כעס הוא רגש עז, הנובע כתגובה נפשית וגופנית לתחושות של כאב, סבל, פגיעה, איום או סכנה. הכעס עלול לעורר את האדם לפעולה תוקפנית ודעתנית.
בעברית קיימות מספר מילים המתייחסות לרגש הכעס. מילים כמו זַעַם, חרון, עֶבְרָה, קצף, חֵמָה ורתחנות, משמשות על מנת לבטא עוצמות וביטויים שונים של רגש זה.
גורמים
כעס מתעורר לרוב כתגובה לדחק (לחץ) או תוקפנות שמופעלים על האדם. כמו כן הוא עשוי להיות תגובה לתפיסה של איום כתוצאה מסכסוך, חוסר צדק, בגידה או השפלה. כעס הוא גם ביטוי לתסכול או כישלון. כעס מתפרץ (באופן סביל או פעיל) גם במצבים של דיכוי חברתי, ועשוי להיות מלווה בשינוי קיצוני בדימוי העצמי ובפריקת עול. כאשר הכעס מובע באופן סביל, הוא מאופיין במתח רב, התנהגות פסיבית - אגרסיבית ועוינות.
דוגמאות אפשריות לגורמים לכעס:
פגיעה בכבודו של אדם והתייחסות מזלזלת כלפיו
פגיעה פיזית, נפשית או מילולית באדם או באנשים בעלי זיקה קרובה לו
חדירה למרחב המחיה של האדם או הפרעה והטרדה מכל סוג שהוא
פגיעה ברכושו של אדם או נטילת רכושו ממנו
בגידה של אנשים שהאדם נותן בהם את אמונו, למשל ניאוף
עימות תפיסתי ומחלוקת על עמדות האדם ואמונותיו
מצב בו אחרים מבצעים פעולה הנוגדת את תפיסתו של האדם
הבחנה בין רגשות דומים
רגשות אחרים שיש הבחנה בינם לבין כעס, עשויים להיות צער - כשאדם מפסיד משהו, מאבד אדם קרוב או לחלופין כסף, ופחד - אדם שחושש להפסיד ולהינזק. זאת בניגוד לתפיסה של איום, הכוללת בתוכה האשמה כלפי מי שעלול לפגוע בפרט, וההתכוונות להתקומם נגד מפר הזכויות של הפרט ולהגן על הזכויות או למחות על הפרתן - המבטאת כעס, כשאדם מתקומם מול עוול שמאיים עליו או שנעשה לו, הוא מבטא כעס.
ביטויים לכעס
דמות אנימה המביעה כעס - כעס
תגובה של כעס יכולה להיות מוחצנת: עוקצנות מילולית, העלבה, קללה ושמחה לאיד, ואף פיזית ברמות שונות - התעלמות, פגיעה ברכוש, תגרה, ובמקרים קיצוניים רצון לחסל ולהרוג את הגורם המכעיס. תגובה של כעס עשויה להיות גם מופנמת: בכי, קיטור, ביזוי עצמי, ואף פגיעה עצמית שבמקרים קיצוניים יכולה להגיע לאובדנות.
ישנם מספר מאפיינים נפשיים לכעס: התמקדות והתרכזות מוקצנת בעניין המפריע, ירידה ביכולת החישיבה והלוגית, איבוד יכולת ריכוז בכל דבר אחר, התנהגות בלתי רציונלית שלפעמים מגיעה עד כדי איבוד שליטה, חרדה, קנאה, אפתיה וטינה.
היבטים פיזיולוגיים
מדענים וחוקרים הראו שרגשות נוצרים באמיגדלה - מבנה המצוי בעומק האונה הטמפורלית התיכונה במוח. האמיגדלה אחראית לזיהוי סכנות ותפעול הגוף בהתאם אליהן. במצב זה, פעילותה גורמת למתח רב בשרירים, במוח משתחררים חומרים כימיים בשם קטכולאמינים, אשר מעלים את רמת הסוכר במטרה לייצר אנרגיה, פעימות הלב מתגברות ולחץ הדם עולה, מה שגורם להסמקה בפנים, בהמשך משתחררים מוליכים עצביים נוספים, כמו גם ההורמונים אדרנלין ונוראדרנלין. רק עם חלוף תחושת הסכנה, הגוף מתחיל את הכנתו לקראת מנוחה.
