ממה נוצר סבל בחיים וכיצד אפשר לשחרר אותו?
החיים שונים וייחודים לכל אדם, כל אחד מבני האדם הוא ייחודי ולכל אחד יש אופי שונה, יכולות שונות, תפיסת עולם שונה ומטרות שונות. בעולם שלנו יש תרבויות שונות שכל אחת מהם מורכבת מאמונות אחרות, וישנם דתות שונות אשר משפיעות על תפיסת העולם של האנשים המאמינים בה.
ולמרות כל הגיוון, השונות וההבדלים הקיימים בין בני האדם בעולם, לכולנו יש בסיס משותף וגרעין דומה.
הבנת הגרעין היא הדרך להבין מהו סבל וכיצד אפשר לשחרר אותו.
הגרעין המשותף לכל בני האדם, ללא הבדל של דת, גזע, לאום ומין הוא הדרך בא אנחנו מפתחים את האישיות שלנו והדרך בא אנחנו מתמודדים עם המציאות.
הדרך בא אנחנו מפתחים את האישיות שלנו מתחילה מהלידה עד הבגרות והיא כזאת:
ילד נולד לעולם כאדם טהור - ללא שיפוטיות, ביקורת, אמונות ופחדים.
הוא נולד עם יכולות, תשוקות, כישורים שונים, הצורך באהבה ופחד אינטואיטיבי ממוות.
הפחד ממוות קשור ישירות בצורך באהבה כיוון שתינוק הוא חסר אונים ללא יכולת לדאוג לעצמו, ולכן הוא חייב שיאהבו וירצו אותו, כי אם לא, אז הוא ימות. והפחד הזה הוא הגורם המרכזי ביצירת האופי של האדם ככל שהוא גדל וזה יוסבר בהמשך.
כל תינוק שונה. אפשר להסתכל על הפנים של תינוק ולחוש איזה טיפוס הוא וכבר בגיל צעיר אפשר לראות את הנטיות והיכולות של התינוק. ישנם תינוקות עם יכולת טכנית, יכולת הבעה גבוהה, יכולת ספורטיבית, יכולת אומנותית ועוד. ואפשר לראות בגיל צעיר את הנטייה של התינוק - יש כאלה בישנים יותר, חברותיים יותר, רציניים, מצחיקים, מנהיגותיים ועוד.
כל אחד נולד עם פוטנציאל מלא להגשים את עצמו, הדבר היחיד שמשפיע על כמה הוא יגשים אותו זה החינוך.
כיצד האופי נוצר?
האופי הוא אוסף של כל מי שאנחנו - היכולות, הכישורים, התשוקות והאמונות שיש לנו. וההבדל היחיד בין תינוק לאדם בוגר הם המחשבות המבוססות על אמונות אשר הם דבר נרכש ולא מולד.
מה הם אמונות?
אמונה היא מחשבה מקובעת שנמצאת בתת המודע ומשפיעה על הבחירות והפעולות שלנו בחיים.
אמונה נרכשת בתהליך מאוד פשוט הקשור ישירות לפחד הבסיסי שלנו שלא יאהבו אותנו:
המצב הנורמלי הוא שילד גדל בבית עם הוריו. מטרת ההורים הינה לדאוג לכל צורכי הילד כדי שיגדל בצורה תקינה וכדי לעשות זאת בקלות הטבע יצר לילדים מנגנון פסיכולוגי שעוזר להם לציית להורים והוא התפיסה שההורים הם כמו אלוהים והם יודעים תמיד מה הכי טוב בשבילם. ובגלל התפיסה הזאת, הילדים לא מתנגדים למה שההורים שלהם מלמדים אותם.
ולכן כאשר ההורה אומר לילד אסור או מותר לך לעשות משהו, הילד חייב לקבל את זה.
נדמיין לדוגמה סיטואציה בה ילד גדל בבית שבו ההורים אוהבים שקט ולא סובלים צעקות.
אותו ילד, כמו רוב הילדים, אוהב להשתולל ולעשות רעש אך כשהוא עושה זאת ליד ההורים הם צועקים עליו ומאיימים להעניש אותו. לילד אין את היכולת לדבר איתם על זה, כי מבחינתו הם הסמכות העליונה והצודקת ביותר. יכול להיות שהוא ינסה לעשות זאת שוב מספר פעמים כי בתוכו הוא רוצה שיקבלו אותו כמו שהוא, אך במידה וההורים שלו מענישים אותו שוב ושוב על כך שהוא צועק הוא פשוט ייכנע להם ויכניס לראש שלו אמונה שאומרת - אסור לי לצעוק, כי אם אני אצעק אז לא יאהבו אותי.
