריות העושה.
סיפור קטן שפותח את הספר מלמד על נושאו: אישה פנתה לבודהה וביקשה שירפא את בנה הקטן. אמר לה: אם תביאי לי גרגירי חרדל מבית שאין בו סבל, ארפא אותו. חיפשה ולא מצאה. הבודהה איננו מחולל ניסים ואין אדם שלא מכיר סבל. זו התמצית. אין אדם הפטור מהסבל, אין נסים, אך יש דרך לשנות את מהות החיים.
ארבע אמיתות עומדות בבסיס הבודהיזם וכולן עוסקות בסבל: לידה היא סבל, הזדקנות היא סבל, מחלה היא סבל, מוות הוא סבל, להיות מחובר אל מה שאינך אוהב הוא סבל, ולא להיות מחובר אל מה שאתה אוהב הוא סבל, לא להשיג את מה שאתה רוצה הוא סבל".
חלק מהסבל איננו נתון בידיך: אתה נולד, מזדקן ומת בלי שליטה על התהליך. הסופיות גורמת לסבל וההליכה אליה היא סבל. עלינו לנסות להתמודד עם זה, אומרים במערב. האנגלים טבעו את המלה dis - ease שפירושה "מחלה". ומילולית: "לא קל". החיים אינם קלים, הם קשים.
הרצון להיות מחובר למה שאינך - לרצות להיות עשיר, יפה, נשוי, רווק - מסב לך סבל. את זה אנו מכירים. אך גם: אם היה לי אף יותר קטן, חזה יותר גדול, מכונית יותר גדולה, לו רק הייתה לי בת זוג אחרת, או יותר כסף, לא הייתי סובל. בודהה אמר: כל דבר יכול להיות גורם לסבל אם נאחזים בו... אך שום דבר איננו תנאי לקיום הסבל. ההיאחזות היא הסבל. לא הדבר עצמו הוא הסבל. כל דבר שנאחזים בו הופך לגורם סבל.
חמש הסקנדההות
הבודהיזם מכיר בחמישה תהליכים המאפיינים את התודעה האנושית כרוכים בשאלה כיצד תופס האדם את הסביבה, אוסף נתונים, מפרש אותם ופועל לפיהם. דבר זה מזכיר את הדחף הפרוידיאני וכל תיאוריה אחרת העוסקת בתפיסת המציאות והרגש. לחמשת התהליכים קוראים "סקנדהה".
הראשונה "רופּה" (Rupa) היא הצורה, זו שהבודהיסטים מתארים כזרם של נהר. בשלב הראשון מופיע רושם חושי: דמות, צליל, צבע. משהו הנתפס על ידי החושים.
הסקנדהה השנייה, "ודנה" (Veddana), היא של הרגשה - זו האחראית לסיווג "נעים" או "לא נעים" עוד לפני שזיהינו את הדבר. ריח הוא דוגמה טובה: אנו מזהים ריח טוב או רע עוד לפני שיודעים את מקורו.
הסקנדהה השלישית, סאמאג'אנה (Samajana), היא התפיסה. זו המאפשרת את זיהוי התפיסה ומחברת נתונים מבודדים לדבר אחד.
הסקנדהה הרביעית, סאמסקארה (Samaskara), מבטאת הרגלים וצורות מנטאליות, זו המחלקת את מה שנתפס קודם לכן לדבר שהוא נעים או בלתי - נעים, בין אם זה טעם, צליל, ריח וכדומה.
הסאמסקארה היא גם אותה התכונה המוגדרת של הרגל מנטאלי הגורם לנו להגיד "אני כזה", ולמעשה הוא הקשה ביותר לשיני בעצמנו. מהפסיכולוגיה אנו מכירים את התופעה בשם "דפוסים חוזרים", אלו שבגללם אנשים מגיעים לטיפול בשל דפוסים החוזרים על עצמם בתוך מרקם חייהם ומפריעים להם.
החמישית היא "ויג'אנה" (Vijana), המודעות, שהיא פסיבית כשלעצמה ומכילה את תוצאות הסקנדההות האחרות.
