כהורים לבני עשרה ולצעירים אתם בוודאי מודאגים מכך שהצעירים של ימינו מתחילים לשתות אלכוהול בגיל צעיר מאוד, שותים כמויות גדולות ולעתים תכופות.
רבים גם משתמשים בסמים (דבק מגע, נייס גאי וגראס הם סמים מסוכנים), מהמרים (בעיקר באינטרנט) ומעשנים סיגריות מגיל מוקדם.
התנהגויות אלו עלולות להוביל להתמכרות מסוכנת והרסנית, במיוחד כשמתחילים אותן בגיל צעיר.
ככל שהקשר בין מתבגרים להוריהם נחווה בעיניהם כקרוב וטוב יותר, כך קטן היקף ההתנהגויות הסיכוניות שלהם ועולה הגיל שבו הם מתחילים להתנסות בהן - כך מצאו באופן חד משמעי מחקרים בכל העולם.
לא נמצא קשר כ"כ מובהק בין התנהגויות סיכון ליחסים עם מורים, מפקדים בצבא או דמויות סמכות אחרות.
לכן, התמודדות הורית נכונה במצב בו המתבגר שלכם מתנהג באופן שמסכן אותו, היא הרת גורל ואין להקל ראש בחשיבותה.
כישלון או הימנעות מהתמודדות של הורים במצב כזה, עלולה לסלול לנער/ה את הדרך להגברת ההתנהגות המסכנת עד להרס עצמי שלו/ה והשלכות קשות על המשפחה כולה.
הורים רבים שואלים אותי: איך נדע אם ההתנהגות של בננו או בתנו הידרדרה למצב של התמכרות?
האם גישה סובלנית ותומכת תוביל לשיתוף פעולה של הבן או הבת בהפסקת ההתנהגות ההרסנית, או אולי דווקא קשיחות וגבולות נוקשים?
איך נדע מתי ואיפה להציב גבולות ובאיזו דרך להציג זאת בפני הנער / ה?
כיצד נזהה התמכרות?
באופן כללי - התמכרות היא הקצנה של הרגל שגורם לאדם לעונג, עד למצב שבו נוצרת תלות נפשית.
בהתמכרות לחומרים נוצרת גם תלות גופנית.
ישנם מס' סימנים עיקריים לפיהם ניתן לזהות אדם שפיתח התמכרות:
1.הזנחה של מרכיבים חשובים בחיים בעקבות ההתנהגות המתמכרת
2.שימוש בהתנהגות המתמכרת כדי לברוח מהתמודדות עם המציאות
3.שיבוש במערכות יחסים משמעותיות כתוצאה מההתנהגות המתמכרת
4.כעס ואכזבה מצד האנשים הקרובים בעקבות ההתנהגות המתמכרת
5.תוצאות שליליות הנובעות מההתנהגות כגון: בעיות בריאות, עבריינות, חובות
נשירה ממסגרות, נידוי חברתי ועוד
6.תגובה מתגוננת או מבוהלת כשמושמעת ביקורת על ההתנהגות
7.תחושת אשמה וחרדה סביב ההתנהגות המתמכרת
8.צורך לעלות בהדרגה במינון של ההתנהגות או החומר הממכר כדי להגיע לאותה
תחושת הנאה
9.חוסר יכולת להפחית לאורך זמן במינון של ההתנהגות, וחרדה מהשלכות הפסקתה
לחלוטין
10.תגובות של נסיגה פיזית ורגשית כאשר נעשה ניסיון להפסיק את ההתנהגות המתמכרת
הורים - אם זיהיתם חלק מהסימנים האלו בהקשר להתנהגותו של הבן או הבת שלכם, יש לכם סיבה להיות מודאגים ולצאת לפעולה של הצלת חיים.
לא רק על חייו של ילדכם אתם נלחמים אלא גם על איכות חייכם שלכם.
כי משפחתו של מכור וסביבתו הקרובה סובלות מההתמכרות לא פחות ואולי אף יותר מהמכור עצמו.
כיצד מתפתחת התמכרות?
