ז'אן ז'נה בא לביקור בקולומביה. לא באמת. לא ממש הוא. אבל השפעת כתביו הגיעה לשם. ז'אן ז'נה כתב את המדונה של הפרחים. ספר שכולו תערובת של מציאות חלום ופנטזיה כשהמשפטים נבלעים אחד בשני. רוצחים יפים. הומואים מזדקנים.

ואייחו כותב הרבה יותר פשוט מז'נה. כתיבתו ברורה שותפת אך איננה פשטנית לרגע. גם הוא מספר על רוצחים יפים, על הומואים מזדקנים. אבל הכתיבה שלו מלבד הטון המיוחד היא כמעט ריאליסטית. ריאליזם פואטי. אין בה כמעט פנטזיות, אלא אם כן הגזמה ספרותית להדגשת דברים היא פנטסטית. והגיבורה הראשית היא קולומביה. מה אנו יודעים על קולומביה. מדינת הסמים והאלימות, ובעיקר מדיין העיר בה מתרחשים הנוראיים שבדברים. ברוני סמים שהמפורסם בהם היה פבלו אסקובר.

פרננדו הזקן חוזר לקולומביה. עשרות שנים אחרי שעזב. כמו הילד ב"רודף העפיפונים", גם הוא מתחיל בזיכרון ילדות של כדורים פורחים. כדור ניר, פתיליה. העשן הוא הנשמה שלהם, הפתילייה הלב. משחק ילדים בימים השקטים ההם. וכבר מתגלה ההבדל בין סופר למספר סיפורים. ואייחו סופר.

כפר קטן, חווה בסוף הכביש שאחריה אין יותר כלום. סבא זקן שהיה מעשן להנאתו אחרי הצהרים על המרפסת את הבסוקו שלו. סיגריה עם קוקאין לא מזוקק. היום צעירים מעשנים בסוקו כדי לקבל נקודת מבט מעוותת על המציאות שהיא מעוותת ממילא.

הוא חוזר לכפר עם אלקסיס. ילד ממשפחה ענייה שכל מה שהאמהות העניות היו יכולות לתת לילדיהן הם שמות של עשירים. אלכסיס, אלכסנדר, פאבר או וילפר. שמות מגוחכים לילדים שייהפכו לרוצחים שכירים. ילדים בני שתיים עשרה, חמש עשרה, שבע עשרה. אין גברים, כולם נהרגו כמו שיהרגו הילדים האלה. בן כמה אלכסיס אנו לא ממש יודעים, יש להניח שקרוב יותר לשבע עשרה.

את הסיפור מספר פרננדו שחזר אחרי שלשים שנה למות בקולומביה, אך לפני זה הצליח לפגוש את אלכסיס, שהוא גם רוצח שכיר וגם נער ליווי.

פרננדו לוקח את אלקסיס לכנסיה במקום שהיה פעם כפר ועכשיו נבלע על ידי מדיין. לראות את העניים באים לבקש, להתחנן, לבקש. לבקש, כי חוץ מילדים זה הדבר שהם עושים הכי טוב. הבתולה ההיא או האחרת, כולן מריות.

מדיין התפשטה אך קולומביה נעלמה. היא הפכה למדינת פשע שבירת השנאה האכזרית שלה היא מדיין. קולומביה משתנה אבל נשארת כמו שהיא. מושחתת. פנים חדשות של אסון ישן.

אלקסיס היפה, שיש עליו כבר איזה עשרה מתים הגון במחיר שהוא גובה מפרננדו. הוא לא גנב מפרננדו אגורה נוספת למרות שפרננדו אפשר לו.

את אלקסיס פגש אצל ידידו חוסה אנטוניו שיש לו בביתו מאות שעונים שאינם עובדים. שהקפיאו את הזמן של החיים עד שימותו. ימותו כמו הנערים הרבים שעברו בביתו של חוסה אנטוניו, היום חיים, מחר מתים.

חיים של טלנובלה. ובין טלנובלה אחת לשנייה בטלוויזיה משדרים בחדשות ידיעות על המתים החדשים. הצעירים הרצחניים צוחקים. המוות נוסע יותר מהר מהמידע. כבר יש מתים חדשים שיבשרו עליהם מחר.

חוסה אנטוניו מעניק ילדים במתנה. הנערים לא שייכים לאף אחד, הם של מי שזקוק להם. עוד סוג של מעשה חסד לרגע שהם חיים בו. חסד אצילי, כמעט קומוניסטי, בוודאי לא קתולי.