הנחת הבסיס של החשיבה הבודהיסטית זהה עם זו של הפסיכולוגיה. האדם מעצב את חייו במו ידיו בצורה שלרוב איננה מודעת. הבודהיזם עוסק בשחרור מהסאמסקארה המכתיבה את היחסים שבין אדם לעצמו ולאחרים. השאלה המעניינת כאן היא כיצד יסייע הפסיכולוג במצב הזה ואיך הבודהיזם יעשה זאת. צירופן של חמש הסקנדההות מהווה את החיבור ביו הווה לעבר, יוצר את תחושת ה"אני" והם אלו שייצרו את העתיד וגרמו ל"אני" להגיד "אני רוצה".
האמת הראשונה הציגה בפנינו את חמש הסקנדההות - מבנה התודעה. האמת השנייה מציגה את מושג ההשתוקקות: "האמת הנאצלת על מקור הסבל. זו ההשתוקקות המובילה ללידה מחדש. המלווה בעונג ובתאווה. חיפוש עונג כאן ושם. השתוקקות לתענוגות החושים, השתוקקות להתהוות, השתוקקות לאי התהוות".
התשוקה נוכחת בתודעה ללא הרף. למזון, להערכה, לרכוש, לחפצים. אם לא מפסקים להשתוקק, יש קרבה בין עקרון העונג - כאב הפרוידיאני לזה של ההשתוקקות הבודהיסטית. יש לה היבט המביא להתפתחות האנושית, אך מצד שני להרס ומלחמה, תשוקה חמדנית היא היוצרת את הרעב הבלתי ניתן להשבעה. התשוקה להתהוות היא היוצרת את חיפוש העונג, התשוקה לאי התהוות לכדי כיליון. התשוקה לעונג הופכת ל"עוד", עוד משה שחסר. אי ההתהוות עוסקת בעיסוק המתמיד בהימנעות מכאב, סלידה המביאה להרגשה שצריך להרחיק את גורמיה: נעיף את הפוליטיקאים לכוכב אחר, את הלא מוצלחים, את החולים - כל מה שמטריד. ההתפתחות הבודהיסטית מנסה ללמד מתי מה - שמפריע הוא חלק מהצורך לשינוי, ומתי האוכל הלא טרי צריך באמת להיזרק לפח. האדם מיטלטל כל חיי בין העונג (משיכה) והתחמקות מכאב (דחייה). אלא ששתיהן בלתי ניתנות להשגה: המשיכה והדחייה הן העומדות בשורשי הסבל. שורש הסבל השלישי, מוהה (Moha), הוא אשליה.
בודהה אומר ששלמות איננה מצב שבו דבר אינו חסר לנו. השלמות מצויה בחוסר. חוסר השלמות הופך את האדם למתמודד עם קשיים וכאב. ההתפתחות המנטאלית נובעת ממה שאינו ניתן לשינוי וצמיחה תוך כדי התמודדות. קושי וכאב אינם דברים שניתן להתחמק מהם.
התשוקה, או מה שחסר לי, מנוגדת למציאות, התודעה מתרכזת ב"חצי הכוס הריקה". בציור הבודהיסטי, בעל הרוח הרעבה מצויר כאיש רזה עם בטן נפוחה. השתוקקות להתהוות קשורה בהנצחת החיים, הרצון לחיות לעד. תשוקה לאי התהוות היא התשוקה להרס ופירוק, הכרוכה בהכחשת המוות. אנו משלים את עצמנו שנהיה קיימים לעד. הסבל ממנו מבקש הבודהה לשחררנו הוא הסבל שבאשליה. למרות המאמץ להוליך את עצמנו שולל, אנחנו לא מצליחים.
נוטים לחשוב שיש חילוקי דעות בין הפסיכולוגיה לבודהיזם, כאילו הפסיכולוגיה מבקשת מעודדת לבטא כעסים. זה לא מדויק: פסיכולוגיה מעודדת שיחת הידברות עם מי שמעורר את כעסו של המטופל. גם הבודהיזם מבקש להמיר את הכעס בהידברות. שתי התורות מנסות למנוע את הנזק שבהצטברות כעסים. המדיטציה מלמדת את המתלמדים החדשים לתעלם על פני הכאבים הפיזיים הכרוכים באימון, לא להיכנע, לזוז ולהלחם בכאב, אלא ללמוד לחיות איתו ולהכיל אותו.