התהליך הנפשי - התמכרות מתפתחת בעיקר בגלל המשמעות שהאדם נותן לחומר או לחוויה עבורו.
התמכרויות יכולות לשמש כניסיון לשלוט בדיכאון או חרדה ויכולות להעיד על תחושות של חוסר ביטחון או ריקנות פנימית.
באמצעות ההתנהגות הממכרת מצליח האדם להשיג שחרור והקלה, אולם אז הוא נאלץ להתמודד עם הנזקים שגרמה התמכרותו.
זה מכניס אותו למצוקה רגשית שיוצרת כמיהה להשיג הקלה מיידית ואז כבמעגל קסמים - הוא שוב פונה להתנהגות הממכרת בתקווה להשיג הקלה.
התהליך המוחי - מערכת הגמול / המערכת היצרית שבחלק האחורי של המוח מפרישה דופאמין שהוא חומר הגורם לתחושת עונג שמדרבנת את האדם להמשיך בפעילות המענגת.
זה קורה באופן טבעי בפעילויות הישרדותיות כגון הזדווגות ואכילה.
בנוסף, ישנם לפחות 100 חומרים שגורמים להפרשת דופאמין ולתחושת עונג ואלו הם חומרים שעלולים לגרום להתמכרות.
האונות הקדמיות / מצחיות במוח שאחראיות על תכנון ושיקול דעת, אמורות לווסת את פעילות המערכת היצרית ולרסן אותה.
במצב של התמכרות מערכת הגמול פועלת חזק יותר מהמערכת המרסנת ולכן דוחפת להתנהגות שאם היה לאדם יותר שיקול דעת, הוא לא היה מבצע אותה.
כלומר, המוח מסתגל לפעילות מענגת תכופה ונמצא במצב של גירוי תמידי בעוד שפעילות מערכת הריסון היא מופחתת ולקויה.
התהליך הגופני - בהתמכרות לחומרים נתייחס גם לסוג החומר ומידת השפעתו על הגוף.
כאמור, ישנם כ - 100 חומרים שהם ממכרים במידה כזו או אחרת והגוף שמתרגל אל החומר שהוא מקבל, הופך להיות תלוי בו.
הפסקת השימוש בחומר (סמים, אלכוהול, ניקוטין ועוד) גורמת לתסמינים גופניים כגון: כאבים בשרירים, הפרעות בתפקוד מע' העיכול, בחילות, כאבי ראש, הפרעות בויסות לחץ הדם, חולשה כללית.
התסמינים (קריז) יימשכו מס' ימים וייפסקו כאשר הגוף יתנקה מהסם ויסתגל להיעדרו.
עוצמת הקריז ומשך הזמן שלו תלויים בסוג החומר, הכמות שהגוף התרגל לקבל ממנו, מצב בריאותי כללי של האדם ונתונים גופניים נוספים.
אצל מי מתפתחת התמכרות?
התמכרות יכולה להתפתח אצל כל אדם, אולם כדאי לציין כמה גורמים מנבאים: * מי שיש לו טונוס מופחת של דופאמין מחפש דרכים להגביר אותו.
פגם בכמות הדופאמין משבש גם את תפקוד האונות המצחיות וזה משבש את יכולת התכנון והתפקוד.
אלו יכולים להיות אנשים הסובלים מדיכאון קל, ילדים עם הפרעת קשב וריכוז היפראקטיבית (ADHD) ועוד.
* ככל שגיל תחילת ההתנהגות הממכרת צעיר יותר, כך גדל הסיכון שתתפתח התמכרות, בגלל המצב המוחי, החלק האחורי של המוח - היצרי / חווייתי (שבו נמצא מנגנון העונג המפריש דופאמין) מתפתח מוקדם יותר מהחלק הקדמי שאחראי על תכנון / שיקול דעת וריסון.
בגיל ההתבגרות החלק האחורי כבר בשיא התפתחותו ואילו החלק הקדמי ישלים את התפתחותו רק בגיל 24 בערך.
במצב זה, היצרים מפותחים אבל אין מה שירסן אותם כהלכה.
