נשאלת כאן השאלה, האם האדם לא באיזון פנימי בגלל שהוא לא מבין את עצמו ואת המציאות טוב? צריך לעשות לנימוק זה נסיעת מבחן ע"מ לאמת זאת.

נניח שאדם רוצה להינות מהחיים, אבל רוצה גם לעשות את הטוב ביותר בלימודים ולעשות תואר, ונניח שהוא רוצה לעבוד. יש כאלה שיגידו לו שהוא לא יכול לבחור הכל. זה לא מדוייק, כי קיימת האופציה לעשות את הדברים. השאלה היא, איפוא, איך הוא מאזן את הרצונות שלו כדי שהוא גם יוכל לעבוד, ללמוד לתואר, וכן להינות מהחיים ללא חוסר איזון?

ולפי החישוב, הוא מגלה שהוא כן יכל לעשות דברים מסויימים טוב עד הסוף, אבל הוא מגלה את זה בדיעבד. כלומר, מבחינה פרקטית הוא לא יכל באותו רגע, אבל כעת הוא יודע איך ליצור מצב כזה. אבל לעתים, כאשר הוא רואה שהוא יכל לעשות דבר כלשהו והוא לא עשה בו את המקסימום וממבט לאחור הוא רואה ומתאכזב, אז יורד לו הרצון, איך הוא פספס דבר כזה?

אבל לאמיתו של דבר, הוא יכול להפסיק להגיד את זה לעצמו, וזאת מפני שזאת הייתה ההבנה באותו הרגע. וכעת יש לו את האינדיקציה בזכות כישלון זה, הוא ראה שהוא לא מוכן מספיק בזמן אמת, ולכן הוא יכול פשוט מאוד לשפר את המוכנות שלו בזמן אמת, כלומר את המיומנות הזו להיות מספיק מוכן בזמן אמת לעשות את הדבר הנכון לעשות.

כי לא מספיקה ההבנה לבד, צריך גם מיומנות בחיים.