בהתאם לכך, קיימים מגוון תסמינים גופניים לכעס: פעילות מואצת של הלב והריאות, זרימת דם מוגברת לשרירים הגורמת להגדלתם הפיזית ולהגדלת כוחם הפוטנציאלי, התרחבות כלי דם, זרימת הדם לפנים (הסמקה), הרמת הקול, כווץ הפנים וצמצום האישונים, מתח שרירים גבוה, דחף לפעולה וחוסר מנוחה, קוצר נשימה, תנועות גוף מוגזמות, וחוסר רצון או יכולת להירדם.
התמודדות עם כעס
אנשים שונים מתמודדים עם כעס בדרכים שונות. כדי להתמודד באופן יעיל ומקובל עם הכעס, נדרשת מודעות לנזק שמביאות תגובות קיצוניות שנובעות מתוך הכעס, ורצון למצוא חלופה שונה לתגובה הראשונית של הכעס. התמודדות אפשרית אחת יכולה להיות הוצאה פיזית של הכעס והאנרגיות (למשל באמצעות מכות על שק איגרוף). אפשרות נוספת יכולה להיות דיבור ושיחה על הכעס. אפשרויות אלו מאפשרות יכולת בחירה עבור האדם להתמודדות בעת כעס, ויכולת ליצור עידון של הכעס.
כיום מקובל לחשוב שלהדחקת הכעס קיימות השפעות שליליות על הנפש: האנרגיות השליליות של הכעס מופנות פנימה כלפי האדם עצמו אם הן מודחקות, ועלולות להביא לדכדוך ודיכאון. לכן החצנת הכעס תוך ביטויו באופן מבוקר ומתון היא עדיפה. בנוסף, הדחקה ממושכת של הכעס מגבירה את פוטנציאל האלימות עד לנקודה שבה היא עלולה להתפרץ כאלימות קשה ולא מוצדקת כלפי הסובבים, או כלפי הכועס עצמו.
התועלת שבכעס
למרות שהכעס נתפס בעיקר כביטוי שלילי ואלים, יש לו תפקיד הישרדותי חיוני, כשהוא מעורר את הכועס לפעילות תוקפנית שתנסה לפרוק אבן נגף המאיימת עליו. הכעס הוא המעורר העיקרי לאסרטיביות, שהיא חיונית לפרט להשגת צרכיו הבסיסיים (מזון, פרנסה, עזרה ועוד).
בהיעדר ביטוי הכעס, הגורם המכעיס נשאר על כנו וממשיך להכביד, ומגדיל את הסבירות של הפרט להגיע אל "נקודת שבירה". החנקת הכעס עלולה לגרור שנאה לגורם המכביד ואף לסביבתו הכוללת, דבר המעלה את הסבירות לתחושות ניכור וזרות ולשחיקה של תחושת השייכות של הפרט לסביבתו.
מכיוון שלכעס יש לעתים קרובות תועלת ומשוב מיידי מהסביבה, עשויים להתרחש תהליכים של התניה ולמידה העלולים לגרום לפרט לאמץ דפוס התנהגות כועסת ולעשות בו שימוש מופרז, כגון תוקפנות יתרה, אך תוקפנות זו נתפסת בעיני הקורבן כבלתי מוצדקת, ומעוררת תוקפנות נגדית כועסת ומתפרצת. כך, כמו במעגל קסמים, פרט שעושה שימוש מופרז בכעס גורר את סביבתו לאווירה של אלימות.
שימוש מופרז בכעס היא אחת הסיבות לעלייה באלימות בחברות שונות. דוגמה לכך היא אלימות מוגברת בחברות הגירה (כגון ארצות הברית וישראל). בחברה מגובשת, דפוסי ביטוי של התנהגות מקובלת ולחץ חברתי מציעים חלופות בטוחות יותר מן הכעס המתפרץ, לעומת זאת, בחברות הגירה אותם דפוסי ביטוי מאבדים מערכם משום שאינם מובנים לפרטים ממוצא שונה, ולכן הגורם המעיק לא נפתר אלא נצבר עד להתפרצותו ככעס, שמתחיל את מעגל הקסמים של האלימות.
הכעס משמש גם לפריקה של לחצים מצטברים. הדבר מתבטא אף בקרב בעלי חיים. לדוגמה, התאואים האפריקניים מפגינים כעס ואלימות קשה זה לזה כשהם מריחים טורף, אך אינם מזהים את מיקומו ומצפים באימה לזינוק הקטלני.
היבטים חברתיים
למרות שהכעס הוא ספונטני וטבעי, החברה מכירה באופיו המסוכן והאלים, ומצפה מהפרט להפגין שליטה עצמית ואיפוק. אנשים בוחרים על מי לכעוס, באילו מצבים, ולאיזו רמה להעלות את הכעס. אנשים לרוב מחצינים כעס כלפי אנשים הנמוכים מהם במעמד, שלתחושתם אינם יכולים לפגוע בהם כתגובה לכעס, לעומת זאת, אנשים לרוב מדחיקים כעס כלפי אלו הגבוהים מהם במעמדם ויכולים לפגוע בהם.
