* מידע אנושי - חלק 1 א.
ישנם אם כן שלוש מעלות למהות ה הנאה:
1. ניתן ליהנות מבלי לעבוד.
2. ניתן ליהנות וגם לעבוד.
3. ניתן לעבוד בשביל ליהנות.
וכך גם מנות ההנאה מתחלקות: המאה דולר נהנה ממנה מס' 1 הרבה, מס' 2 הרבה מאוד, והשלישי נהנה מהמאה דולר הכי הרבה.
וגם השם יתברך התוודע לסולם הערכים הזה, וביקש לנצל את ערכיו: לתת הכי הרבה... ליצור מצב שניתן לקבל בו (ממנו) הכי הרבה. הוא יצר את האדם ושם אותו על יד אוצר המידע שלו: אתה יכול לקחת ממנו מה שאתה רוצה... כולנו יודעים שאדם הראשון נברא בגן - עדן, כלומר ליד אוצר מידע אין - סופי שעמד לרשותו, רק ירצה - יושיט את היד ויקח.
השתמשתי לעיל בדוגמה של המאה דולר המונחת בפינת הרחוב, ובניתי בעקבותיה את סולם שלושת דרגות ההנאה: הדרגה הראשונה מסמלת את האדם הנתון כל כולו לחסדי השם יתברך ועליו אמרו: אין לאל ידו... הוא יושב בפינה וממתין שיביאו לו את המידע הקונקרטי המעובד וישימו אותו לפניו ואם אפשר בתוך פיו - כתינוק בן יומו שאינו יכול אף לינוק בכוחות עצמו. המידע אכן זורם אליו ומגיע באופן קונקרטי ומעובד - והוא מקבל אותו ונהנה ממנו ללא ספק. זהו האדם נטול הנשמה שהתייחסתי אליו ואף שתיתי איתו כוס קפה במאמרי האחרון "גוף ונשמה".
אדם נטול נשמה הוא אדם כמונו עם גוף ורמח אברים ואף אינטלגנציה אנושית היושבת בחלקו הרם של גופו - במוח. "אדם" כזה דומה לאין ערוך לחיה המוכרת לנו, שחייה על ידינו. לחיה הזאת ולאדם הזה (נטול הנשמה) תכלית אחת בחיים: לשרוד, היינו לקלוט את המידע האפשרי ולנצלו למטרת שרידותו. המדע של העידן האחרון חשף הרבה שיטות ומנגנונים מתוחכמים המתפתחים "בגוף" החיה, ותורמים באופן זה או אחר לשרידותה. ספריות המדע מלאות ספרים כאלו, המתעדים את התפתחות החיה באופן מדויק ופרטני, החל מהתפתחות החד - תאי ועד להתפתחות הפיל... לחתך המידע הזה קרא האדם "תורת האיבולוציה" - תורת ההתפתחות, ואכן הצפי המדעי הזה על החיה לא מותיר מקום לספק: קיים מסלול של התפתחות בכל חיה וחיה, האחראי לו מנגנון אוטומטי שמתפתח מאליו... במילים אחרות, ברור לכל הוא, שמקור ההתפתחות אינו "ברצון" החיה ושאיפותיה כי - אם במנגנון עלום - מעין אוטומט הפועל מאליו, ולפי מיטב הבנתי, אוטומט - זהו תהליך צפוי הנצפה בשרשרת אירועים.
במילים אחרות, זהו מקור המידע המעובד הזורם אל הישות הראשונה שלנו, והמתקיימת על שטח המדרגה הראשונה של הסולם שבניתי לעיל. הישות הזאת מקבלת מידע ממקור כלשהו ללא עבודה או מאמץ - ונהנית מהמידע הזה, הוא עוזר להישרדותה - וכך היא מתרגמת בפועל את ההנאה ממנו, ב הישרדות. זהו מקור "הרצון" להישרדות החיה, ואף להישרדות "החיה" שבאדם: ההנאה מהמידע המתקבל.
כידוע, המונח "הישרדות" הינו שם תואר הפועל בתוך פרק זמן, אינני יכול להישרד בזבנג וגמרנו, כלומר אינני יכול לקבל מנת מידע מסויימת ומוגדרת וזהו... הישרדותי נמשכת לפרק זמן מסויים - המידע זורם אלי בפרק זמן הזה, והמנה השניה של המידע המתקבל היא זאת שגורמת להתהוות יחידת הזמן השניה של ההישרדות - של ההנאה. אנו קוראים למנגנון המתהווה כמנגנון אוטומט איבולוציונלי, ולמעשה המדובר הוא במנת המידע המתקבלת השניה, היוצרת את יחידת הזמן השניה. זהו בכל אופן שטח המחיה של מי שחי על המדרגה הראשונה שלנו: ליהנות בלי לעבוד. על המדרגה הזאת חיה החיה, ואף האדם (אינטלגנטי) נטול הנשמה.
על שטח המדרגה השניה, חי יצור שנהנה וגם עובד. אם זכור לכם, הדגשתי את המדרגה השניה הזאת בסולם שלוש המדרגות שציירתי לעיל, ועכשיו הזמן לגלות לכם מדוע הדגשתי...
ובכן, על המדרגה השניה חי רוב המין האנושי, גם אני חי על המדרגה הזאת, לכן ביקשתי להאיר קצת את הבית שלי ולהדגיש אותו על המפה...
זכור לכם המזלניק שהבחין במאה דולר הנמצאת בפינת הרחוב - ורץ כטיל לקחת אותה? זהו "האדם" החי על המדרגה הזאת.
קודם - כל הוא קודּם מהמדרגה הראשונה שחי עליה האדם והחיה נטולי - נשמה, אל אדם בעל נשמה ורצון, לכן כאשר הבחין במאה דולר, הוא קפץ על המציאה ורץ לקחת אותה, הוא לא נשאר יושב במקומו - הוא ביקש להתקדם, וללא הרצון - לא היה מופעל בו מנגנון השאיפה להתקדם, יש בו "רצון" להתפתח, להתקדם... הנשמה שהתארחה בגוף האנושי הזה - היא זו האחראית על מפתח הרצון, ודרכה הופעלו כל המנגונים ששותף בהם "הרצון". (חיה טורפת למשל היא פחות מסוכנת כאשר היא שבעה, כי היא רק "רוצה" להשרד... תנאי הישרדותה יכתיבו את התנהגותה).
אולם יש לנו בעיה עם "האדם" הזה - ואנחנו נמצאים עדיין על המדרגה השניה.
ואלה הם מאפייני הבעיה: למרות הרצון שבו, ולמרות המודעות שבו להתקדם ולשאוף ליותר - הוא רק יושב בפינת הרחוב וממתין שמישהו יפיל מאה דולר, או אז הוא ירוץ לחטוף אותה... הוא לא יחפש בעצמו את המאה דולר! הוא לא יחפש בעצמו את המידע, אולי ולמען התיעוד - נכון לדייק: הוא לא תמיד יחפש בעצמו את המידע... הרוב המוחץ של תושבי תבל מעדיף שהזדמנות בשלה תיפול בידו, והוא מוצא את עצמו מטולטל בין פינות הרחוב...