* ככל שמידת ההנאה מההתנהגות הממכרת גבוהה יותר וככל שמידת השינוי שהיא גרמה לאדם גדולה יותר, כך גדלה הסבירות לחזרה תכופה על ההתנהגות עד לרמה של התמכרות.
* מי שבמשפחתו ישנם מכורים נחשב כבעל סיכון לפתח בעצמו התמכרות.
חלק מהחוקרים סבורים שישנו גן תורשתי האחראי על נטייה להתמכרות.
בכל מקרה, אדם שגדל במשפחה שיש בה התמכרות לומד מסביבתו הקרובה ומדמויות הזדהות דפוסי התנהגות התמכרותיים שהוא עלול לסגל לעצמו.
תפקידם של ההורים כהורים מודאגים ונסערים הנחושים בדעתם להציל את ילדם מלהזיק לעצמו ולהרוס את בריאותו ועתידו, אנו נוטים "לקחת את המושכות לידיים" ולנסות לתקן בעצמנו את חייו תוך הטחה של ביטויי תוכחה וכעס כלפיו.
זוהי תגובה טבעית למצב המפחיד והמסוכן, אולם היא אינה יעילה ולוא רק משום העובדה הפשוטה שאיננו יכולים לנהל עבור מישהו אחר את חייו, גם אם הוא בננו או בתנו האהובים.
קשה, אבל צריך לעשות את ההבחנה בין חיינו לחייו ולהכיר בכך שאיננו יכולים לשלוט עליו.
כדי לעזור לאדם אחר להשתנות עלינו לקבל אותו כמו שהוא, כולל את זכותו שלא להשתנות.
עם זאת - יש לנו את הזכות ואפילו את החובה לשלוט עלינו ועל חיינו, וזוהי נקודת המפתח לשינוי.
שינוי אצלנו יביא בהכרח בסופו של דבר גם לשינוי אצלו.
ברוח זו מומלץ לנקוט באסטרטגיה בעלת מס' שלבים: בשלב ראשון - עלינו ההורים לשקף לילדנו את המצב כפי שאנו תופסים אותו.
סביר להניח שהוא לא יסכים עם אבחנתנו על חומרת מצבו ואף יגיב בתוקפנות ובהגנתיות כלפי כוונתנו למנוע ממנו את ההתנהגות המענגת שהפכה למרכזית ומשמעותית בחייו.
חשוב לא לנסות בשלב זה להגיע להסכמות איתו ולהסתפק בהבהרת נקודת מבטנו והבעת דאגה כנה.
בשלב שני - מתוך ההכרה שיש לנו שליטה על חיינו בלבד ואנו מחויבים לדאוג לאיכות החיים ולביטחון האישי של עצמנו ושל שאר בני הבית, עלינו לקבוע כללים חדשים שיגנו עלינו ועל בני ביתנו מפני תוצאותיה של ההתנהגות המתמכרת.
המסר כלפי הילד צריך להיות ברור - "ההתנהגות שלך פוגעת בנו, אם לא תפסיק אותה נתרחק ממך ונתמקד בהגנה על עצמנו מפניך".
עלינו להגן על עצמנו בכל המובנים: הגנה פיזית - מפני אלימות או גניבה או סכנה של פשיטת משטרה על ביתנו וכדומה.
הגנה נפשית - כגון התרחקות ממצבים שעלולים לגרום לנו אכזבה ודאגה, הרחקת אחים קטנים מפני השפעה רעה ודוגמה שלילית.
הגנה כספית - התמכרויות עולות כסף שבדרך כלל מגיע מאיתנו.
אין לממן דבר שאנו מתנגדים לו.
הגנה חברתית - להגן על המוניטין האישי והמשפחתי שלנו.
הורים - כאן עליכם להיות אמיצים ויצירתיים ולקחת בחשבון את ההשלכות לטווח קצר וארוך שעלולות להיגרם לכם אם תסכימו לחיות עם ההתמכרות בביתכם ובסביבתכם.
זכותכם לשקול מחדש אם לספק לילדכם תמיכה כספית, לאכסן אותו בביתכם או אפילו אם להיות איתו בקשר.