כעס עשוי להוות אסטרטגיית מניפולציה יעילה לצורך שינוי ועיצוב עמדות. מחקרים הראו כי כעס הוא אכן אסטרטגיה מובחנת של השפעה חברתית, וכי השימוש במנגנון של כעס לצורך השגת מטרה הבאה כמכלול של התנהגויות כוחניות, מתברר כאסטרטגיה מוצלחת. החוקרת לריסה טיידנס מצאה קשר בין הבעת כעס לתפיסת ההשפעה החברתית. קארי קיטינג מצאה כי אנשים בעלי הבעת פנים כועסת נתפסו כבעלי עמדה חברתית ובעלי כוח. במחקר אחר נמצא כי כאשר נבדקים קראו תרחיש של דמות כועסת לעומת עצובה, שוייך מעמד גבוה יותר לזו הכועסת. מחקר נוסף של טיידנס העלה שנבדקים שנחשפו לאדם כועס, נטו להביע בו תמיכה לעומת נבדקים שנחשפו לאדם עצוב, כמו כן נמצא כי הסיבה לכך היא כי מביע הכעס נתפס כבעל יכולת ולכן המעמד יוחס לו על בסיס יכולת זו.
כעס בארגונים - מודל שני הסיפים
ביטוי של כעס בארגון עלול להביא להשלכות שליליות עבור הפרט והארגון, כגון ירידה בפריון העבודה ועלייה בתחושת הלחץ. אך ביטוי של כעס יכול להביא גם לתוצאות חיוביות, כגון שיפור המוטיבציה, שיפור יחסי עבודה והבנה הדדית טובה יותר).
"מודל של שני סיפי הכעס בארגונים" מציע הסבר לתוצאות השונות של ביטוי הכעס בארגונים. בהתאם למודל, הנורמות הנהוגות בארגון מציבות סיפים רגשיים, אשר העובדים שחשים כעס יכולים לבחור אם לחצות אותם או לא. הסף הראשון הוא "סף הביטוי", והוא נחצה כאשר העובד מפנה את כעסו כלפי האנשים במקום העבודה אשר קשורים למצב שגרם לתחושת הכעס או שמסוגלים לטפל במצב זה. הסף השני הוא "סף חוסר הנימוס", והוא נחצה כשהעובד מגזים בהבעת כעסו, כך שמי שצופה בביטוי כזה של כעס מתאר את התנהגות הכועס כבלתי מקובלת חברתית או תרבותית. ביטוי כעס שחוצה את "סף הביטוי", סביר יותר שהשלכותיו תהיינה שליליות, היות שלארגון אין יכולת לטפל בבעיה שגרמה לכעס. גם ביטוי הכעס שחוצה את "סף חוסר הנימוס", סביר יותר שיגרום להשלכות שליליות, היות שבמקום לטפל בבעיה שגרמה לכעס, הארגון יעסוק בסנקציות כלפי העובד שהתנהג באופן לא מקובל. לעומת זאת, במידה וביטוי הכעס נמצא בין שני הסיפים - סביר יותר שהשלכותיו תהיינה חיוביות, משום שהבעיה שגרמה לכעס מובאת בצורה זו לידיעת הנוגעים בדבר באופן שלא מסיט את תשומת הלב מהבעיה עצמה. המרחק בין הסיפים שונה בארגונים שונים ויכול גם להשתנות בתוך הארגון, כאשר אם השינוי התוך - ארגוני מכוון לתמיכה בביטויי כעס - המרחק בין הסיפים גדל, ואילו כאשר השינוי מכוון לדחיקה של ביטויים כאלה - המרחק בין הסיפים מצטמצם.
כעס ומשא ומתן
חוקרים עוסקים בין השאר בשאלה האם כעס במהלך משא ומתן מעלה את היכולת של מבטא הכעס להצליח בו. מחקרים קודמים מצאו כי מבטא הכעס נתפס כקשוח, דומיננטי וחזק יותר. כמו כן נמצא כי אנשים נוטים לוותר יותר לאלו שנתפסים כדומיננטיים וקשוחים ולא לאלו הנתפסים כרכים וכנועים. על בסיס ממצאים אלו הראה מחקרם של טיידנס וסינקר שאנשים אכן מוותרים יותר לצד הכועס מאשר לצד שאינו כועס.