תשוקה, גאווה, בדידות, עיוורון ושנאה
התשוקה, גם אם באה על סיפוקה, נולדת מחדש שוב ושוב. זהו "גלגל הסאמסקארה". האדם בונה לו דרך לפתרון קיומי המאפשר לו להתמודד. לפתרונות הללו, האישיים, הבודהיזם קורא ששת מצבי התודעה שמכונים "ממלכת האלים": ממלכת האלים הקנאים, ממלכת בני האנוש, ממלכת החיות, ממלכת הרוחות הרעבות וממלכת יצורי הגיהינום. כל מצב מתאר את דרך חיינו.
הנמצא בממלכת האלים עסוק ביצירת הצלחה, ביסוס ה"אני" באמצעות הישגים. האלים עסוקים במעמדם עלי אדמות והשפעתם על אחרים. הכוחות והכישרונות מנוצלים במישור החומרי בלי מחשבה על חסד וסיוע. אלו שיש להם כשרון, רוצים להיות בעיקר מפורסמים ולא להביא את כישרונם המלא לידי ביטוי.
ממלכת האלים הקנאים היא ממלכה גאה, ממלכה של גאווה - ובדידות. כאן מצויים אלו שהשיגו את ענייניהם בתבוסת הזולת. האלים הקנאים הם יהירים, בעלי תחושת עליונות, הם אינם תרים אחרי אהבה אלא אחרי כוח ועוצמה. העמדה המנטאלית בממלכה הזאת היא השנאה ואין בה אהבה. גם מה שנראה כאהבה הוא למעשה תחרות להשגת היפה יותר, האישה של האחר, תחרות ומלחמה. אך יש פרוש נוסף בו העולם הוא שדה קרב ועל ה"אני" לנצח במלחמה ולהוכיח עליונות.
ממלכת בני האנוש היא ממלכת הסקרנות, התשוקה לדעת, להבין את העולם, מקום בו ה"אני" עוסק בפירוק העולם לגורמיו. הראייה בה מתקיימת ההפרדה בין אובייקט לסובייקט. וכאן מסתתרת התשוקה, אותו יצר הרסני. הצורך לדעת הוא הצורך בשליטה. כיצד ניתן לשלוט בכוחות המתגלים? בעקיפין, כיצד להיות בן אלמוות? מכאן לסבל המוכר: כאן ל"אני" יש תפקיד קטן ומרכזו של עולם זה הניכר בתפקידו להפחית את חווית התלות על ידי תוספת ידע רוחני וחומרי. הידע כרוך במצבנו כיצורים בני חלוף. מטרתו היא להפוך אותנו מחסרי אונים - לבעלי תחושת כל יכולים.
השהייה בשש הממלכות, או בשמן האחר - ששת העולמות, אינה מצב קבוע. הממלכות משקפות מצבים זמניים שגם בהן מתייסרים: כולם כפופים לחוק אחד - חוק הקארמה. ממלכת החיות היא גם ממלכת העיוורון, מקום של חוסר מודעות, בלי התבוננות פנימה. הממלכה הבאה היא ממלכת הרוחות הרעבות, ממלכת העוני - מקום ה"אין לי", ה"מגיע לי". חיים של טרוניה וקיפוח מאפיינים את הרוח הרעבה. האחרונה היא ממלכת הגיהינום: מקום השנאה הבוערת, עולם המחנק והכעס, עולם של חמת זעם אשר פורקנה באלימות חיצונית.
היבטי גלגל הסאמסקארה הם יהירות, עליונות, תחרות, השתלטות, חוסר מודעות, שנאה ושלילת הטוב. כל אחד נמצא באחד המקומות הללו. מטרת הבודהיזם היא להביא את האדם לגלגל את גלגל הדהרמה, לא להישאר תקוע אלא לבחור מקום טוב יותר. להשתחרר מסבל, להמיר יהירות בענווה, עליונות באהבה ותחרותיות בעזרה לאחרים.
* להרבות טוב בעולם: בודהיזם, מדיטציה פסיכותרפיה / אסתר פלד - חלק 2.
אך הבודהיזם עניין אותי במבט מרחוק. מעט האנשים שפגשתי והיו בודהיסטים היו "אחרים" לא בגלל מוצאם, אלא בשל איזו מהות שונה במקצת שיכולתי לחוש בה. הבטחתי לעצמי להתעניין ולא הגעתי. כעת יש לי הזדמנות לגעת בסקרנות בקצה אצבעותיי.