יש לנו הרבה חוקרים ומדענים ויזמים ושאפתנים, אך אנו מגיעים לאיזשהו מקום ויושבים לחכות... למה אנו מחכים בדיוק? איננו יודעים... זוהי תכונת "החיה" שבנו, אנו חוזרים אליה חדשות לבקרים, ונכנסים אל שלב תמהוני ללא שום סיבה ראויה... הבעיה שלנו היא התירוץ שאנו מתהדרים בו כאשר נכנסים לשלב תמוה כזה: אני מחכה להזדמנות! אני מחכה לירושה, אני מחכה שאבא "ישחרר" לי, שהבוס יקדם אותי, שמשהו יזוז, שהמשיח יבוא... אנו חושבים כי בתירוץ הזה עושים מעשה חכם וראוי: למה לי להתאמץ ולעבוד כאשר הנתונים הכלכליים שלי או של אבי או של מעמדי - מאפשרים לי להתפרנס בכבוד גדול וללא עמל... למה לי לבזבז אנרגיה כאשר לפז"מ המילה האחרונה? למה לי לימודים ותעודות ובכלל למה לי עבודה, אם אפשר להשיג כסף או פרנסה - בדרכים חלופיות קלילות שונות ומשונות?
אנו אנשים בעלי נשמה ורצון ואינטלגנציה, לכן היינו חייבים לתרץ את ישיבתינו בפינת הרחוב בתירוצים מתירוצים שונים, בעוד החיה יכולה לשבת שעות על גבי שעות בפינת הרחוב בלי להזדקק לשום תירוץ. זה לא אמור להיות ההבדל בין החיה לאדם, אולם ונכון להיום - זהו ההבדל היחיד בינהם: האדם מתרץ את התבטלותו - והחיה לא.
ובשעה טובה ומוצלחת, אנו מגיעים אל המדרגה השלישית והאחרונה: ניתן לעבוד בשביל ליהנות. המדרגה הזו חולפת מהר ממבטי מי שמגיע אליה, הוא רואה אותה פעם אחת בלבד, כי הוא עוזב אותה מיד עם הגעתו אל עבר מקום אחר, ומתקדם הלאה... אל מחוז אחר אל מקומות יותר אטרקטיביים, הוא נמצא תמיד בתנועה. האדם הזה נהנה מכל רגע בחייו וספק אם הוא מגיע אל קיצם, כי יש התחלה אך אין קץ לחיים שכאלה.
חיים שכאלה: לקחת. רק לקחת. האדם הזה עסוק כל הזמן בלהושיט את היד ולקחת מידע, הוא מעבד אותו ומגיע אל מידע אחר, או אז הוא משלב את המידע שהגיע אליו עם עוד מידע ששואב מידו המושטת - ואינני משתמש בלשון ציורית: מושיט את ידו ולוקח מידע, כמה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, בסיגנון שרק ירצה, יש, יש ברוך השם הרבה מאוד מידע, מה שנקרא מידע לאין סוף - כשמו, כן הוא.
תמיד הוא רץ מחפש בודק מבחין מאבחן מעבד, הוא משתמש תדירות בכל הפועלים הנפעלים והמתפעלים עם המידע. לאן אתה רץ - שאל אותו מישהו? תמתין קצת, תנוח קמעה, קח אוויר...
להמתין קצת? לנוח? הצחקתני... זאת תמצית תשובתו.
וזהו בעינו הסדר שתועד על ידי השם יתברך, מילה במילה, לפי הסדר והסולם הזה.
בראשית פרק ב:
ד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם: ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים.
ז וייצר ה' אלקים את - האדם עפר מן - האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה: מכאן אנו רואים את סדר הבריאה: קודם יצר את האדם, ללא נשמה, עם מוח ואינטלגנציה, ורק לאחר מכאן הפיח בו את הנשמה שכבר היתה קיימת, מוכנה ומזומנת לקליטת הגוף.
מניסוח המקרא ניתן להסיק, שגוף האדם נברא למעשה בשביל ולמען הנשמה, היינו בשביל לאכלס אותה: "וייצר ה' אלקים את - האדם" - אך הוא לא אמר שייצר את הנשמה, אלא נפח בו מיד לאחר שייצר את גוף האדם - את הנשמה המוכנה מראש: וייצר... ויפח באפיו נשמת חיים, דבר המעיד שהנשמה היתה כבר שרירה וקיימת, והגוף נוצר בשביל לפתור בעיה טכנית שעמדתי עליה במאמרי "גוף ונשמה", ובנוסף בשביל לקיים את רצון השם: לתת לישות שלו הכי הרבה. נא לזכור שוב את סולם הנתינה: זה שנמצא בדרגה הראשונה בסולם ניתן לתת לו הרבה, בדרגה השניה ניתן לתת לו הרבה מאוד, ולישות העומדת בדרגה האחרונה שבסולם ניתן לתת לה הכי הרבה: אליה ביקש השם יתברך להגיע ולתת.
יש לשים לב לסדר הבריאה: קודם יצר אדם נטול נשמה, אדם שנמצא בדרגה הראשונה בסולם שלנו, זה שיכול ליהנות בלי לעבוד, זה שיכול רק לקבל על מנת להשרד, דבר המעיד על קיום מושג כזה של אדם אינטלגנטי נטול נשמה: "האדם הזה" נמצא בין החיה נטולת הנשמה לבין האדם בעל הנשמה והרצונות, לכן הוא ברא את החיה לפני שברא את האדם.
וכך הוא ממשיך ומתעד את סדר בריאתו:
ח ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם, וישם שם את - האדם אשר יצר. מכאן, גן - עדן נמצא כאן איתנו ואצלינו על האדמה, הוא לא נמצא בשמים ולא במעמקי האדמה, כי גן - עדן שהכתוב מדבר בו הוא חנות המידע ההיא שדיברתי עליה בפתח המאמר... אנחנו נמצאים כל הזמן בגן של מידע אין - סופי, השם יתברך ברא אותנו בשביל שניקח מהמידע הזה ונעבד אותו ונהנה ממנו, ולכן המידע הזה צריך להיות כל הזמן בהשג יד, מכאן אני שואב את הקביעה שאנו חיים למעשה בגן - עדן, והגן הזה נמצא הלכה למעשה בקירבנו - או אם תרצה אנו נמצאים בקרבו. אנחנו למעשה מגדירים את הסביבה שלנו: אם השכלנו לנצל את המידע ולקטוף אותו, הרי סביבתינו גן - עדן היא - שנועדה אך בשבילנו, ואם לא נשכיל להבחין במידע האין - סופי ולא נדע לקטוף ממנו, הרי אנחנו חיים על האדמה ועל העפר - שממנו עשוי הגוף שלנו, ואליו אנו חוזרים לאחר סיבוב כושל ומביש...
אני זוכר קטע אחד מהצגת הקומיקאי מספר אחד בסוריה ובעולם הערבי, שמו דוריד לחאם, הוא גאון בתחום שלו...