הכללים החדשים ישפיעו בהכרח לרעה על חייו הנוחים של בנכם / בתכם.
יהיו לו פחות מרחב ופחות אמצעים לעשן, לשתות, להמר או להשתמש בסמים.
הוא ינסה להתנגד לכללים, להפר אותם ולהתמקח עליהם.
עליכם להיות עקביים והחלטיים ולתת לו להתמודד לבד עם תוצאות מעשיו.
גם אם מדובר במתבגר צעיר ושביר - אם הוא מרשה לעצמו להיחשף לסכנות הוא צריך לקחת בחשבון שלא יהיה מי שיגן עליו.
בשלב שלישי - למרות האווירה המתוחה בבית ותחושה של ריחוק וכעס מהילד, עליכם ההורים להתעלות על עצמכם ולהעביר לו מסרים של חיזוק והבעת אמון ביכולתו להפסיק את ההתנהגות ההרסנית, ובתבונתו וכישוריו להיות אדם חיובי ומצליח בחיים.
חשוב להציע לו לפנות לטיפול, ואם יסכים - לסייע באופן פעיל במציאת מטפל מתאים ובמימון הטיפול אם יש צורך (ברוב היישובים בארץ יש מרכזי טיפול ברמה טובה הממומנים ע"י הרשויות).
שיחות טיפוליות נמצאו כמסייעות לפתח את תפקודן של האונות הקדמיות במוח ולהפחית את השפעתן של האונות האחוריות.
כלומר, הטיפול הפסיכו סוציאלי משפר את היכולת לתכנן, להפעיל שיקול דעת ולרסן יצרים ודחפים.
זה חשוב ומשמעותי במיוחד למתבגרים אשר האונות המצחיות במוחם עדיין אינן מפותחות מספיק, ולמתמכרים שפעילות האונות האלו אצלם היא מופחתת ולקויה.
הדרכה להורים גם אתם ההורים זקוקים לתמיכה, להכלה ולהדרכה.
ההבנה וההכרה בכך שבנכם או בתכם נמצאים במצב מסוכן ועלולים להיסחף למסע של הרס עצמי, מעלות בכל הורה מערבולת של תחושות קשות - דאגה, אשמה, בלבול, כעס וחוסר אונים.
השאלה: "איפה טעינו?
" מרחפת באוויר ואינה מניחה.
עקב ההצפה הרגשית, הורים רבים "חוטאים" בתגובה ראשונית של הכחשה ובריחה מהתמודדות.
אולם המציאות הקשה מחייבת פעולה בסופו של דבר וגם אם קיבלתם את ההחלטות הנכונות ונקטתם בשיטות המומלצות ע"י המומחים, עדיין ההתמודדות קשה מנשוא.
הגישה שהצעתי קודם - הממליצה לדאוג יותר לעצמכם ופחות למתבגר שלכם, היא מנוגדת לדחף הטבעי שלנו כהורים - הדחף לתמוך בילד ו"לעטוף" אותו עוד יותר כשהוא בצרות.
יישום נכון של שלב הצבת הכללים החדשים, מעמיד אתכם בהכרח במצבים שבהם אתם מרגישים רעים ובלתי פופולאריים וסופגים כעסים מבנכם / בתכם.
קשה שלא להתלבט אם הגבול שהצבתם והכללים שקבעתם הם נכונים ומוצדקים ולעמוד בלחץ המופעל מהילד להגמיש עמדות ולוותר.
התמודדות נכונה וטובה עם המצב דורשת מכם ההורים לפעול בשיתוף פעולה ואחידות.
עליכם לתמוך זה בזה ולהתעלות מעל חילוקי דעות, כעסים והאשמות הדדיות.
לכן אני ממליצה בחום לכם ההורים, לפנות למטפל מוסמך ומנוסה שידע להדריך ולכוון אתכם במאבקכם להצלת בנכם או בתכם מהידרדרות להתמכרות ולהרס עצמי.
מומלצת גם השתתפות בקבוצה להורים שתספק לכם את התמיכה וההכוונה המקצועית בצד תחושת השיתוף וההכלה הנגזרת מהמפגש הקבוצתי עם הורים נוספים המתמודדים עם בעיה דומה.