אחת השאלות שהועלתה על רקע ממצאים אלו הייתה האם השפעת הבעת הרגש על האחר נובעת מכך שאנשים משתמשים במידע רגשי על מנת להסיק על גבולות האחר, ועל פי הסקותיהם הם מתאימים את דרישותיהם במשא ומתן. באחד המחקרים נבדק האם אנשים מוותרים יותר ליריב כועס או ליריב שמח. ממצאי המחקר הראו כי נבדקים התגמשו יותר מול היריב הכועס לעומת היריב השמח. תוצאות אלו מחזקות את הטענה כי המשתתפים ניטרו את הרגש של היריב לצורך הסקה על גבולותיו וביצעו את החלטותיהם על פי מידע זה. בניסוי המשך נמצא גם שנבדקים שנתקלו ביריב כועס הציבו רף דרישות נמוך מאלו שנתקלו ביריב שמח. ייתכן ואחת הסיבות לגמישות ולוויתורים אלו נובעת מפחד ואגרסיה המכוונים כלפי הצד היריב. למידה של פחד אצל היריב מכלה משאבי עיבוד מידע ובכך גורמת להפחתת יכולתו לתת פתרונות יעילים תוך כדי התחשבות בכל המידע הזמין.
היבטים תרבותיים
הזעם נחשב לאחד משבעת החטאים בנצרות. "דנטה וורגיליוס בגיהנום". תמונתו של ויליאם אדולף בוגרו, 1850. - כעס
הכעס אינו רגש אוניברסלי. מחקרים שנעשו על אינואיטים מצאו כי הם חברה שבה לכעס אין לגיטימיות, כפי שאין לגיטימיות לביטויי רגש קיצוניים אחרים, ולכן כעס אינו בא לביטוי כרגש אצלם.
הכעס ביהדות
כדי למנוע מצבי כעס, המשפט העברי מנסה באמצעות חוקים רבים, לתחום ולהגדיר את הגבולות באופן ברור, כדי שלא תהיה חדירה לגבולותיו של האדם בשוגג, או התפרצות של אדם אחר מעבר לגבולותיו באופן שפוגע בחברה. מכאן בין היתר מקור האיסור שחל ביהדות על הסגת גבול, שבאה לידי ביטוי במילים חריפות: "אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ..." (דברים כ"ז, יז), המגיעה עד לידי היזק ראייה, שהוא היזק שבו האדם חודר במבטו, לתחומו הפרטי של אדם אחר. גם איסורים אחרים כמו רצח, ניאוף, חטיפה, גזל, הלבנת פנים ואיסור לשון הרע (מלבד התפיסה של צדק שעומדת בבסיסם), אפשר לראותם גם בהקשר זה, של כינון חברה שלווה ומסודרת.
חז"ל גינו אנשים כעסנים, ואמרו שכל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו. עוד אמרו שכל הכועס אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו, ואם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, שכל הכועס יהיה בעיניך כמי שעובד עבודת אלילים, ואף חיברו את האיסור "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר" (תהילים פ"א, י) לכעס. במסכת נדרים רבה בר רב הונא אומר "כל הכועס - אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו". הרמב"ם טוען שעיקר חטאו של משה רבנו (חטא מי מריבה), שבעטיו לא נכנס לארץ ישראל, היה הכעס שכעס על עם ישראל במי מריבה והכעס שבעטיו הכה את הסלע.
במשנה תורה מרחיב הרמב"ם בגנות הכעס:
הכעס מדה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור, אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים. ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים. לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה.
- משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות פרק ב הלכה ג
לעומתו, ריה"ל סבר כי יש לתת ביטוי לכעס במקומות הראויים:
וכן הוא חוסם את הכחות הכעסניים השואפים להגלות שלטונו, לאחר שספקם ונתן להם חלקם בנצחנות עד כמה שזו נחוצה לוכוחים בחכמות או בדעות, ולשם גערה באנשים רעים
- ספר הכוזרי, מאמר שלישי פסקה א'
הראי"ה קוק טען שהמניע העמוק והפנימי לכעס, הוא היעדר ביטוי עצמי של האישיות, וכישלון של האדם להוציא את עצמו אל הפועל ולבטא את כישוריו ומהותו הפנימית. הוא ביאר גם את המושג "רתחא דאורייתא" (=כעס התורה, בבלי, מסכת תענית ד' ע"א), שהוא כעס מוצדק על פי חז"ל, כהתנגשות בין האידאל רחב ההקף והלא - גבולי לבין ההגבלות והשפלות של העולם הזה, שיוצר כעס עצור (מידות הראי"ה עמ' פ"ג).