החבר'ה נמצאים על יד המעיין, שיכורים לעייפה... וזוהי אם כן שיחה פילוסופית ערה של שיכורים חושבים:
חבר אחד פונה לדוריד: שתית כבר יותר מעשר ליטרים עראק יא רג'ול... על הפנים אתה - כבר לא יכול ללכת גם לא לדבר כמו בן אדם... אינך יכול לעמוד על הרגליים - איך ניקח אותך הביתה! תפסיק לשתות - אינך נראה יותר כבן - אדם...
דוריד הפגוע לוקח את הדברים ללב, ועונה לו: אתה אומר שאינני כבר בן - אדם? שאינני יכול לחשוב ולדבר? כל זה כי אני שותה ערק? טוב בו אני אשכנע אותך שאתה זה החמור כי הפסקת לשתות, ואני זה האדם שממשיך לשתות!
החבר נוזף צועק: אני חמור? אוסכות יא רג'ול - שתית יותר מדי... אולי תתחיל לשתות כמוני מים בשביל להתרענן ולהוריד את העראק מהראש... שריח הערק לא יעבור את סף הדלת והאישה לא תפתח...
דוריד: בוא אני אשכנע אותך שאתה חמאר: תגיד לי - אם תביא לכאן חמאר ותשים לו סטל של מים ואחר של עראק מאיפה הוא ישתה?
החבר: כמובן מסטל המים!
דוריד: כי הוא חמאר!
לאחר הסבר מדעי זה אודות האדם האינטלגנטי והחמור נעדר - כל, נחזור אל גן העדן שלנו בשביל לתאר את מי שחי בתוכו: שני אנשים אינטלגנטים בעלי נשמה פורחת חיים - נמצאים שם באותו האזור: אחד חי בגן - עדן, והשני חי על אדמת העפר וחוזר לאחר מכאן אליה, והדבר תלוי רק בתכולת הסטל המונח לפנינו ו/או בתכולת המוח המונח בראשינו - שאסביר לכם שוב מדוע?
נמשיך בתיעוד הבריאה:
ט ויצמח ה' אלקים מן - האדמה כל - עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע. כאן באמצעות הפסוק הקטן הזה, הוא תיעד את כל תכולת חנות המידע שלו עד הפרטים הקטנים ביותר, ובנוסף הוא תיעד את כל המצבים האנושיים שעלול האדם להיקלע אליהם או להיתקל בהם במרחב מחייתו.
הבה נתחיל להטיל אור על התיעוד הזה מסופו של הפסוק: ועץ הדעת טוב ורע: מהי כוונת הדברים - שהשם יתברך ברא את הרע? בפעם הראשונה בהסטוריה האנושית, כאן בפסוק הזה נזכרת המילה הזאת בתלת מימדיה: רע, ונשאלת השאלה: מהיכן בא הרע? היתכן שהשם יתברך ברא את הרע?
יש מי שאומר, שהרע הוא העדר הטוב, כמו שהחושך הינו העדר האור... ושאלה לי אליו: אם בהעדר הטוב יש את הרע - האם זה מסמל שיש מציאות ווירטואלית לרע או מציאות מעשית? היינו אם אנו מסירים את הטוב מעל השולחן - אנו אמורים לפגוש במצב כזה את "המאומה" - היינו את העדר המציאות של שום דבר, בעוד מה שיוצא מדבריך הוא, שאם מסירים את הטוב מעל השולחן - או אז פוגשים במציאות מהותית שיש לה קיום וישות וגם שם: היישות הזאת נקראת יישות רעה! היא נמצאת וקיימת ומבצבצת - כאשר הטוב הולך לדרכו ומפנה לה את הבמה!
וכך אני חוזר ברשותכם אל השאלה הבסיסית: מהיכן בא הרע? היתכן שהוא בא, כתיעוד הפסוק, מאת השם יתברך?
ישנם דיעות שמכנות את הגוף, את החומר - כדבר שלילי גשמי מגושם, בעל תכונות רעות... לטענה הזאת התייחסתי ארוכות בחיבורי "גוף ונשמה" וראיתי שלמעשה אין חומר שלילי וחומר חיובי, אין חומר טוב ולבטח אין חומר רע, כל התיאורים הללו שייכים לעולם הנשמה שהביאה איתה את היופי והעדינות כמו שהביאה את הכיעור והגועל. לעומת זאת גם לחומר תכונות השייכות רק לו - כמו החום הקור האורך הקשיחות הגודל הכובד... אולם לא ניתן לתאר את החומר כמכוער או יפה או שלילי - כמו שלא ניתן לתאר את הנשמה כגדולה קטנה או קשוחה...
הרושם "השלילי" שנדבק בחומר - מקורו ברגע כניסת הנשמה אל הגוף האנושי, שררה ברגע זה אווירה של מבוכה... כי היה על הזוג המוזר הזה, הגוף והנשמה, להתחבר באחת וליצור מערכת משולבת הפועלת בתיאום והרמוניה עד לרמת שיא... ולמעשה לא תמיד פעל התיאום הזה ברמת שיא בין הגוף והנשמה... היו בעיות באמצע הדרך, היו אי - התאמות, היו אי - דקויות, היו אי - הבנות - כמו שקורה בכל מערכת זוגית אחרת...
הבעיה העיקרית נוצרה כאשר הבינו בני הזוג, כי עומדת בפניהם אפשרות אחת מתוך שתיים - או לשתף פעולה ביניהם ברמה של הרמוניה מלאה, או לחדול להתקיים! זהו רגע המבוכה, כאשר שני בני הזוג מגיעים לידי הבגרות ומתבקשים מתוקף הרגע להתעמת עם המציאות ולהתמודד איתה: לשתף פעולה או לחדול! לעבוד כמערכת מתואמת אחת או לחדול!
ראית פעם ילד קטן כאשר מעמידים אותו מול "חומרת" המעשה שעשה...? הוא מאשים ישר את אחיו או מישהו מהסובבים אותו או אפילו את הילד מהבית השכן - הוא שפך את תכולת הצלחת על הריצפה! הוא יאשים כל אחד שיעלה בדעתו - רק לא את עצמו הוא!
ברמה הזו אנו, נשמתינו וגופינו, מתנהגים כאשר עומדים מול חומרת המעשה שעשינו... איננו יכולים להאשים את השכן כי רק אנחנו בסביבה, ומה שנותר הוא להאשים אחד את השני... אולם במחול ההאשמות הזה - צד אחד בלבד מנצח תמיד, וזה לא פייר ומשווע אי - צדק, כי רק צד אחד האחראי על הדיבור והביטוי יודע לדבר ולהתבטא ולהאשים... ולנצח! זוהי הנשמה שפונה ברגע זה אל הגוף ומאשימה אותו בגשמיות בכיעור בקשיחות ובכל יתר התיאורים מבית היוצר שלה... היא מאשימה ומפלילה אותו בכל התיאורים הבלתי רלוונטים הללו שאין לו המסכן - קשר וחצי קשר איתם... אם היה לו "פה" - היה תוקף בחזרה בטיעון רלוונטי אחד ודי: ומה איתך גברתי הנאה? ומהו תפקידך בחגיגה הזאת? הלא גם לך חלק בפשלה הזאת - הלא כן?