להבנתי, בתורה הבודהיסטית אין אל כמו זה שקיים בנצרות, ביהדות ובאסלאם. לא אל שמתנהג כמנהל חשבונות וסופר למאמיניו מה עשו ומה לא עשו. בודהה איננו אלוהים: נוכחותו בחיים היא רוחנית. הבודהיזם הוא רעיון פילוסופי בעיקרו, כזה הממליץ על דרך חיים ואינו תובע אלא מעט. הוא נותן התוויה לחיים אך לא תובע מילוי מצוות. פסל הבודהה איננו בודהה, נוכחותו רוחנית כשם שנוכחותנו אנחנו היא כזאת.
יש יותר מזרם בודהיסטי אחד. הקדום, האמצעי ששמו "דרך האמצע", זה שהתפתח בסין ולאחר מכן ביפן וגם זרם טיבטי שונה במקצת. כולם משקפים התפתחות של הזרם הראשוני. אחרי ספר המפרש את הנצרות באמצעות פרשנות לאקניאנית פרי עטו של יצחק בנימיני, מוציאה הוצאת "רסלינג" ספר על הבודהיזם והפסיכולוגיה. מה יכול להיות מעניין יותר?
בספרה היפה והמעניין מאוד, משווה ומנגידה אסתר פלד שתי דרכי התייחסות לנפש ולרוח האנושית: זו של הבודהיזם וזו של הפסיכולוגיה. יש הסבורים שיש איזושהי מתודה של פסיכותרפיה בודהיסטית, מסבירה פלד במבוא לספר. למעשה, אין דבר כזה. טיפול בודהיסטי מתחיל במדיטציה, אך הכרת הבודהיזם יכול לתרום לחשיבתו של כל אדם.
יותר ויותר אנשים במערב מתעניינים בבודהיזם: האדם המערבי, שנראה שעייף מהמרד באל, מחפש לו תשובות אחרות לנפשו. הטיפול וההתייחסות לרוח האנושית היו תמיד בידי הדתות ונציגיהן. להן יש לכאורה את מצבור הידע הרוחני. לחלקן יש גם פרקטיקת הקלה: הווידוי הקתולי, המצוות ביהדות, התפילה המרובה באסלאם. וברוח הציטוט של פלד את הרב קוק, "לעולם אין המוסר ולא הדת מכוונים כי אם לעצור את הפראות שבאישיות... " אגב, גם כותרת הספר, "להרבות טוב בעולם", היא ציטוט מדברי הרב קוק.
האם אפשר להפריד את הדת והמוסר? הרי הדת היא שקבעה ומכוונת את המוסרי, את המותר והאסור. אחד הנושאים המרכזיים בבודהיזם הוא עשיית טוב. בשיעור אמרה אחת התלמידות: "את הטוב אני מוכנה לעשות אולם לעשות את הטוב בעיני ה', מקומם אותי"
הגישה הזו מובנת אך טמונה בה השאלה "מהו טוב? ", מה אמת המידה שלו? מי קובע ובעיני מי הטוב הוא טוב: המדינה? קבוצה מסוימת? מי קובע נורמות לגבי אלו שהפסיקו להישמע לרב, לכומר, לאימאם? הפסיכולוגיה, במערב כמובן, הפכה להיות זו שקובעת בעקיפין מה התשובות לשאלות אלה. הפסיכותרפיסט רואה עצמו כעוזר להתפתחות. אלו המגיעים לטיפול מתוך סבל, לא מקשרים אותו באופן ישיר למוסריות. הקשר בין רוחניות ותיקון המידות התרחב. למתבונן המערבי נראה שהבודהיסטים הם אנשים טובים יותר, ההיבט הרוחני, שהפך להיות חסר בתרבות המערבית, הפנה חלק ממחפשי התשובות לכיוון הניו אייג' שהתפשט בשנים האחרונות, כלומר לחיי נפש בלי מחויבות דתית מסוימת. הפסיכותרפיה והבודהיזם, כל אחד בדרכו, מנסים לשקם את רוח האדם במצבים קשים.