בעברית קיימות מספר מילים המתייחסות לרגש הכעס. מילים כמו זַעַם, חרון, עֶבְרָה, קצף, חֵמָה ורתחנות, משמשות על מנת לבטא עוצמות וביטויים שונים של רגש זה.
גורמים
כעס מתעורר לרוב כתגובה לדחק (לחץ) או תוקפנות שמופעלים על האדם. כמו כן הוא עשוי להיות תגובה לתפיסה של איום כתוצאה מסכסוך, חוסר צדק, בגידה או השפלה. כעס הוא גם ביטוי לתסכול או כישלון. כעס מתפרץ (באופן סביל או פעיל) גם במצבים של דיכוי חברתי, ועשוי להיות מלווה בשינוי קיצוני בדימוי העצמי ובפריקת עול. כאשר הכעס מובע באופן סביל, הוא מאופיין במתח רב, התנהגות פסיבית - אגרסיבית ועוינות.
דוגמאות אפשריות לגורמים לכעס:
פגיעה בכבודו של אדם והתייחסות מזלזלת כלפיו
פגיעה פיזית, נפשית או מילולית באדם או באנשים בעלי זיקה קרובה לו
חדירה למרחב המחיה של האדם או הפרעה והטרדה מכל סוג שהוא
פגיעה ברכושו של אדם או נטילת רכושו ממנו
בגידה של אנשים שהאדם נותן בהם את אמונו, למשל ניאוף
עימות תפיסתי ומחלוקת על עמדות האדם ואמונותיו
מצב בו אחרים מבצעים פעולה הנוגדת את תפיסתו של האדם
הבחנה בין רגשות דומים
רגשות אחרים שיש הבחנה בינם לבין כעס, עשויים להיות צער - כשאדם מפסיד משהו, מאבד אדם קרוב או לחלופין כסף, ופחד - אדם שחושש להפסיד ולהינזק. זאת בניגוד לתפיסה של איום, הכוללת בתוכה האשמה כלפי מי שעלול לפגוע בפרט, וההתכוונות להתקומם נגד מפר הזכויות של הפרט ולהגן על הזכויות או למחות על הפרתן - המבטאת כעס, כשאדם מתקומם מול עוול שמאיים עליו או שנעשה לו, הוא מבטא כעס.
ביטויים לכעס
דמות אנימה המביעה כעס - כעס
תגובה של כעס יכולה להיות מוחצנת: עוקצנות מילולית, העלבה, קללה ושמחה לאיד, ואף פיזית ברמות שונות - התעלמות, פגיעה ברכוש, תגרה, ובמקרים קיצוניים רצון לחסל ולהרוג את הגורם המכעיס. תגובה של כעס עשויה להיות גם מופנמת: בכי, קיטור, ביזוי עצמי, ואף פגיעה עצמית שבמקרים קיצוניים יכולה להגיע לאובדנות.
ישנם מספר מאפיינים נפשיים לכעס: התמקדות והתרכזות מוקצנת בעניין המפריע, ירידה ביכולת החישיבה והלוגית, איבוד יכולת ריכוז בכל דבר אחר, התנהגות בלתי רציונלית שלפעמים מגיעה עד כדי איבוד שליטה, חרדה, קנאה, אפתיה וטינה.
היבטים פיזיולוגיים
מדענים וחוקרים הראו שרגשות נוצרים באמיגדלה - מבנה המצוי בעומק האונה הטמפורלית התיכונה במוח. האמיגדלה אחראית לזיהוי סכנות ותפעול הגוף בהתאם אליהן. במצב זה, פעילותה גורמת למתח רב בשרירים, במוח משתחררים חומרים כימיים בשם קטכולאמינים, אשר מעלים את רמת הסוכר במטרה לייצר אנרגיה, פעימות הלב מתגברות ולחץ הדם עולה, מה שגורם להסמקה בפנים, בהמשך משתחררים מוליכים עצביים נוספים, כמו גם ההורמונים אדרנלין ונוראדרנלין. רק עם חלוף תחושת הסכנה, הגוף מתחיל את הכנתו לקראת מנוחה.
בהתאם לכך, קיימים מגוון תסמינים גופניים לכעס: פעילות מואצת של הלב והריאות, זרימת דם מוגברת לשרירים הגורמת להגדלתם הפיזית ולהגדלת כוחם הפוטנציאלי, התרחבות כלי דם, זרימת הדם לפנים (הסמקה), הרמת הקול, כווץ הפנים וצמצום האישונים, מתח שרירים גבוה, דחף לפעולה וחוסר מנוחה, קוצר נשימה, תנועות גוף מוגזמות, וחוסר רצון או יכולת להירדם.