אם רק היה בסביבה צד שלישי שיעמיד את הנשמה על טעותה ובמקומה: הרי מי כמוך יודעת שהתיאורים השליליים הללו שייכים אך לעולמך... דבר שמפליל דווקא אותך - לא "אותו"... אולם ובמחשבה שניה, מה זה משנה מיהו האשם? הרי החידלון רובץ לשניכם בפתח...
לסיכום, לא השם יתברך ברא את "הרע", כי אין בנמצא "חומר" שכזה... מקור המונח "רע" איננו בחומר אלא בסיטואציה מביכה שנוצרה, בה יצרה הנשמה את המונח הזה והשתמשה בו ברגע של מבוכה... כך נטמע במוחינו הרעיון הבלתי רלוונטי הזה מיסודו: שיש רע בנמצא, ומקורו הוא החומר המגושם הקשוח... כך היגענו אל הרעיון המוטעה, שהשם יתברך ברא לכאורה את הרוע - כי הרי הוא ברא את החומר...
בשורות לעיל נתתי הופעה ציורית להסבר הזה... וגם בחיבור "גוף ונשמה" נגעתי בנושא הזה, אך עם חריגה מהביטוי הציורי אל עבר הביטוי המציאותי ועטו התואם.
אם כן, מה התכוון המתעד בתיעודו את "הרע" בפסוק האחרון: ט ויצמח ה' אלקים מן - האדמה כל - עץ, נחמד למראה, וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע. - מאין צמח הרע?
בשביל להגיע אל התשובה, יש לעמוד על יסודם של הדברים שבא הכתוב לתעדם, ואת הקטע התיעודי הזה, ניתן לחלק לשניים: תיעוד הגן - מהו מכיל, ותיעוד המציאות האנושית שיכולה להתהוות בצל הגן הזה.
החלק הראשון: תיעוד נתוני הגן.
ט ויצמח ה' אלקים מן - האדמה כל - עץ, נחמד למראה, וטוב למאכל. השם יתברך לא ברא את המידע כי - אם התאים אותו לטבע האדם. עצמות השם היא המידע בעצמו, מכאן אין משמעות ל"בריאת" המידע, במילים אחרות, כל מה שאנחנו רואים ביקום הינו ווראציה של מידע קיים, שעובד באופן זה או אחר, במטרה להתאימו לטבע אדם ולקליטת האדם ולשימוש האדם.
למונח הנקרא "מידע" - קרא השם "עץ", ואת המידע הזה הוא הצמיח עבור האדם מן - האדמה - כלומר התאים אותו לביאת האדם שהולך להימצא ולחיות על האדמה, הוא הכין את המידע הזה עם כלים של האדמה...
הוא השתמש במילה "ויצמח" בשביל לחדד לנו את מהות "המידע" כמינוח: המידע תמיד היה קיים כי הוא מהווה את עצמותו של השם יתברך, לכן השתמש במונח "ויצמח" - מהאדמה צומח דבר שהיה לו כבר קיום, בלעדי השורש או הגרעין לא היה צומח כלום... אם כן, הוא עיבד עבור האדם שעתיד לחיות על האדמה - את המידע בוראציות שונות, על מנת שהאדם יבוא ויקטוף אותם, וייהנה מהם... הוא פתח בפני האדם את כל האוצר, את כל המידע, ללא שום הגבלה: ויצמח ה' אלקים מן - האדמה כל - עץ - הוא עיבד עבור האדם כל - עץ, את כל המידע.
השם יתברך ביקש להכין עבור האדם את הבמה, ועליה כל צורות המידע המעובד באופן שיכול לקלוט אותם מיידית וללא שום עכבה. כמו שהזכרתי לעיל - רק להושיט את היד ולקטוף... ואלה הם הוראציות של המידע כמכלול, כפי שהם עובדו בפועל, והותאמו מבעוד מועד לטבע האדם, לקיבולת האדם, ולשימושו בעתיד הקרוב:
נחמד למראה, וטוב למאכל: המידע כמונח לא אמור להיצמד אליו שם - תואר נוסף, כלומר, טעות היא להגיד שיש בידי מידע יפה או מידע מכוער... מידע יכול להיות רק ברור, או חלקי, שלם... והרי מקור המידע לא יספק מידע ברור או לא, חלקי או לא... כלומר שאלת מהות המידע התקנית במהותה - אינה תקנית במקרה הזה, כי ספק המידע במקרה שלפנינו - הוא הוא מקור המידע בכבודו ובעצמו, ובכל זאת הוא השתמש במילות התואר נחמד וטוב, אולם הוא חיבר אותן עם עוד שתי מילים תמהוניות לכאורה - מראה ומאכל - שהופיעו במתכונתן זו בכדי להטיל אור על מאפייני העיבוד שעשה השם יתברך במהות המידע, כך שיתאים לאדם ולטבעו. להלן איפא המאפיינים של דרכי העברת המידע המעובד:
המידע, ולפנים משורת הדין, ייקלט גם דרך חושינו, לפני שינחת במשכנו הקבוע - מוחינו. המידע לא נראה מטבעו - אך אנחנו נראה את המידע, למידע אין טעם - אך האדם יטעם אותו ויריח אותו ואף ייגע בו, יחוש בו. אילולא העיבוד המוקדם שנעשה ע"י השם יתברך - לא היה מקום לחושינו בתהליך קליטת המידע ועיבודו, כי כתובת המידע הינה אחת לכל הדעות: המוח האנושי, אולם גם חושינו יקחו מעתה חלק בתהליך קליטת המידע ועיבודו, וכפי שאמרתי - לפנים משורת הדין.
ואם בחושים עסקינן, אזי יש מקום למשבצת מילות התואר - טוב, נחמד, יפה, חביב, אהוב, נעים... בזאת הוא רמז לנו שאין קיום לרע ולמכוער ולאפל - הם תוצר מדומה של מחשבות האדם ופועלו, שעתיד ליצור הרבה מוצרים דמיוניים, ריקים מתוכן, באמצעותם... הרמז שנדחס כאן הוא ישיר ואינו מטעה: רק לטוב וליפה יש קיום ממשי.
ואם בחושים עסקינן, אזי ניתן לחוש את המידע ולגעת בו: המידע איפא הוא החומר בעצמו, והנתון האחרון בחבילת הנתונים של החלק הראשון מצביע על אחד האופנים הבסיסיים - דרכו יעובד המידע ויועבר אל כתובתו האנושית: המידע ייתהווה דרך החומר שביקום. אבן היא מידע. תפוח הוא ביטוי לחבילת מידע עם קליפה אדומה. הגוף האנושי הוא חבילת מידע, החומר בעצמו ובהתהוותו הוא מידע. ואכן הגיע האדם לזיהוי המידע הצפון בגוף האנושי דרך 23 הכרומוזומים שלו, ואף התחיל לקרוא את המידע של הגינום האנושי המכונה די. אנ. אי... הוא הגיע אל התא ואל החלקיק והאטום והאלקטרודות... המידע איפא אינו נישא על גב החומר, כי - אם החומר בעצמו הוא המידע. הרעיון הזה אינו טפל כבר על האדם, הוא הפנים אותו.
* מידע אנושי - חלק 2 א.