רבים גם משתמשים בסמים (דבק מגע, נייס גאי וגראס הם סמים מסוכנים), מהמרים (בעיקר באינטרנט) ומעשנים סיגריות מגיל מוקדם.
התנהגויות אלו עלולות להוביל להתמכרות מסוכנת והרסנית, במיוחד כשמתחילים אותן בגיל צעיר.
ככל שהקשר בין מתבגרים להוריהם נחווה בעיניהם כקרוב וטוב יותר, כך קטן היקף ההתנהגויות הסיכוניות שלהם ועולה הגיל שבו הם מתחילים להתנסות בהן - כך מצאו באופן חד משמעי מחקרים בכל העולם.
לא נמצא קשר כ"כ מובהק בין התנהגויות סיכון ליחסים עם מורים, מפקדים בצבא או דמויות סמכות אחרות.
לכן, התמודדות הורית נכונה במצב בו המתבגר שלכם מתנהג באופן שמסכן אותו, היא הרת גורל ואין להקל ראש בחשיבותה.
כישלון או הימנעות מהתמודדות של הורים במצב כזה, עלולה לסלול לנער/ה את הדרך להגברת ההתנהגות המסכנת עד להרס עצמי שלו/ה והשלכות קשות על המשפחה כולה.
הורים רבים שואלים אותי: איך נדע אם ההתנהגות של בננו או בתנו הידרדרה למצב של התמכרות?
האם גישה סובלנית ותומכת תוביל לשיתוף פעולה של הבן או הבת בהפסקת ההתנהגות ההרסנית, או אולי דווקא קשיחות וגבולות נוקשים?
איך נדע מתי ואיפה להציב גבולות ובאיזו דרך להציג זאת בפני הנער / ה?
כיצד נזהה התמכרות?
באופן כללי - התמכרות היא הקצנה של הרגל שגורם לאדם לעונג, עד למצב שבו נוצרת תלות נפשית.
בהתמכרות לחומרים נוצרת גם תלות גופנית.
ישנם מס' סימנים עיקריים לפיהם ניתן לזהות אדם שפיתח התמכרות:
1.הזנחה של מרכיבים חשובים בחיים בעקבות ההתנהגות המתמכרת
2.שימוש בהתנהגות המתמכרת כדי לברוח מהתמודדות עם המציאות
3.שיבוש במערכות יחסים משמעותיות כתוצאה מההתנהגות המתמכרת
4.כעס ואכזבה מצד האנשים הקרובים בעקבות ההתנהגות המתמכרת
5.תוצאות שליליות הנובעות מההתנהגות כגון: בעיות בריאות, עבריינות, חובות
נשירה ממסגרות, נידוי חברתי ועוד
6.תגובה מתגוננת או מבוהלת כשמושמעת ביקורת על ההתנהגות
7.תחושת אשמה וחרדה סביב ההתנהגות המתמכרת
8.צורך לעלות בהדרגה במינון של ההתנהגות או החומר הממכר כדי להגיע לאותה
תחושת הנאה
9.חוסר יכולת להפחית לאורך זמן במינון של ההתנהגות, וחרדה מהשלכות הפסקתה
לחלוטין
10.תגובות של נסיגה פיזית ורגשית כאשר נעשה ניסיון להפסיק את ההתנהגות המתמכרת
הורים - אם זיהיתם חלק מהסימנים האלו בהקשר להתנהגותו של הבן או הבת שלכם, יש לכם סיבה להיות מודאגים ולצאת לפעולה של הצלת חיים.
לא רק על חייו של ילדכם אתם נלחמים אלא גם על איכות חייכם שלכם.
כי משפחתו של מכור וסביבתו הקרובה סובלות מההתמכרות לא פחות ואולי אף יותר מהמכור עצמו.
כיצד מתפתחת התמכרות?
התהליך הנפשי - התמכרות מתפתחת בעיקר בגלל המשמעות שהאדם נותן לחומר או לחוויה עבורו.