התמודדות עם כעס
אנשים שונים מתמודדים עם כעס בדרכים שונות. כדי להתמודד באופן יעיל ומקובל עם הכעס, נדרשת מודעות לנזק שמביאות תגובות קיצוניות שנובעות מתוך הכעס, ורצון למצוא חלופה שונה לתגובה הראשונית של הכעס. התמודדות אפשרית אחת יכולה להיות הוצאה פיזית של הכעס והאנרגיות (למשל באמצעות מכות על שק איגרוף). אפשרות נוספת יכולה להיות דיבור ושיחה על הכעס. אפשרויות אלו מאפשרות יכולת בחירה עבור האדם להתמודדות בעת כעס, ויכולת ליצור עידון של הכעס.
כיום מקובל לחשוב שלהדחקת הכעס קיימות השפעות שליליות על הנפש: האנרגיות השליליות של הכעס מופנות פנימה כלפי האדם עצמו אם הן מודחקות, ועלולות להביא לדכדוך ודיכאון. לכן החצנת הכעס תוך ביטויו באופן מבוקר ומתון היא עדיפה. בנוסף, הדחקה ממושכת של הכעס מגבירה את פוטנציאל האלימות עד לנקודה שבה היא עלולה להתפרץ כאלימות קשה ולא מוצדקת כלפי הסובבים, או כלפי הכועס עצמו.
התועלת שבכעס
למרות שהכעס נתפס בעיקר כביטוי שלילי ואלים, יש לו תפקיד הישרדותי חיוני, כשהוא מעורר את הכועס לפעילות תוקפנית שתנסה לפרוק אבן נגף המאיימת עליו. הכעס הוא המעורר העיקרי לאסרטיביות, שהיא חיונית לפרט להשגת צרכיו הבסיסיים (מזון, פרנסה, עזרה ועוד).
בהיעדר ביטוי הכעס, הגורם המכעיס נשאר על כנו וממשיך להכביד, ומגדיל את הסבירות של הפרט להגיע אל "נקודת שבירה". החנקת הכעס עלולה לגרור שנאה לגורם המכביד ואף לסביבתו הכוללת, דבר המעלה את הסבירות לתחושות ניכור וזרות ולשחיקה של תחושת השייכות של הפרט לסביבתו.
מכיוון שלכעס יש לעתים קרובות תועלת ומשוב מיידי מהסביבה, עשויים להתרחש תהליכים של התניה ולמידה העלולים לגרום לפרט לאמץ דפוס התנהגות כועסת ולעשות בו שימוש מופרז, כגון תוקפנות יתרה, אך תוקפנות זו נתפסת בעיני הקורבן כבלתי מוצדקת, ומעוררת תוקפנות נגדית כועסת ומתפרצת. כך, כמו במעגל קסמים, פרט שעושה שימוש מופרז בכעס גורר את סביבתו לאווירה של אלימות.
שימוש מופרז בכעס היא אחת הסיבות לעלייה באלימות בחברות שונות. דוגמה לכך היא אלימות מוגברת בחברות הגירה (כגון ארצות הברית וישראל). בחברה מגובשת, דפוסי ביטוי של התנהגות מקובלת ולחץ חברתי מציעים חלופות בטוחות יותר מן הכעס המתפרץ, לעומת זאת, בחברות הגירה אותם דפוסי ביטוי מאבדים מערכם משום שאינם מובנים לפרטים ממוצא שונה, ולכן הגורם המעיק לא נפתר אלא נצבר עד להתפרצותו ככעס, שמתחיל את מעגל הקסמים של האלימות.
הכעס משמש גם לפריקה של לחצים מצטברים. הדבר מתבטא אף בקרב בעלי חיים. לדוגמה, התאואים האפריקניים מפגינים כעס ואלימות קשה זה לזה כשהם מריחים טורף, אך אינם מזהים את מיקומו ומצפים באימה לזינוק הקטלני.
היבטים חברתיים
למרות שהכעס הוא ספונטני וטבעי, החברה מכירה באופיו המסוכן והאלים, ומצפה מהפרט להפגין שליטה עצמית ואיפוק. אנשים בוחרים על מי לכעוס, באילו מצבים, ולאיזו רמה להעלות את הכעס. אנשים לרוב מחצינים כעס כלפי אנשים הנמוכים מהם במעמד, שלתחושתם אינם יכולים לפגוע בהם כתגובה לכעס, לעומת זאת, אנשים לרוב מדחיקים כעס כלפי אלו הגבוהים מהם במעמדם ויכולים לפגוע בהם.