אותה אמונה שנרכשת בעקבות האירוע מתחילה במחשבה מודעת שבה הילד אומר לעצמו שככה חייבים להתנהג, ועם הזמן המחשבה הזאת מתקבעת בתת המודע ומלווה את האדם במשך כל חייו.
בצורה זאת אנחנו לומדים אמונות שמתקבעות לנו בתת המודע במשך הגדילה שלנו. האמונות נרכשות בצורות שונות - על ידי אמירה מפורשת של ההורים, של המורים ושל חברים, על ידי צפייה בהורים, במורים ובחברים, על ידי חוויה כואבת ומפחידה חד פעמית ועל ידי התמודדות אישית עם פחדים שלא מסוגלים להכיל אותם.
האמונות שנרכשות מתחלקות לשני סוגים:
אמונה מקדמת ואמונה מקבעת.
אמונה מקדמת היא אמונה חיובית שעוזרת לי להתקדם בחיים, כגון:
אם אני אכשל יתמכו בי.
הכל לטובה, וכל דבר שיעור בחיים.
אני שווה כמו שאני.
מגיע לי להרוויח כסף בקלות.
אמונה מקבעת היא אמונה שמגבילה אותי בחיים, כגון:
חייבים לעבוד קשה בשביל להרוויח כסף.
כל הגברים הם מסוכנים ואסור לסמוך עליהם.
כסף הוא מקור של רוע.
אסור לכעוס בפומבי.
אני אשם בדברים שונים.
אני אחראי לדברים שלא בשליטתי.
החיים אמורים להיות קשים.
אסור לי להביע רגשות.
לא אוהבים אותי כמו שאני.
אני צריך תמיד להשתפר.
אני חייב להצליח כדי שיאהבו אותי.
ועוד ועוד...
ההבדל בין אמונה מקדמת למקבעת היא שאם תחשבו על אמונה מקדמת אתם תראו שכל האמונות המקדמות הם תפיסות עולם בסיסיות הנובעות מהרמוניה, אמונה אישית ואהבה. האמונות המקדמות הם בעצם תפיסת החיים המקורית שלנו, האמונה הבסיסית שאנחנו נולדים איתה, היא הידיעה שאנחנו מסוגלים לכל ויכולים לעשות מה שנרצה ונאמין בו.
אך האמונות המגבילות הם אמונות שסובבות סביב פחד, חוסר קבלה עצמית ותפיסות חברתיות.
אחרי שהבנו מה היא אמונה, נשאלת השאלה מהו סבל?
והתשובה היא שסבל הוא התנגדות למציאות.
כל פעם שאני מתנגד למשהו שקורה בחיי, אני סובל.
החיים הם מסע, ובמסע הזה יש עליות וירידות, יש שיעורים ותובנות. ובסופו של דבר, כל מה שקורה הוא שיעור שאפשר לצמוח ממנו וללמוד ממנו על נפש האדם ומהות החיים.
ברגע שאני מתנגד למשהו ולא מוכן לקבל אותו אז אני סובל. למשל - יש לי עכשיו מינוס בבנק ואני מקבל את תדפיס הבנק הביתה ואני לא מוכן לקבל את המצב שיש לי מינוס בבנק - אז אני סובל.
אם אני נהיה חולה וכואב לי ואני לא מוכן לקבל את זה שאני חולה - אז אני סובל.
כאב הוא כאב פיזי, אך סבל הוא כאב נפשי הגורם לייאוש ודיכאון.
אנשים חושבים שאם הם לא יסבלו כשיש להם מינוס בבנק אז המינוס יישאר והם לא יעשו כלום כדי לסגור אותו. - שהם יהפכו לרדומים. האם זה באמת נכון?
מה עדיף, לא לקבל את המצב, להיות מתוסכל וללכת לעבודה מתוך תחושה שאני לא שווה, או לקבל את המצב, להאמין בעצמי, להרגיש שווה וחזק וללכת לעבוד מתוך אמונה בעצמי?
הרי בכל מקרה, גם יישאר המינוס או לא, האופציה השנייה הרבה יותר נעימה בחיים.