התמכרויות יכולות לשמש כניסיון לשלוט בדיכאון או חרדה ויכולות להעיד על תחושות של חוסר ביטחון או ריקנות פנימית.
באמצעות ההתנהגות הממכרת מצליח האדם להשיג שחרור והקלה, אולם אז הוא נאלץ להתמודד עם הנזקים שגרמה התמכרותו.
זה מכניס אותו למצוקה רגשית שיוצרת כמיהה להשיג הקלה מיידית ואז כבמעגל קסמים - הוא שוב פונה להתנהגות הממכרת בתקווה להשיג הקלה.
התהליך המוחי - מערכת הגמול / המערכת היצרית שבחלק האחורי של המוח מפרישה דופאמין שהוא חומר הגורם לתחושת עונג שמדרבנת את האדם להמשיך בפעילות המענגת.
זה קורה באופן טבעי בפעילויות הישרדותיות כגון הזדווגות ואכילה.
בנוסף, ישנם לפחות 100 חומרים שגורמים להפרשת דופאמין ולתחושת עונג ואלו הם חומרים שעלולים לגרום להתמכרות.
האונות הקדמיות / מצחיות במוח שאחראיות על תכנון ושיקול דעת, אמורות לווסת את פעילות המערכת היצרית ולרסן אותה.
במצב של התמכרות מערכת הגמול פועלת חזק יותר מהמערכת המרסנת ולכן דוחפת להתנהגות שאם היה לאדם יותר שיקול דעת, הוא לא היה מבצע אותה.
כלומר, המוח מסתגל לפעילות מענגת תכופה ונמצא במצב של גירוי תמידי בעוד שפעילות מערכת הריסון היא מופחתת ולקויה.
התהליך הגופני - בהתמכרות לחומרים נתייחס גם לסוג החומר ומידת השפעתו על הגוף.
כאמור, ישנם כ - 100 חומרים שהם ממכרים במידה כזו או אחרת והגוף שמתרגל אל החומר שהוא מקבל, הופך להיות תלוי בו.
הפסקת השימוש בחומר (סמים, אלכוהול, ניקוטין ועוד) גורמת לתסמינים גופניים כגון: כאבים בשרירים, הפרעות בתפקוד מע' העיכול, בחילות, כאבי ראש, הפרעות בויסות לחץ הדם, חולשה כללית.
התסמינים (קריז) יימשכו מס' ימים וייפסקו כאשר הגוף יתנקה מהסם ויסתגל להיעדרו.
עוצמת הקריז ומשך הזמן שלו תלויים בסוג החומר, הכמות שהגוף התרגל לקבל ממנו, מצב בריאותי כללי של האדם ונתונים גופניים נוספים.
אצל מי מתפתחת התמכרות?
התמכרות יכולה להתפתח אצל כל אדם, אולם כדאי לציין כמה גורמים מנבאים: * מי שיש לו טונוס מופחת של דופאמין מחפש דרכים להגביר אותו.
פגם בכמות הדופאמין משבש גם את תפקוד האונות המצחיות וזה משבש את יכולת התכנון והתפקוד.
אלו יכולים להיות אנשים הסובלים מדיכאון קל, ילדים עם הפרעת קשב וריכוז היפראקטיבית (ADHD) ועוד.
* ככל שגיל תחילת ההתנהגות הממכרת צעיר יותר, כך גדל הסיכון שתתפתח התמכרות, בגלל המצב המוחי, החלק האחורי של המוח - היצרי / חווייתי (שבו נמצא מנגנון העונג המפריש דופאמין) מתפתח מוקדם יותר מהחלק הקדמי שאחראי על תכנון / שיקול דעת וריסון.
בגיל ההתבגרות החלק האחורי כבר בשיא התפתחותו ואילו החלק הקדמי ישלים את התפתחותו רק בגיל 24 בערך.
במצב זה, היצרים מפותחים אבל אין מה שירסן אותם כהלכה.
* ככל שמידת ההנאה מההתנהגות הממכרת גבוהה יותר וככל שמידת השינוי שהיא גרמה לאדם גדולה יותר, כך גדלה הסבירות לחזרה תכופה על ההתנהגות עד לרמה של התמכרות.