ישנם אם כן שלוש מעלות למהות ה הנאה:
1. ניתן ליהנות מבלי לעבוד.
2. ניתן ליהנות וגם לעבוד.
3. ניתן לעבוד בשביל ליהנות.
וכך גם מנות ההנאה מתחלקות: המאה דולר נהנה ממנה מס' 1 הרבה, מס' 2 הרבה מאוד, והשלישי נהנה מהמאה דולר הכי הרבה.
וגם השם יתברך התוודע לסולם הערכים הזה, וביקש לנצל את ערכיו: לתת הכי הרבה... ליצור מצב שניתן לקבל בו (ממנו) הכי הרבה. הוא יצר את האדם ושם אותו על יד אוצר המידע שלו: אתה יכול לקחת ממנו מה שאתה רוצה... כולנו יודעים שאדם הראשון נברא בגן - עדן, כלומר ליד אוצר מידע אין - סופי שעמד לרשותו, רק ירצה - יושיט את היד ויקח.
השתמשתי לעיל בדוגמה של המאה דולר המונחת בפינת הרחוב, ובניתי בעקבותיה את סולם שלושת דרגות ההנאה: הדרגה הראשונה מסמלת את האדם הנתון כל כולו לחסדי השם יתברך ועליו אמרו: אין לאל ידו... הוא יושב בפינה וממתין שיביאו לו את המידע הקונקרטי המעובד וישימו אותו לפניו ואם אפשר בתוך פיו - כתינוק בן יומו שאינו יכול אף לינוק בכוחות עצמו. המידע אכן זורם אליו ומגיע באופן קונקרטי ומעובד - והוא מקבל אותו ונהנה ממנו ללא ספק. זהו האדם נטול הנשמה שהתייחסתי אליו ואף שתיתי איתו כוס קפה במאמרי האחרון "גוף ונשמה".
אדם נטול נשמה הוא אדם כמונו עם גוף ורמח אברים ואף אינטלגנציה אנושית היושבת בחלקו הרם של גופו - במוח. "אדם" כזה דומה לאין ערוך לחיה המוכרת לנו, שחייה על ידינו. לחיה הזאת ולאדם הזה (נטול הנשמה) תכלית אחת בחיים: לשרוד, היינו לקלוט את המידע האפשרי ולנצלו למטרת שרידותו. המדע של העידן האחרון חשף הרבה שיטות ומנגנונים מתוחכמים המתפתחים "בגוף" החיה, ותורמים באופן זה או אחר לשרידותה. ספריות המדע מלאות ספרים כאלו, המתעדים את התפתחות החיה באופן מדויק ופרטני, החל מהתפתחות החד - תאי ועד להתפתחות הפיל... לחתך המידע הזה קרא האדם "תורת האיבולוציה" - תורת ההתפתחות, ואכן הצפי המדעי הזה על החיה לא מותיר מקום לספק: קיים מסלול של התפתחות בכל חיה וחיה, האחראי לו מנגנון אוטומטי שמתפתח מאליו... במילים אחרות, ברור לכל הוא, שמקור ההתפתחות אינו "ברצון" החיה ושאיפותיה כי - אם במנגנון עלום - מעין אוטומט הפועל מאליו, ולפי מיטב הבנתי, אוטומט - זהו תהליך צפוי הנצפה בשרשרת אירועים.
במילים אחרות, זהו מקור המידע המעובד הזורם אל הישות הראשונה שלנו, והמתקיימת על שטח המדרגה הראשונה של הסולם שבניתי לעיל. הישות הזאת מקבלת מידע ממקור כלשהו ללא עבודה או מאמץ - ונהנית מהמידע הזה, הוא עוזר להישרדותה - וכך היא מתרגמת בפועל את ההנאה ממנו, ב הישרדות. זהו מקור "הרצון" להישרדות החיה, ואף להישרדות "החיה" שבאדם: ההנאה מהמידע המתקבל.
כידוע, המונח "הישרדות" הינו שם תואר הפועל בתוך פרק זמן, אינני יכול להישרד בזבנג וגמרנו, כלומר אינני יכול לקבל מנת מידע מסויימת ומוגדרת וזהו... הישרדותי נמשכת לפרק זמן מסויים - המידע זורם אלי בפרק זמן הזה, והמנה השניה של המידע המתקבל היא זאת שגורמת להתהוות יחידת הזמן השניה של ההישרדות - של ההנאה. אנו קוראים למנגנון המתהווה כמנגנון אוטומט איבולוציונלי, ולמעשה המדובר הוא במנת המידע המתקבלת השניה, היוצרת את יחידת הזמן השניה. זהו בכל אופן שטח המחיה של מי שחי על המדרגה הראשונה שלנו: ליהנות בלי לעבוד. על המדרגה הזאת חיה החיה, ואף האדם (אינטלגנטי) נטול הנשמה.
על שטח המדרגה השניה, חי יצור שנהנה וגם עובד. אם זכור לכם, הדגשתי את המדרגה השניה הזאת בסולם שלוש המדרגות שציירתי לעיל, ועכשיו הזמן לגלות לכם מדוע הדגשתי...
ובכן, על המדרגה השניה חי רוב המין האנושי, גם אני חי על המדרגה הזאת, לכן ביקשתי להאיר קצת את הבית שלי ולהדגיש אותו על המפה...
זכור לכם המזלניק שהבחין במאה דולר הנמצאת בפינת הרחוב - ורץ כטיל לקחת אותה? זהו "האדם" החי על המדרגה הזאת.
קודם - כל הוא קודּם מהמדרגה הראשונה שחי עליה האדם והחיה נטולי - נשמה, אל אדם בעל נשמה ורצון, לכן כאשר הבחין במאה דולר, הוא קפץ על המציאה ורץ לקחת אותה, הוא לא נשאר יושב במקומו - הוא ביקש להתקדם, וללא הרצון - לא היה מופעל בו מנגנון השאיפה להתקדם, יש בו "רצון" להתפתח, להתקדם... הנשמה שהתארחה בגוף האנושי הזה - היא זו האחראית על מפתח הרצון, ודרכה הופעלו כל המנגונים ששותף בהם "הרצון". (חיה טורפת למשל היא פחות מסוכנת כאשר היא שבעה, כי היא רק "רוצה" להשרד... תנאי הישרדותה יכתיבו את התנהגותה).
אולם יש לנו בעיה עם "האדם" הזה - ואנחנו נמצאים עדיין על המדרגה השניה.
ואלה הם מאפייני הבעיה: למרות הרצון שבו, ולמרות המודעות שבו להתקדם ולשאוף ליותר - הוא רק יושב בפינת הרחוב וממתין שמישהו יפיל מאה דולר, או אז הוא ירוץ לחטוף אותה... הוא לא יחפש בעצמו את המאה דולר! הוא לא יחפש בעצמו את המידע, אולי ולמען התיעוד - נכון לדייק: הוא לא תמיד יחפש בעצמו את המידע... הרוב המוחץ של תושבי תבל מעדיף שהזדמנות בשלה תיפול בידו, והוא מוצא את עצמו מטולטל בין פינות הרחוב...