בספר "לאהוב את מה שיש" הכותבת, קייטי ביירון, מחלקת את המחשבות שלנו לשלושה עניינים: דברים שאני שולט ובוחר בהם, דברים שהאחר שולט בהם כמו המעשים והבחירות שלו, ודברים שהטבע שולט בהם כמו מוות, מחלה, תאונה וכו'. כל מחשבה שקשורה באחר ובטבע היא מחשבה מיותרת וגורמת לסבל כי האדם לא יכול לשנות את האחר ואת הטבע, הוא רק יכול לשנות את עצמו. ולכן כל אמונה שקשורה בכך שהאחר לא בסדר או הטבע היא אמונה שתמיד תיצור התנגדות אשר יוצרת סבל.
וכאן אני מגיע למהות המאמר - איך משחררים את הסבל.
הבנו שכל דבר שאנחנו לא מקבלים בחיים נובע מכך שיש לנו אמונה שמתנגדת לאותו אירוע. אך למה אנחנו נאחזים באמונה הזאת כל כך חזק? כיוון שמאחורי אותה אמונה קיים כאב נפשי פנימי שנראה לנו כדבר היכול להרוג אותנו.
אם אני לוקח את הדוגמה של המינוס בבנק - אדם שיש לו מינוס בבנק וסובל מזה הוא אדם שגדל עם אמונה שצריך לעבוד קשה בשביל כסף, כי ככה הוא ראה את ההורים שלו וככה חינכו אותו - שכסף זה דבר שצריך לסבול בשבילו, לעבוד שעות ארוכות, ואסור לבזבז אותו. וכילד, החוויה הזאת שבה ההורים סובלים בשביל כסף היא חוויה כואבת, כי ההורים לא נמצאים בבית כי הם כל הזמן בעבודה, אין כסף לקנות צעצועים ויש מרירות בבית סביב הנושא הזה. ולכן ילד מפתח אמונה שתגן עליו מפני כל הרגשות הכואבים האלה שאומרת - צריך לעבוד קשה בשביל כסף.
הוא חייב את האמונה הזאת כי אין לו את היכולת להבין שזו בחירה של ההורים שלו לעבוד קשה, ושהמצב לא ככה אצל כולם ובעיקר הוא חייב אותה כי ילדים חייבים לראות את ההורים שלהם כמו אלוהים. ואם הם עובדים קשה בשביל כסף זה אומר שככה זה חייב להיות, כי ההורים שלי הם הטובים ביותר בעולם ואין סיכוי שהם יעשו משהו שהוא לא טוב.
לכן האמונה נוצרת כדי להדחיק את הכאב שיש בחוויה, אך הכאב הזה הוא קשור לחוויה שלנו כילדים שבה היינו חסרי אונים מול החוויה, והיא קשורה לפחד שטבוע בנו - שאם לא יקבלו אותנו, נמות. וכדי שיקבלו אותנו אנחנו חייבים להסכים לנורמות ולאמונות שיש בבית שבו אנחנו גדלים.
וכך נוצרת אמונה מקבעת שגורמת לסבל - כל פעם שאנחנו סובלים זה אומר שאנחנו מתנגדים למשהו שקורה בחיינו, וכל פעם שאנחנו מתנגדים למשהו זה אומר שיש לנו אמונה שמחייבת אותנו להתנגד כי ככה אנחנו מאמינים שחייבים לחיות וכל פעם שאנחנו מגלים אמונה מקבעת זה אומר שיש לנו מאחוריה כאב ותסכול.
לכן, הדרך לשחרר את הסבל היא לגלות מה האמונה שיש לנו ואז לשחזר את החוויה שקשורה לאותה אמונה ולשחרר את הכאב שיש מאחוריה שלא יכולנו להכיל כילדים. אני ממליץ לעשות זאת בטיפול או בקבוצה בכלים של דמיון מודרך.
ולסיכום
לכולנו יש אמונות מקבעות, ויש אפילו אמונה רווחת שאומרת שהחיים הם סבל. אך האם באמת החיים נועדו כדי שיהיה בהם סבל? או שהסבל נועד להסב את צומת ליבנו לאמונה מקבעת שיש בנו?
אני בחרתי באופציה השנייה, ובמשך החיים שלי השתמשתי בסבל שחוויתי כדי למצוא את האמונות שיוצרות בתוכי התנגדות למציאות, וככל שהזמן עבר שחררתי הרבה אמונות כאלה וכך רוב הסבל השתחרר. והיום, כל פעם שאני מגלה התנגדות אני משחרר אותה וכך יש לי הרבה יותר ימים מאושרים בחיים מאשר סבל.