* מי שבמשפחתו ישנם מכורים נחשב כבעל סיכון לפתח בעצמו התמכרות.
חלק מהחוקרים סבורים שישנו גן תורשתי האחראי על נטייה להתמכרות.
בכל מקרה, אדם שגדל במשפחה שיש בה התמכרות לומד מסביבתו הקרובה ומדמויות הזדהות דפוסי התנהגות התמכרותיים שהוא עלול לסגל לעצמו.
תפקידם של ההורים כהורים מודאגים ונסערים הנחושים בדעתם להציל את ילדם מלהזיק לעצמו ולהרוס את בריאותו ועתידו, אנו נוטים "לקחת את המושכות לידיים" ולנסות לתקן בעצמנו את חייו תוך הטחה של ביטויי תוכחה וכעס כלפיו.
זוהי תגובה טבעית למצב המפחיד והמסוכן, אולם היא אינה יעילה ולוא רק משום העובדה הפשוטה שאיננו יכולים לנהל עבור מישהו אחר את חייו, גם אם הוא בננו או בתנו האהובים.
קשה, אבל צריך לעשות את ההבחנה בין חיינו לחייו ולהכיר בכך שאיננו יכולים לשלוט עליו.
כדי לעזור לאדם אחר להשתנות עלינו לקבל אותו כמו שהוא, כולל את זכותו שלא להשתנות.
עם זאת - יש לנו את הזכות ואפילו את החובה לשלוט עלינו ועל חיינו, וזוהי נקודת המפתח לשינוי.
שינוי אצלנו יביא בהכרח בסופו של דבר גם לשינוי אצלו.
ברוח זו מומלץ לנקוט באסטרטגיה בעלת מס' שלבים: בשלב ראשון - עלינו ההורים לשקף לילדנו את המצב כפי שאנו תופסים אותו.
סביר להניח שהוא לא יסכים עם אבחנתנו על חומרת מצבו ואף יגיב בתוקפנות ובהגנתיות כלפי כוונתנו למנוע ממנו את ההתנהגות המענגת שהפכה למרכזית ומשמעותית בחייו.
חשוב לא לנסות בשלב זה להגיע להסכמות איתו ולהסתפק בהבהרת נקודת מבטנו והבעת דאגה כנה.
בשלב שני - מתוך ההכרה שיש לנו שליטה על חיינו בלבד ואנו מחויבים לדאוג לאיכות החיים ולביטחון האישי של עצמנו ושל שאר בני הבית, עלינו לקבוע כללים חדשים שיגנו עלינו ועל בני ביתנו מפני תוצאותיה של ההתנהגות המתמכרת.
המסר כלפי הילד צריך להיות ברור - "ההתנהגות שלך פוגעת בנו, אם לא תפסיק אותה נתרחק ממך ונתמקד בהגנה על עצמנו מפניך".
עלינו להגן על עצמנו בכל המובנים: הגנה פיזית - מפני אלימות או גניבה או סכנה של פשיטת משטרה על ביתנו וכדומה.
הגנה נפשית - כגון התרחקות ממצבים שעלולים לגרום לנו אכזבה ודאגה, הרחקת אחים קטנים מפני השפעה רעה ודוגמה שלילית.
הגנה כספית - התמכרויות עולות כסף שבדרך כלל מגיע מאיתנו.
אין לממן דבר שאנו מתנגדים לו.
הגנה חברתית - להגן על המוניטין האישי והמשפחתי שלנו.
הורים - כאן עליכם להיות אמיצים ויצירתיים ולקחת בחשבון את ההשלכות לטווח קצר וארוך שעלולות להיגרם לכם אם תסכימו לחיות עם ההתמכרות בביתכם ובסביבתכם.
זכותכם לשקול מחדש אם לספק לילדכם תמיכה כספית, לאכסן אותו בביתכם או אפילו אם להיות איתו בקשר.
הכללים החדשים ישפיעו בהכרח לרעה על חייו הנוחים של בנכם / בתכם.