כעס עשוי להוות אסטרטגיית מניפולציה יעילה לצורך שינוי ועיצוב עמדות. מחקרים הראו כי כעס הוא אכן אסטרטגיה מובחנת של השפעה חברתית, וכי השימוש במנגנון של כעס לצורך השגת מטרה הבאה כמכלול של התנהגויות כוחניות, מתברר כאסטרטגיה מוצלחת. החוקרת לריסה טיידנס מצאה קשר בין הבעת כעס לתפיסת ההשפעה החברתית. קארי קיטינג מצאה כי אנשים בעלי הבעת פנים כועסת נתפסו כבעלי עמדה חברתית ובעלי כוח. במחקר אחר נמצא כי כאשר נבדקים קראו תרחיש של דמות כועסת לעומת עצובה, שוייך מעמד גבוה יותר לזו הכועסת. מחקר נוסף של טיידנס העלה שנבדקים שנחשפו לאדם כועס, נטו להביע בו תמיכה לעומת נבדקים שנחשפו לאדם עצוב, כמו כן נמצא כי הסיבה לכך היא כי מביע הכעס נתפס כבעל יכולת ולכן המעמד יוחס לו על בסיס יכולת זו.
כעס בארגונים - מודל שני הסיפים
ביטוי של כעס בארגון עלול להביא להשלכות שליליות עבור הפרט והארגון, כגון ירידה בפריון העבודה ועלייה בתחושת הלחץ. אך ביטוי של כעס יכול להביא גם לתוצאות חיוביות, כגון שיפור המוטיבציה, שיפור יחסי עבודה והבנה הדדית טובה יותר).
"מודל של שני סיפי הכעס בארגונים" מציע הסבר לתוצאות השונות של ביטוי הכעס בארגונים. בהתאם למודל, הנורמות הנהוגות בארגון מציבות סיפים רגשיים, אשר העובדים שחשים כעס יכולים לבחור אם לחצות אותם או לא. הסף הראשון הוא "סף הביטוי", והוא נחצה כאשר העובד מפנה את כעסו כלפי האנשים במקום העבודה אשר קשורים למצב שגרם לתחושת הכעס או שמסוגלים לטפל במצב זה. הסף השני הוא "סף חוסר הנימוס", והוא נחצה כשהעובד מגזים בהבעת כעסו, כך שמי שצופה בביטוי כזה של כעס מתאר את התנהגות הכועס כבלתי מקובלת חברתית או תרבותית. ביטוי כעס שחוצה את "סף הביטוי", סביר יותר שהשלכותיו תהיינה שליליות, היות שלארגון אין יכולת לטפל בבעיה שגרמה לכעס. גם ביטוי הכעס שחוצה את "סף חוסר הנימוס", סביר יותר שיגרום להשלכות שליליות, היות שבמקום לטפל בבעיה שגרמה לכעס, הארגון יעסוק בסנקציות כלפי העובד שהתנהג באופן לא מקובל. לעומת זאת, במידה וביטוי הכעס נמצא בין שני הסיפים - סביר יותר שהשלכותיו תהיינה חיוביות, משום שהבעיה שגרמה לכעס מובאת בצורה זו לידיעת הנוגעים בדבר באופן שלא מסיט את תשומת הלב מהבעיה עצמה. המרחק בין הסיפים שונה בארגונים שונים ויכול גם להשתנות בתוך הארגון, כאשר אם השינוי התוך - ארגוני מכוון לתמיכה בביטויי כעס - המרחק בין הסיפים גדל, ואילו כאשר השינוי מכוון לדחיקה של ביטויים כאלה - המרחק בין הסיפים מצטמצם.
כעס ומשא ומתן
חוקרים עוסקים בין השאר בשאלה האם כעס במהלך משא ומתן מעלה את היכולת של מבטא הכעס להצליח בו. מחקרים קודמים מצאו כי מבטא הכעס נתפס כקשוח, דומיננטי וחזק יותר. כמו כן נמצא כי אנשים נוטים לוותר יותר לאלו שנתפסים כדומיננטיים וקשוחים ולא לאלו הנתפסים כרכים וכנועים. על בסיס ממצאים אלו הראה מחקרם של טיידנס וסינקר שאנשים אכן מוותרים יותר לצד הכועס מאשר לצד שאינו כועס.