האושר של הצעירים הללו לא יכול להתקיים אלא בעולם של טלוויזיה, זמרי פאנק ומשחקי כדורגל. הגזע האנושי יושב על ישבנו מול הטלוויזיה וצופה בעשרים ושניים מבוגרים ילדותיים בועטים בכדור. מעוררים חשק לבעוט לאנושות בתחת.

בכנסיה רואה פרננדו את המבקשים. העניים והרוצחים השכירים. הוא מבקש ממריה שאהבתו לאלקסיס תהייה אהבתו המוחלטת. שלא יבגוד בו. והצעירים, הרוצחים, מה הם מבקשים? שתשפר את הקליעה שלהם. שיהיו מדויקים.

אלקסיס לא יכול להיות בדירה בלי מוסיקה. מוסיקה שלפרננדו כולה רעש. אי אפשר בלי מוסיקה. שב מול הקיר הלבן ותקשיב לדממה, אומר פרננדו. הוא קונה לאלקסיס טלוויזיה שלא ישתעמם, אך הילד לא מעוניין בכלום, הוא מזפזפ עד שהוא נתקל בסרט מצויר. אם יש בו אלימות, חתול מכה עבר או כדומה הוא יתעכב לרגע, זה עולמו.

הוא לא מדבר ספרדית של ממש. אלא סלנג שנולד בשכונות. "אז מה פרסה ברקים ורעמים? " מה הוא אמר? שלום בן זונה, שלומנו טוב או רע. "הטומבו הזה מאוהב בי", יגיד בן השכונות. טומבו הוא שוטר, אבל מאוהב אין משמעה מאוהב. הכוונה במאוהב היא שהוא רוצה להרוג.

עיר שיש בה שלושים וחמש אלף מוניות שכולן נקנו בכספי סמים, כי אם לא מניין בא הכסף? ונהגים שומעים בקולי קולות שידורי משחקי כדורגל. אין רגע מנוחה לאוזניים או לעיניים הרואות אלימות ורציחות.

אבל הכל כדאי בשביל הלילות. לילות בוערים בתשוקה, כשהמלאך טהור העיניים הירוקות מרעיף אהבה. אהבה קנויה אך אהבה שמרעיף אלקסיס שמימיו לא נמשך לנשים על הגבר המזדקן.

כשפרננדו אומר בלי לשים לב, הייתי הורג את הבחור הזה, כשהוא מתכוון לשכנו הרעשן אלקסיס עונה בלי לחשוב, אני אפרק אותו בשבילך. והוא אכן יורה בו בצ'יצ'יפאטו, הפושע חסר הערך, שזיהם את האוויר ומי הנהר.

שכונות העוני, קומונות של רעש שהצעירים מתחרים בתשוקה להרוג בבולמוס ששל פרי הרבעה. בגיל שתיים עשרה הילד כבר נחשב זקן שימיו ספורים. את מקומו יחליף ילד בן עשר, וההורים יולידו בינתיים את הדור הבא.

השכונות שנוצרו בידי איכרים. בהתחלה הרגו במצ'טה שהביאו מהכפר, עברו לסכינים העירוניות ואחר כך לקליעים. קליעי אקדחים שהמשטרה עצמה מוכרת כדי שיהרגו אחד את השני. ובסוף הפרימדונה, תת המקלע, המיני עוזי היורה צרורות בקול שירה. זו משמעות הקדמה. מוטב למות מקליע מאשר בהתזת ראש במצ'טה.

הצעירים מכניסים להריון את החברות שלהם. לא מאהבה אלא כדי שיהיה מי שינקום את מותם. גם אם כרגע הם עוד חיים ואין סיבה להרוג אותם, הם יודעים שתהייה.

אלקסיס הוא לא רק רוצח שכיר. הוא רוצח בלי שום מחשבה אנשים הפוגעים בו במקרה. משהו קרא לו מתרומם וקיבל מתנה, כדור לתוך פיו שלא יאמר דברים מלוכלכים. והיו עוד ועוד. המוות נשכח במהירות על ידי הגול הבא שמכשירי הרדיו צועקים לרחוב. גם אם הוא מועמד לנשיאות שנורה באסיפת בחירות. הארץ הזו שהיא חלום הבלהות של אלוהים. העיניים של המתים נשארות פקוחות אך אינן רואות שוב. ועיניים שאינן רואות, גם אם מישהו רואה אותן, אינן עיניים.