יש לנו הרבה חוקרים ומדענים ויזמים ושאפתנים, אך אנו מגיעים לאיזשהו מקום ויושבים לחכות... למה אנו מחכים בדיוק? איננו יודעים... זוהי תכונת "החיה" שבנו, אנו חוזרים אליה חדשות לבקרים, ונכנסים אל שלב תמהוני ללא שום סיבה ראויה... הבעיה שלנו היא התירוץ שאנו מתהדרים בו כאשר נכנסים לשלב תמוה כזה: אני מחכה להזדמנות! אני מחכה לירושה, אני מחכה שאבא "ישחרר" לי, שהבוס יקדם אותי, שמשהו יזוז, שהמשיח יבוא... אנו חושבים כי בתירוץ הזה עושים מעשה חכם וראוי: למה לי להתאמץ ולעבוד כאשר הנתונים הכלכליים שלי או של אבי או של מעמדי - מאפשרים לי להתפרנס בכבוד גדול וללא עמל... למה לי לבזבז אנרגיה כאשר לפז"מ המילה האחרונה? למה לי לימודים ותעודות ובכלל למה לי עבודה, אם אפשר להשיג כסף או פרנסה - בדרכים חלופיות קלילות שונות ומשונות?
אנו אנשים בעלי נשמה ורצון ואינטלגנציה, לכן היינו חייבים לתרץ את ישיבתינו בפינת הרחוב בתירוצים מתירוצים שונים, בעוד החיה יכולה לשבת שעות על גבי שעות בפינת הרחוב בלי להזדקק לשום תירוץ. זה לא אמור להיות ההבדל בין החיה לאדם, אולם ונכון להיום - זהו ההבדל היחיד בינהם: האדם מתרץ את התבטלותו - והחיה לא.
ובשעה טובה ומוצלחת, אנו מגיעים אל המדרגה השלישית והאחרונה: ניתן לעבוד בשביל ליהנות. המדרגה הזו חולפת מהר ממבטי מי שמגיע אליה, הוא רואה אותה פעם אחת בלבד, כי הוא עוזב אותה מיד עם הגעתו אל עבר מקום אחר, ומתקדם הלאה... אל מחוז אחר אל מקומות יותר אטרקטיביים, הוא נמצא תמיד בתנועה. האדם הזה נהנה מכל רגע בחייו וספק אם הוא מגיע אל קיצם, כי יש התחלה אך אין קץ לחיים שכאלה.
חיים שכאלה: לקחת. רק לקחת. האדם הזה עסוק כל הזמן בלהושיט את היד ולקחת מידע, הוא מעבד אותו ומגיע אל מידע אחר, או אז הוא משלב את המידע שהגיע אליו עם עוד מידע ששואב מידו המושטת - ואינני משתמש בלשון ציורית: מושיט את ידו ולוקח מידע, כמה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, בסיגנון שרק ירצה, יש, יש ברוך השם הרבה מאוד מידע, מה שנקרא מידע לאין סוף - כשמו, כן הוא.
תמיד הוא רץ מחפש בודק מבחין מאבחן מעבד, הוא משתמש תדירות בכל הפועלים הנפעלים והמתפעלים עם המידע. לאן אתה רץ - שאל אותו מישהו? תמתין קצת, תנוח קמעה, קח אוויר...
להמתין קצת? לנוח? הצחקתני... זאת תמצית תשובתו.
וזהו בעינו הסדר שתועד על ידי השם יתברך, מילה במילה, לפי הסדר והסולם הזה.
בראשית פרק ב:
ד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם: ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים.
ז וייצר ה' אלקים את - האדם עפר מן - האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה: מכאן אנו רואים את סדר הבריאה: קודם יצר את האדם, ללא נשמה, עם מוח ואינטלגנציה, ורק לאחר מכאן הפיח בו את הנשמה שכבר היתה קיימת, מוכנה ומזומנת לקליטת הגוף.
מניסוח המקרא ניתן להסיק, שגוף האדם נברא למעשה בשביל ולמען הנשמה, היינו בשביל לאכלס אותה: "וייצר ה' אלקים את - האדם" - אך הוא לא אמר שייצר את הנשמה, אלא נפח בו מיד לאחר שייצר את גוף האדם - את הנשמה המוכנה מראש: וייצר... ויפח באפיו נשמת חיים, דבר המעיד שהנשמה היתה כבר שרירה וקיימת, והגוף נוצר בשביל לפתור בעיה טכנית שעמדתי עליה במאמרי "גוף ונשמה", ובנוסף בשביל לקיים את רצון השם: לתת לישות שלו הכי הרבה. נא לזכור שוב את סולם הנתינה: זה שנמצא בדרגה הראשונה בסולם ניתן לתת לו הרבה, בדרגה השניה ניתן לתת לו הרבה מאוד, ולישות העומדת בדרגה האחרונה שבסולם ניתן לתת לה הכי הרבה: אליה ביקש השם יתברך להגיע ולתת.
יש לשים לב לסדר הבריאה: קודם יצר אדם נטול נשמה, אדם שנמצא בדרגה הראשונה בסולם שלנו, זה שיכול ליהנות בלי לעבוד, זה שיכול רק לקבל על מנת להשרד, דבר המעיד על קיום מושג כזה של אדם אינטלגנטי נטול נשמה: "האדם הזה" נמצא בין החיה נטולת הנשמה לבין האדם בעל הנשמה והרצונות, לכן הוא ברא את החיה לפני שברא את האדם.
וכך הוא ממשיך ומתעד את סדר בריאתו:
ח ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם, וישם שם את - האדם אשר יצר. מכאן, גן - עדן נמצא כאן איתנו ואצלינו על האדמה, הוא לא נמצא בשמים ולא במעמקי האדמה, כי גן - עדן שהכתוב מדבר בו הוא חנות המידע ההיא שדיברתי עליה בפתח המאמר... אנחנו נמצאים כל הזמן בגן של מידע אין - סופי, השם יתברך ברא אותנו בשביל שניקח מהמידע הזה ונעבד אותו ונהנה ממנו, ולכן המידע הזה צריך להיות כל הזמן בהשג יד, מכאן אני שואב את הקביעה שאנו חיים למעשה בגן - עדן, והגן הזה נמצא הלכה למעשה בקירבנו - או אם תרצה אנו נמצאים בקרבו. אנחנו למעשה מגדירים את הסביבה שלנו: אם השכלנו לנצל את המידע ולקטוף אותו, הרי סביבתינו גן - עדן היא - שנועדה אך בשבילנו, ואם לא נשכיל להבחין במידע האין - סופי ולא נדע לקטוף ממנו, הרי אנחנו חיים על האדמה ועל העפר - שממנו עשוי הגוף שלנו, ואליו אנו חוזרים לאחר סיבוב כושל ומביש...
אני זוכר קטע אחד מהצגת הקומיקאי מספר אחד בסוריה ובעולם הערבי, שמו דוריד לחאם, הוא גאון בתחום שלו...