דומני שהמושג המוכר ביותר המתקשר לרבים עם בודהיזם הוא "קארמה". חוק הקארמה גורס בפשטות שכל דבר שאנו עושים ברגע נתון הוא בעל השפעה, בין אם באופן מיידי ובין אם מאוחר יותר. לכל מעשה יש פירות: למעשה טוב פירות טובים - ולמעשה רע פירות באושים. גם המעשים וגם פירותיהם מצויים באחריות העושה.
סיפור קטן שפותח את הספר מלמד על נושאו: אישה פנתה לבודהה וביקשה שירפא את בנה הקטן. אמר לה: אם תביאי לי גרגירי חרדל מבית שאין בו סבל, ארפא אותו. חיפשה ולא מצאה. הבודהה איננו מחולל ניסים ואין אדם שלא מכיר סבל. זו התמצית. אין אדם הפטור מהסבל, אין נסים, אך יש דרך לשנות את מהות החיים.
ארבע אמיתות עומדות בבסיס הבודהיזם וכולן עוסקות בסבל: לידה היא סבל, הזדקנות היא סבל, מחלה היא סבל, מוות הוא סבל, להיות מחובר אל מה שאינך אוהב הוא סבל, ולא להיות מחובר אל מה שאתה אוהב הוא סבל, לא להשיג את מה שאתה רוצה הוא סבל".
חלק מהסבל איננו נתון בידיך: אתה נולד, מזדקן ומת בלי שליטה על התהליך. הסופיות גורמת לסבל וההליכה אליה היא סבל. עלינו לנסות להתמודד עם זה, אומרים במערב. האנגלים טבעו את המלה dis - ease שפירושה "מחלה". ומילולית: "לא קל". החיים אינם קלים, הם קשים.
הרצון להיות מחובר למה שאינך - לרצות להיות עשיר, יפה, נשוי, רווק - מסב לך סבל. את זה אנו מכירים. אך גם: אם היה לי אף יותר קטן, חזה יותר גדול, מכונית יותר גדולה, לו רק הייתה לי בת זוג אחרת, או יותר כסף, לא הייתי סובל. בודהה אמר: כל דבר יכול להיות גורם לסבל אם נאחזים בו... אך שום דבר איננו תנאי לקיום הסבל. ההיאחזות היא הסבל. לא הדבר עצמו הוא הסבל. כל דבר שנאחזים בו הופך לגורם סבל.
חמש הסקנדההות
הבודהיזם מכיר בחמישה תהליכים המאפיינים את התודעה האנושית כרוכים בשאלה כיצד תופס האדם את הסביבה, אוסף נתונים, מפרש אותם ופועל לפיהם. דבר זה מזכיר את הדחף הפרוידיאני וכל תיאוריה אחרת העוסקת בתפיסת המציאות והרגש. לחמשת התהליכים קוראים "סקנדהה".
הראשונה "רופּה" (Rupa) היא הצורה, זו שהבודהיסטים מתארים כזרם של נהר. בשלב הראשון מופיע רושם חושי: דמות, צליל, צבע. משהו הנתפס על ידי החושים.
הסקנדהה השנייה, "ודנה" (Veddana), היא של הרגשה - זו האחראית לסיווג "נעים" או "לא נעים" עוד לפני שזיהינו את הדבר. ריח הוא דוגמה טובה: אנו מזהים ריח טוב או רע עוד לפני שיודעים את מקורו.
הסקנדהה השלישית, סאמאג'אנה (Samajana), היא התפיסה. זו המאפשרת את זיהוי התפיסה ומחברת נתונים מבודדים לדבר אחד.
הסקנדהה הרביעית, סאמסקארה (Samaskara), מבטאת הרגלים וצורות מנטאליות, זו המחלקת את מה שנתפס קודם לכן לדבר שהוא נעים או בלתי - נעים, בין אם זה טעם, צליל, ריח וכדומה.
הסאמסקארה היא גם אותה התכונה המוגדרת של הרגל מנטאלי הגורם לנו להגיד "אני כזה", ולמעשה הוא הקשה ביותר לשיני בעצמנו. מהפסיכולוגיה אנו מכירים את התופעה בשם "דפוסים חוזרים", אלו שבגללם אנשים מגיעים לטיפול בשל דפוסים החוזרים על עצמם בתוך מרקם חייהם ומפריעים להם.