פרננדו ההולך במדיין מכנסיה לכנסיה, מסתכל בציורים, בפסלים. מרכז ענינו מתחיל לאמץ את ראיית העולם של אלקסיס. כמובן שהגיע ליהיר ההוא בעל הפה המלוכלך להיירות. צריך ללמד את החצופים ההלו לקח.

מדיין, עיר שעל אחד הקירות בחצר כתובה ההזהרה "השלכת גוויות אסורה". אף אחד לא מת משעמום במדיין. ורק הנשרים החגים מעל מגלים את מקום הגופות המושלכת.

בהזדמנות אחת אלקסיס יורה בפיה של מלצרית במסעדה שסעדו בה רק כי לא הביאה מפית. למרות האוכל הטוב הם לא חזרו למסעדה הזו. אלו הם שטויות של דוסטוייבסקי. הפושע לא חוזר למקום הפשע.

עכשיו האקדח כבר לא מספיק לאלקסיס. הוא צריך מיני עוזי. הוא כבר לא הורג בגלל הסיבה "הלבנה" הקוקאין. רצח הפך אצלו לחלק מהתנהגותו היומיומית. ואייחו הופך אותן לחיים סוריאליסטיים, כאלה שהציירים ההם היו תמימים לעומת הכתיבה של החיים האלה.

מאה וחמישים כנסיות יש במדיין. במרכזית והגדולה בהן מתרכזים נערי ליווי המקיימים בתוכה את מכירת גופם, אחרים מעשנים בתוכה מריחואנה שענן ריח עולה מהם. איפה ישו הפוריטן הזועם שגירש חלפנים מהמקדש? הצלב גמל אותו מהתפרצויות זעם? עשן המריחואנה משפיע עליו? ישו האנטי כריסטו. אלוהים הוא השטן. שניהם חד הם. הנחה והנחת הנגד שלה.

השיר הפופולארי של העונה אמר "אני הורג אותך, אתה הורג אותי מפני שעם כל כך הרבה שנאה לשנינו אין מקום ביקום הצר הזה.

אלקסיס לפי עדותו של פרננדו רצח מאתיים חמישים איש, זו הגזמה ספרותית להדגשת צורת החיים. רצח שהפך לסמל של חיים יותר ממשמעות המוות עצמו. הוא רצח עד שרצחו אותו בשדרה בה הלכו יחד. המוות, מלכות הדממה שנשלטת על ידי אמן הביטוי שאינו מדבר.

אנחנו לא באמת יודעים את שמו של מספר הסיפור עד לרגע בו נרצח אלקסיס. זו הפעם היחידה בה הוא קורא לפרננדו בשמו.

לוילמר, הצעיר הבא שפרננדו פוגש במקרה, כבר יש אקדח. מה שהוא חולם שיהיה לו זה נעלי ספורט ריבוק וג'ינס פאקו רבאן. בכל השאר הוא מזכיר את אלקסיס. גם הוא רוצה טלוויזיה ומכשירי רעש. בחורים ריקניים כמו נשים כשמדובר בבגדים. ועכשיו גם עגיל באוזן. פרננדו חוזר עם וילמר לאותן כנסיות. המסע מתחיל מחדש.

אין בספר עלילה של ממש. סיפור. ובכל זאת לקראת הסוף כשקורה הבלתי נמנע כמעט, ההפתעה מזעזעת. הקורא נמצא בעמדת מופתע ומזועזע ממש. כמו פרננדו.

נכון שיש דמות של נער ליווי, ובעצם שניים בספר, נכון אם כך שפרננדו הומו. אך הספר למרות שהוא עוסק באהבה איננו עוסק בנערי ליווי או בהומוסקסואלים. הספר המצוין הזה הוא קינה על קולומביה. על מדיין. על מלאכים רצחניים. קרובי המשפחה של גיבוריו של ז'נה.

הכתיבה הלירית הדחוסה משנה את הגוון שלה. לעתים היא רומנטית ומדברת על קדושת האהבה ולעתים מקאברית המאשרת רציחות המוניות. ואייחו כותב נגד הדת, בעיקר הקתולית. הוא איננו הופך את הרוצח שלו לקדוש, כמו ז'נה אך יש לו התחשבנות משלו עם הדת. הכתיבה היא עמוקה ומהפנטת. ספר שקשה להניח מהיד.