החבר'ה נמצאים על יד המעיין, שיכורים לעייפה... וזוהי אם כן שיחה פילוסופית ערה של שיכורים חושבים:
חבר אחד פונה לדוריד: שתית כבר יותר מעשר ליטרים עראק יא רג'ול... על הפנים אתה - כבר לא יכול ללכת גם לא לדבר כמו בן אדם... אינך יכול לעמוד על הרגליים - איך ניקח אותך הביתה! תפסיק לשתות - אינך נראה יותר כבן - אדם...
דוריד הפגוע לוקח את הדברים ללב, ועונה לו: אתה אומר שאינני כבר בן - אדם? שאינני יכול לחשוב ולדבר? כל זה כי אני שותה ערק? טוב בו אני אשכנע אותך שאתה זה החמור כי הפסקת לשתות, ואני זה האדם שממשיך לשתות!
החבר נוזף צועק: אני חמור? אוסכות יא רג'ול - שתית יותר מדי... אולי תתחיל לשתות כמוני מים בשביל להתרענן ולהוריד את העראק מהראש... שריח הערק לא יעבור את סף הדלת והאישה לא תפתח...
דוריד: בוא אני אשכנע אותך שאתה חמאר: תגיד לי - אם תביא לכאן חמאר ותשים לו סטל של מים ואחר של עראק מאיפה הוא ישתה?
החבר: כמובן מסטל המים!
דוריד: כי הוא חמאר!
לאחר הסבר מדעי זה אודות האדם האינטלגנטי והחמור נעדר - כל, נחזור אל גן העדן שלנו בשביל לתאר את מי שחי בתוכו: שני אנשים אינטלגנטים בעלי נשמה פורחת חיים - נמצאים שם באותו האזור: אחד חי בגן - עדן, והשני חי על אדמת העפר וחוזר לאחר מכאן אליה, והדבר תלוי רק בתכולת הסטל המונח לפנינו ו/או בתכולת המוח המונח בראשינו - שאסביר לכם שוב מדוע?
נמשיך בתיעוד הבריאה:
ט ויצמח ה' אלקים מן - האדמה כל - עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע. כאן באמצעות הפסוק הקטן הזה, הוא תיעד את כל תכולת חנות המידע שלו עד הפרטים הקטנים ביותר, ובנוסף הוא תיעד את כל המצבים האנושיים שעלול האדם להיקלע אליהם או להיתקל בהם במרחב מחייתו.
הבה נתחיל להטיל אור על התיעוד הזה מסופו של הפסוק: ועץ הדעת טוב ורע: מהי כוונת הדברים - שהשם יתברך ברא את הרע? בפעם הראשונה בהסטוריה האנושית, כאן בפסוק הזה נזכרת המילה הזאת בתלת מימדיה: רע, ונשאלת השאלה: מהיכן בא הרע? היתכן שהשם יתברך ברא את הרע?
יש מי שאומר, שהרע הוא העדר הטוב, כמו שהחושך הינו העדר האור... ושאלה לי אליו: אם בהעדר הטוב יש את הרע - האם זה מסמל שיש מציאות ווירטואלית לרע או מציאות מעשית? היינו אם אנו מסירים את הטוב מעל השולחן - אנו אמורים לפגוש במצב כזה את "המאומה" - היינו את העדר המציאות של שום דבר, בעוד מה שיוצא מדבריך הוא, שאם מסירים את הטוב מעל השולחן - או אז פוגשים במציאות מהותית שיש לה קיום וישות וגם שם: היישות הזאת נקראת יישות רעה! היא נמצאת וקיימת ומבצבצת - כאשר הטוב הולך לדרכו ומפנה לה את הבמה!
וכך אני חוזר ברשותכם אל השאלה הבסיסית: מהיכן בא הרע? היתכן שהוא בא, כתיעוד הפסוק, מאת השם יתברך?
ישנם דיעות שמכנות את הגוף, את החומר - כדבר שלילי גשמי מגושם, בעל תכונות רעות... לטענה הזאת התייחסתי ארוכות בחיבורי "גוף ונשמה" וראיתי שלמעשה אין חומר שלילי וחומר חיובי, אין חומר טוב ולבטח אין חומר רע, כל התיאורים הללו שייכים לעולם הנשמה שהביאה איתה את היופי והעדינות כמו שהביאה את הכיעור והגועל. לעומת זאת גם לחומר תכונות השייכות רק לו - כמו החום הקור האורך הקשיחות הגודל הכובד... אולם לא ניתן לתאר את החומר כמכוער או יפה או שלילי - כמו שלא ניתן לתאר את הנשמה כגדולה קטנה או קשוחה...
הרושם "השלילי" שנדבק בחומר - מקורו ברגע כניסת הנשמה אל הגוף האנושי, שררה ברגע זה אווירה של מבוכה... כי היה על הזוג המוזר הזה, הגוף והנשמה, להתחבר באחת וליצור מערכת משולבת הפועלת בתיאום והרמוניה עד לרמת שיא... ולמעשה לא תמיד פעל התיאום הזה ברמת שיא בין הגוף והנשמה... היו בעיות באמצע הדרך, היו אי - התאמות, היו אי - דקויות, היו אי - הבנות - כמו שקורה בכל מערכת זוגית אחרת...
הבעיה העיקרית נוצרה כאשר הבינו בני הזוג, כי עומדת בפניהם אפשרות אחת מתוך שתיים - או לשתף פעולה ביניהם ברמה של הרמוניה מלאה, או לחדול להתקיים! זהו רגע המבוכה, כאשר שני בני הזוג מגיעים לידי הבגרות ומתבקשים מתוקף הרגע להתעמת עם המציאות ולהתמודד איתה: לשתף פעולה או לחדול! לעבוד כמערכת מתואמת אחת או לחדול!
ראית פעם ילד קטן כאשר מעמידים אותו מול "חומרת" המעשה שעשה...? הוא מאשים ישר את אחיו או מישהו מהסובבים אותו או אפילו את הילד מהבית השכן - הוא שפך את תכולת הצלחת על הריצפה! הוא יאשים כל אחד שיעלה בדעתו - רק לא את עצמו הוא!
ברמה הזו אנו, נשמתינו וגופינו, מתנהגים כאשר עומדים מול חומרת המעשה שעשינו... איננו יכולים להאשים את השכן כי רק אנחנו בסביבה, ומה שנותר הוא להאשים אחד את השני... אולם במחול ההאשמות הזה - צד אחד בלבד מנצח תמיד, וזה לא פייר ומשווע אי - צדק, כי רק צד אחד האחראי על הדיבור והביטוי יודע לדבר ולהתבטא ולהאשים... ולנצח! זוהי הנשמה שפונה ברגע זה אל הגוף ומאשימה אותו בגשמיות בכיעור בקשיחות ובכל יתר התיאורים מבית היוצר שלה... היא מאשימה ומפלילה אותו בכל התיאורים הבלתי רלוונטים הללו שאין לו המסכן - קשר וחצי קשר איתם... אם היה לו "פה" - היה תוקף בחזרה בטיעון רלוונטי אחד ודי: ומה איתך גברתי הנאה? ומהו תפקידך בחגיגה הזאת? הלא גם לך חלק בפשלה הזאת - הלא כן?