החמישית היא "ויג'אנה" (Vijana), המודעות, שהיא פסיבית כשלעצמה ומכילה את תוצאות הסקנדההות האחרות.
הנחת הבסיס של החשיבה הבודהיסטית זהה עם זו של הפסיכולוגיה. האדם מעצב את חייו במו ידיו בצורה שלרוב איננה מודעת. הבודהיזם עוסק בשחרור מהסאמסקארה המכתיבה את היחסים שבין אדם לעצמו ולאחרים. השאלה המעניינת כאן היא כיצד יסייע הפסיכולוג במצב הזה ואיך הבודהיזם יעשה זאת. צירופן של חמש הסקנדההות מהווה את החיבור ביו הווה לעבר, יוצר את תחושת ה"אני" והם אלו שייצרו את העתיד וגרמו ל"אני" להגיד "אני רוצה".
האמת הראשונה הציגה בפנינו את חמש הסקנדההות - מבנה התודעה. האמת השנייה מציגה את מושג ההשתוקקות: "האמת הנאצלת על מקור הסבל. זו ההשתוקקות המובילה ללידה מחדש. המלווה בעונג ובתאווה. חיפוש עונג כאן ושם. השתוקקות לתענוגות החושים, השתוקקות להתהוות, השתוקקות לאי התהוות".
התשוקה נוכחת בתודעה ללא הרף. למזון, להערכה, לרכוש, לחפצים. אם לא מפסקים להשתוקק, יש קרבה בין עקרון העונג - כאב הפרוידיאני לזה של ההשתוקקות הבודהיסטית. יש לה היבט המביא להתפתחות האנושית, אך מצד שני להרס ומלחמה, תשוקה חמדנית היא היוצרת את הרעב הבלתי ניתן להשבעה. התשוקה להתהוות היא היוצרת את חיפוש העונג, התשוקה לאי התהוות לכדי כיליון. התשוקה לעונג הופכת ל"עוד", עוד משה שחסר. אי ההתהוות עוסקת בעיסוק המתמיד בהימנעות מכאב, סלידה המביאה להרגשה שצריך להרחיק את גורמיה: נעיף את הפוליטיקאים לכוכב אחר, את הלא מוצלחים, את החולים - כל מה שמטריד. ההתפתחות הבודהיסטית מנסה ללמד מתי מה - שמפריע הוא חלק מהצורך לשינוי, ומתי האוכל הלא טרי צריך באמת להיזרק לפח. האדם מיטלטל כל חיי בין העונג (משיכה) והתחמקות מכאב (דחייה). אלא ששתיהן בלתי ניתנות להשגה: המשיכה והדחייה הן העומדות בשורשי הסבל. שורש הסבל השלישי, מוהה (Moha), הוא אשליה.
בודהה אומר ששלמות איננה מצב שבו דבר אינו חסר לנו. השלמות מצויה בחוסר. חוסר השלמות הופך את האדם למתמודד עם קשיים וכאב. ההתפתחות המנטאלית נובעת ממה שאינו ניתן לשינוי וצמיחה תוך כדי התמודדות. קושי וכאב אינם דברים שניתן להתחמק מהם.
התשוקה, או מה שחסר לי, מנוגדת למציאות, התודעה מתרכזת ב"חצי הכוס הריקה". בציור הבודהיסטי, בעל הרוח הרעבה מצויר כאיש רזה עם בטן נפוחה. השתוקקות להתהוות קשורה בהנצחת החיים, הרצון לחיות לעד. תשוקה לאי התהוות היא התשוקה להרס ופירוק, הכרוכה בהכחשת המוות. אנו משלים את עצמנו שנהיה קיימים לעד. הסבל ממנו מבקש הבודהה לשחררנו הוא הסבל שבאשליה. למרות המאמץ להוליך את עצמנו שולל, אנחנו לא מצליחים.
נוטים לחשוב שיש חילוקי דעות בין הפסיכולוגיה לבודהיזם, כאילו הפסיכולוגיה מבקשת מעודדת לבטא כעסים. זה לא מדויק: פסיכולוגיה מעודדת שיחת הידברות עם מי שמעורר את כעסו של המטופל. גם הבודהיזם מבקש להמיר את הכעס בהידברות. שתי התורות מנסות למנוע את הנזק שבהצטברות כעסים. המדיטציה מלמדת את המתלמדים החדשים לתעלם על פני הכאבים הפיזיים הכרוכים באימון, לא להיכנע, לזוז ולהלחם בכאב, אלא ללמוד לחיות איתו ולהכיל אותו.