יהיו לו פחות מרחב ופחות אמצעים לעשן, לשתות, להמר או להשתמש בסמים.
הוא ינסה להתנגד לכללים, להפר אותם ולהתמקח עליהם.
עליכם להיות עקביים והחלטיים ולתת לו להתמודד לבד עם תוצאות מעשיו.
גם אם מדובר במתבגר צעיר ושביר - אם הוא מרשה לעצמו להיחשף לסכנות הוא צריך לקחת בחשבון שלא יהיה מי שיגן עליו.
בשלב שלישי - למרות האווירה המתוחה בבית ותחושה של ריחוק וכעס מהילד, עליכם ההורים להתעלות על עצמכם ולהעביר לו מסרים של חיזוק והבעת אמון ביכולתו להפסיק את ההתנהגות ההרסנית, ובתבונתו וכישוריו להיות אדם חיובי ומצליח בחיים.
חשוב להציע לו לפנות לטיפול, ואם יסכים - לסייע באופן פעיל במציאת מטפל מתאים ובמימון הטיפול אם יש צורך (ברוב היישובים בארץ יש מרכזי טיפול ברמה טובה הממומנים ע"י הרשויות).
שיחות טיפוליות נמצאו כמסייעות לפתח את תפקודן של האונות הקדמיות במוח ולהפחית את השפעתן של האונות האחוריות.
כלומר, הטיפול הפסיכו סוציאלי משפר את היכולת לתכנן, להפעיל שיקול דעת ולרסן יצרים ודחפים.
זה חשוב ומשמעותי במיוחד למתבגרים אשר האונות המצחיות במוחם עדיין אינן מפותחות מספיק, ולמתמכרים שפעילות האונות האלו אצלם היא מופחתת ולקויה.
הדרכה להורים גם אתם ההורים זקוקים לתמיכה, להכלה ולהדרכה.
ההבנה וההכרה בכך שבנכם או בתכם נמצאים במצב מסוכן ועלולים להיסחף למסע של הרס עצמי, מעלות בכל הורה מערבולת של תחושות קשות - דאגה, אשמה, בלבול, כעס וחוסר אונים.
השאלה: "איפה טעינו?
" מרחפת באוויר ואינה מניחה.
עקב ההצפה הרגשית, הורים רבים "חוטאים" בתגובה ראשונית של הכחשה ובריחה מהתמודדות.
אולם המציאות הקשה מחייבת פעולה בסופו של דבר וגם אם קיבלתם את ההחלטות הנכונות ונקטתם בשיטות המומלצות ע"י המומחים, עדיין ההתמודדות קשה מנשוא.
הגישה שהצעתי קודם - הממליצה לדאוג יותר לעצמכם ופחות למתבגר שלכם, היא מנוגדת לדחף הטבעי שלנו כהורים - הדחף לתמוך בילד ו"לעטוף" אותו עוד יותר כשהוא בצרות.
יישום נכון של שלב הצבת הכללים החדשים, מעמיד אתכם בהכרח במצבים שבהם אתם מרגישים רעים ובלתי פופולאריים וסופגים כעסים מבנכם / בתכם.
קשה שלא להתלבט אם הגבול שהצבתם והכללים שקבעתם הם נכונים ומוצדקים ולעמוד בלחץ המופעל מהילד להגמיש עמדות ולוותר.
התמודדות נכונה וטובה עם המצב דורשת מכם ההורים לפעול בשיתוף פעולה ואחידות.
עליכם לתמוך זה בזה ולהתעלות מעל חילוקי דעות, כעסים והאשמות הדדיות.
לכן אני ממליצה בחום לכם ההורים, לפנות למטפל מוסמך ומנוסה שידע להדריך ולכוון אתכם במאבקכם להצלת בנכם או בתכם מהידרדרות להתמכרות ולהרס עצמי.
מומלצת גם השתתפות בקבוצה להורים שתספק לכם את התמיכה וההכוונה המקצועית בצד תחושת השיתוף וההכלה הנגזרת מהמפגש הקבוצתי עם הורים נוספים המתמודדים עם בעיה דומה.
050-3331-331