אם רק היה בסביבה צד שלישי שיעמיד את הנשמה על טעותה ובמקומה: הרי מי כמוך יודעת שהתיאורים השליליים הללו שייכים אך לעולמך... דבר שמפליל דווקא אותך - לא "אותו"... אולם ובמחשבה שניה, מה זה משנה מיהו האשם? הרי החידלון רובץ לשניכם בפתח...
לסיכום, לא השם יתברך ברא את "הרע", כי אין בנמצא "חומר" שכזה... מקור המונח "רע" איננו בחומר אלא בסיטואציה מביכה שנוצרה, בה יצרה הנשמה את המונח הזה והשתמשה בו ברגע של מבוכה... כך נטמע במוחינו הרעיון הבלתי רלוונטי הזה מיסודו: שיש רע בנמצא, ומקורו הוא החומר המגושם הקשוח... כך היגענו אל הרעיון המוטעה, שהשם יתברך ברא לכאורה את הרוע - כי הרי הוא ברא את החומר...
בשורות לעיל נתתי הופעה ציורית להסבר הזה... וגם בחיבור "גוף ונשמה" נגעתי בנושא הזה, אך עם חריגה מהביטוי הציורי אל עבר הביטוי המציאותי ועטו התואם.
אם כן, מה התכוון המתעד בתיעודו את "הרע" בפסוק האחרון: ט ויצמח ה' אלקים מן - האדמה כל - עץ, נחמד למראה, וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע. - מאין צמח הרע?
בשביל להגיע אל התשובה, יש לעמוד על יסודם של הדברים שבא הכתוב לתעדם, ואת הקטע התיעודי הזה, ניתן לחלק לשניים: תיעוד הגן - מהו מכיל, ותיעוד המציאות האנושית שיכולה להתהוות בצל הגן הזה.
החלק הראשון: תיעוד נתוני הגן.
ט ויצמח ה' אלקים מן - האדמה כל - עץ, נחמד למראה, וטוב למאכל. השם יתברך לא ברא את המידע כי - אם התאים אותו לטבע האדם. עצמות השם היא המידע בעצמו, מכאן אין משמעות ל"בריאת" המידע, במילים אחרות, כל מה שאנחנו רואים ביקום הינו ווראציה של מידע קיים, שעובד באופן זה או אחר, במטרה להתאימו לטבע אדם ולקליטת האדם ולשימוש האדם.
למונח הנקרא "מידע" - קרא השם "עץ", ואת המידע הזה הוא הצמיח עבור האדם מן - האדמה - כלומר התאים אותו לביאת האדם שהולך להימצא ולחיות על האדמה, הוא הכין את המידע הזה עם כלים של האדמה...
הוא השתמש במילה "ויצמח" בשביל לחדד לנו את מהות "המידע" כמינוח: המידע תמיד היה קיים כי הוא מהווה את עצמותו של השם יתברך, לכן השתמש במונח "ויצמח" - מהאדמה צומח דבר שהיה לו כבר קיום, בלעדי השורש או הגרעין לא היה צומח כלום... אם כן, הוא עיבד עבור האדם שעתיד לחיות על האדמה - את המידע בוראציות שונות, על מנת שהאדם יבוא ויקטוף אותם, וייהנה מהם... הוא פתח בפני האדם את כל האוצר, את כל המידע, ללא שום הגבלה: ויצמח ה' אלקים מן - האדמה כל - עץ - הוא עיבד עבור האדם כל - עץ, את כל המידע.
השם יתברך ביקש להכין עבור האדם את הבמה, ועליה כל צורות המידע המעובד באופן שיכול לקלוט אותם מיידית וללא שום עכבה. כמו שהזכרתי לעיל - רק להושיט את היד ולקטוף... ואלה הם הוראציות של המידע כמכלול, כפי שהם עובדו בפועל, והותאמו מבעוד מועד לטבע האדם, לקיבולת האדם, ולשימושו בעתיד הקרוב:
נחמד למראה, וטוב למאכל: המידע כמונח לא אמור להיצמד אליו שם - תואר נוסף, כלומר, טעות היא להגיד שיש בידי מידע יפה או מידע מכוער... מידע יכול להיות רק ברור, או חלקי, שלם... והרי מקור המידע לא יספק מידע ברור או לא, חלקי או לא... כלומר שאלת מהות המידע התקנית במהותה - אינה תקנית במקרה הזה, כי ספק המידע במקרה שלפנינו - הוא הוא מקור המידע בכבודו ובעצמו, ובכל זאת הוא השתמש במילות התואר נחמד וטוב, אולם הוא חיבר אותן עם עוד שתי מילים תמהוניות לכאורה - מראה ומאכל - שהופיעו במתכונתן זו בכדי להטיל אור על מאפייני העיבוד שעשה השם יתברך במהות המידע, כך שיתאים לאדם ולטבעו. להלן איפא המאפיינים של דרכי העברת המידע המעובד:
המידע, ולפנים משורת הדין, ייקלט גם דרך חושינו, לפני שינחת במשכנו הקבוע - מוחינו. המידע לא נראה מטבעו - אך אנחנו נראה את המידע, למידע אין טעם - אך האדם יטעם אותו ויריח אותו ואף ייגע בו, יחוש בו. אילולא העיבוד המוקדם שנעשה ע"י השם יתברך - לא היה מקום לחושינו בתהליך קליטת המידע ועיבודו, כי כתובת המידע הינה אחת לכל הדעות: המוח האנושי, אולם גם חושינו יקחו מעתה חלק בתהליך קליטת המידע ועיבודו, וכפי שאמרתי - לפנים משורת הדין.
ואם בחושים עסקינן, אזי יש מקום למשבצת מילות התואר - טוב, נחמד, יפה, חביב, אהוב, נעים... בזאת הוא רמז לנו שאין קיום לרע ולמכוער ולאפל - הם תוצר מדומה של מחשבות האדם ופועלו, שעתיד ליצור הרבה מוצרים דמיוניים, ריקים מתוכן, באמצעותם... הרמז שנדחס כאן הוא ישיר ואינו מטעה: רק לטוב וליפה יש קיום ממשי.
ואם בחושים עסקינן, אזי ניתן לחוש את המידע ולגעת בו: המידע איפא הוא החומר בעצמו, והנתון האחרון בחבילת הנתונים של החלק הראשון מצביע על אחד האופנים הבסיסיים - דרכו יעובד המידע ויועבר אל כתובתו האנושית: המידע ייתהווה דרך החומר שביקום. אבן היא מידע. תפוח הוא ביטוי לחבילת מידע עם קליפה אדומה. הגוף האנושי הוא חבילת מידע, החומר בעצמו ובהתהוותו הוא מידע. ואכן הגיע האדם לזיהוי המידע הצפון בגוף האנושי דרך 23 הכרומוזומים שלו, ואף התחיל לקרוא את המידע של הגינום האנושי המכונה די. אנ. אי... הוא הגיע אל התא ואל החלקיק והאטום והאלקטרודות... המידע איפא אינו נישא על גב החומר, כי - אם החומר בעצמו הוא המידע. הרעיון הזה אינו טפל כבר על האדם, הוא הפנים אותו.
* מידע אנושי - חלק 2 א.
050-3331-331