תשוקה, גאווה, בדידות, עיוורון ושנאה
התשוקה, גם אם באה על סיפוקה, נולדת מחדש שוב ושוב. זהו "גלגל הסאמסקארה". האדם בונה לו דרך לפתרון קיומי המאפשר לו להתמודד. לפתרונות הללו, האישיים, הבודהיזם קורא ששת מצבי התודעה שמכונים "ממלכת האלים": ממלכת האלים הקנאים, ממלכת בני האנוש, ממלכת החיות, ממלכת הרוחות הרעבות וממלכת יצורי הגיהינום. כל מצב מתאר את דרך חיינו.
הנמצא בממלכת האלים עסוק ביצירת הצלחה, ביסוס ה"אני" באמצעות הישגים. האלים עסוקים במעמדם עלי אדמות והשפעתם על אחרים. הכוחות והכישרונות מנוצלים במישור החומרי בלי מחשבה על חסד וסיוע. אלו שיש להם כשרון, רוצים להיות בעיקר מפורסמים ולא להביא את כישרונם המלא לידי ביטוי.
ממלכת האלים הקנאים היא ממלכה גאה, ממלכה של גאווה - ובדידות. כאן מצויים אלו שהשיגו את ענייניהם בתבוסת הזולת. האלים הקנאים הם יהירים, בעלי תחושת עליונות, הם אינם תרים אחרי אהבה אלא אחרי כוח ועוצמה. העמדה המנטאלית בממלכה הזאת היא השנאה ואין בה אהבה. גם מה שנראה כאהבה הוא למעשה תחרות להשגת היפה יותר, האישה של האחר, תחרות ומלחמה. אך יש פרוש נוסף בו העולם הוא שדה קרב ועל ה"אני" לנצח במלחמה ולהוכיח עליונות.
ממלכת בני האנוש היא ממלכת הסקרנות, התשוקה לדעת, להבין את העולם, מקום בו ה"אני" עוסק בפירוק העולם לגורמיו. הראייה בה מתקיימת ההפרדה בין אובייקט לסובייקט. וכאן מסתתרת התשוקה, אותו יצר הרסני. הצורך לדעת הוא הצורך בשליטה. כיצד ניתן לשלוט בכוחות המתגלים? בעקיפין, כיצד להיות בן אלמוות? מכאן לסבל המוכר: כאן ל"אני" יש תפקיד קטן ומרכזו של עולם זה הניכר בתפקידו להפחית את חווית התלות על ידי תוספת ידע רוחני וחומרי. הידע כרוך במצבנו כיצורים בני חלוף. מטרתו היא להפוך אותנו מחסרי אונים - לבעלי תחושת כל יכולים.
השהייה בשש הממלכות, או בשמן האחר - ששת העולמות, אינה מצב קבוע. הממלכות משקפות מצבים זמניים שגם בהן מתייסרים: כולם כפופים לחוק אחד - חוק הקארמה. ממלכת החיות היא גם ממלכת העיוורון, מקום של חוסר מודעות, בלי התבוננות פנימה. הממלכה הבאה היא ממלכת הרוחות הרעבות, ממלכת העוני - מקום ה"אין לי", ה"מגיע לי". חיים של טרוניה וקיפוח מאפיינים את הרוח הרעבה. האחרונה היא ממלכת הגיהינום: מקום השנאה הבוערת, עולם המחנק והכעס, עולם של חמת זעם אשר פורקנה באלימות חיצונית.
היבטי גלגל הסאמסקארה הם יהירות, עליונות, תחרות, השתלטות, חוסר מודעות, שנאה ושלילת הטוב. כל אחד נמצא באחד המקומות הללו. מטרת הבודהיזם היא להביא את האדם לגלגל את גלגל הדהרמה, לא להישאר תקוע אלא לבחור מקום טוב יותר. להשתחרר מסבל, להמיר יהירות בענווה, עליונות באהבה ותחרותיות בעזרה לאחרים.
* להרבות טוב בעולם: בודהיזם, מדיטציה פסיכותרפיה / אסתר פלד - חלק 2.
050-3331-331