אחת השאלות שהועלתה על רקע ממצאים אלו הייתה האם השפעת הבעת הרגש על האחר נובעת מכך שאנשים משתמשים במידע רגשי על מנת להסיק על גבולות האחר, ועל פי הסקותיהם הם מתאימים את דרישותיהם במשא ומתן. באחד המחקרים נבדק האם אנשים מוותרים יותר ליריב כועס או ליריב שמח. ממצאי המחקר הראו כי נבדקים התגמשו יותר מול היריב הכועס לעומת היריב השמח. תוצאות אלו מחזקות את הטענה כי המשתתפים ניטרו את הרגש של היריב לצורך הסקה על גבולותיו וביצעו את החלטותיהם על פי מידע זה. בניסוי המשך נמצא גם שנבדקים שנתקלו ביריב כועס הציבו רף דרישות נמוך מאלו שנתקלו ביריב שמח. ייתכן ואחת הסיבות לגמישות ולוויתורים אלו נובעת מפחד ואגרסיה המכוונים כלפי הצד היריב. למידה של פחד אצל היריב מכלה משאבי עיבוד מידע ובכך גורמת להפחתת יכולתו לתת פתרונות יעילים תוך כדי התחשבות בכל המידע הזמין.
היבטים תרבותיים
הזעם נחשב לאחד משבעת החטאים בנצרות. "דנטה וורגיליוס בגיהנום". תמונתו של ויליאם אדולף בוגרו, 1850. - כעס
הכעס אינו רגש אוניברסלי. מחקרים שנעשו על אינואיטים מצאו כי הם חברה שבה לכעס אין לגיטימיות, כפי שאין לגיטימיות לביטויי רגש קיצוניים אחרים, ולכן כעס אינו בא לביטוי כרגש אצלם.
הכעס ביהדות
כדי למנוע מצבי כעס, המשפט העברי מנסה באמצעות חוקים רבים, לתחום ולהגדיר את הגבולות באופן ברור, כדי שלא תהיה חדירה לגבולותיו של האדם בשוגג, או התפרצות של אדם אחר מעבר לגבולותיו באופן שפוגע בחברה. מכאן בין היתר מקור האיסור שחל ביהדות על הסגת גבול, שבאה לידי ביטוי במילים חריפות: "אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ..." (דברים כ"ז, יז), המגיעה עד לידי היזק ראייה, שהוא היזק שבו האדם חודר במבטו, לתחומו הפרטי של אדם אחר. גם איסורים אחרים כמו רצח, ניאוף, חטיפה, גזל, הלבנת פנים ואיסור לשון הרע (מלבד התפיסה של צדק שעומדת בבסיסם), אפשר לראותם גם בהקשר זה, של כינון חברה שלווה ומסודרת.
חז"ל גינו אנשים כעסנים, ואמרו שכל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו. עוד אמרו שכל הכועס אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו, ואם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, שכל הכועס יהיה בעיניך כמי שעובד עבודת אלילים, ואף חיברו את האיסור "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר" (תהילים פ"א, י) לכעס. במסכת נדרים רבה בר רב הונא אומר "כל הכועס - אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו". הרמב"ם טוען שעיקר חטאו של משה רבנו (חטא מי מריבה), שבעטיו לא נכנס לארץ ישראל, היה הכעס שכעס על עם ישראל במי מריבה והכעס שבעטיו הכה את הסלע.
במשנה תורה מרחיב הרמב"ם בגנות הכעס:
הכעס מדה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור, אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים. ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים. לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה.
- משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות פרק ב הלכה ג
לעומתו, ריה"ל סבר כי יש לתת ביטוי לכעס במקומות הראויים:
וכן הוא חוסם את הכחות הכעסניים השואפים להגלות שלטונו, לאחר שספקם ונתן להם חלקם בנצחנות עד כמה שזו נחוצה לוכוחים בחכמות או בדעות, ולשם גערה באנשים רעים
- ספר הכוזרי, מאמר שלישי פסקה א'
הראי"ה קוק טען שהמניע העמוק והפנימי לכעס, הוא היעדר ביטוי עצמי של האישיות, וכישלון של האדם להוציא את עצמו אל הפועל ולבטא את כישוריו ומהותו הפנימית. הוא ביאר גם את המושג "רתחא דאורייתא" (=כעס התורה, בבלי, מסכת תענית ד' ע"א), שהוא כעס מוצדק על פי חז"ל, כהתנגשות בין האידאל רחב ההקף והלא - גבולי לבין ההגבלות והשפלות של העולם הזה, שיוצר כעס עצור (מידות הראי"ה עמ' פ"ג).
050-3331-331