החיים שונים וייחודים לכל אדם, כל אחד מבני האדם הוא ייחודי ולכל אחד יש אופי שונה, יכולות שונות, תפיסת עולם שונה ומטרות שונות. בעולם שלנו יש תרבויות שונות שכל אחת מהם מורכבת מאמונות אחרות, וישנם דתות שונות אשר משפיעות על תפיסת העולם של האנשים המאמינים בה.
ולמרות כל הגיוון, השונות וההבדלים הקיימים בין בני האדם בעולם, לכולנו יש בסיס משותף וגרעין דומה.
הבנת הגרעין היא הדרך להבין מהו סבל וכיצד אפשר לשחרר אותו.
הגרעין המשותף לכל בני האדם, ללא הבדל של דת, גזע, לאום ומין הוא הדרך בא אנחנו מפתחים את האישיות שלנו והדרך בא אנחנו מתמודדים עם המציאות.
הדרך בא אנחנו מפתחים את האישיות שלנו מתחילה מהלידה עד הבגרות והיא כזאת:
ילד נולד לעולם כאדם טהור - ללא שיפוטיות, ביקורת, אמונות ופחדים.
הוא נולד עם יכולות, תשוקות, כישורים שונים, הצורך באהבה ופחד אינטואיטיבי ממוות.
הפחד ממוות קשור ישירות בצורך באהבה כיוון שתינוק הוא חסר אונים ללא יכולת לדאוג לעצמו, ולכן הוא חייב שיאהבו וירצו אותו, כי אם לא, אז הוא ימות. והפחד הזה הוא הגורם המרכזי ביצירת האופי של האדם ככל שהוא גדל וזה יוסבר בהמשך.
כל תינוק שונה. אפשר להסתכל על הפנים של תינוק ולחוש איזה טיפוס הוא וכבר בגיל צעיר אפשר לראות את הנטיות והיכולות של התינוק. ישנם תינוקות עם יכולת טכנית, יכולת הבעה גבוהה, יכולת ספורטיבית, יכולת אומנותית ועוד. ואפשר לראות בגיל צעיר את הנטייה של התינוק - יש כאלה בישנים יותר, חברותיים יותר, רציניים, מצחיקים, מנהיגותיים ועוד.
כל אחד נולד עם פוטנציאל מלא להגשים את עצמו, הדבר היחיד שמשפיע על כמה הוא יגשים אותו זה החינוך.
כיצד האופי נוצר?
האופי הוא אוסף של כל מי שאנחנו - היכולות, הכישורים, התשוקות והאמונות שיש לנו. וההבדל היחיד בין תינוק לאדם בוגר הם המחשבות המבוססות על אמונות אשר הם דבר נרכש ולא מולד.
מה הם אמונות?
אמונה היא מחשבה מקובעת שנמצאת בתת המודע ומשפיעה על הבחירות והפעולות שלנו בחיים.
אמונה נרכשת בתהליך מאוד פשוט הקשור ישירות לפחד הבסיסי שלנו שלא יאהבו אותנו:
המצב הנורמלי הוא שילד גדל בבית עם הוריו. מטרת ההורים הינה לדאוג לכל צורכי הילד כדי שיגדל בצורה תקינה וכדי לעשות זאת בקלות הטבע יצר לילדים מנגנון פסיכולוגי שעוזר להם לציית להורים והוא התפיסה שההורים הם כמו אלוהים והם יודעים תמיד מה הכי טוב בשבילם. ובגלל התפיסה הזאת, הילדים לא מתנגדים למה שההורים שלהם מלמדים אותם.
ולכן כאשר ההורה אומר לילד אסור או מותר לך לעשות משהו, הילד חייב לקבל את זה.
נדמיין לדוגמה סיטואציה בה ילד גדל בבית שבו ההורים אוהבים שקט ולא סובלים צעקות.
אותו ילד, כמו רוב הילדים, אוהב להשתולל ולעשות רעש אך כשהוא עושה זאת ליד ההורים הם צועקים עליו ומאיימים להעניש אותו. לילד אין את היכולת לדבר איתם על זה, כי מבחינתו הם הסמכות העליונה והצודקת ביותר. יכול להיות שהוא ינסה לעשות זאת שוב מספר פעמים כי בתוכו הוא רוצה שיקבלו אותו כמו שהוא, אך במידה וההורים שלו מענישים אותו שוב ושוב על כך שהוא צועק הוא פשוט ייכנע להם ויכניס לראש שלו אמונה שאומרת - אסור לי לצעוק, כי אם אני אצעק אז לא יאהבו אותי.
אותה אמונה שנרכשת בעקבות האירוע מתחילה במחשבה מודעת שבה הילד אומר לעצמו שככה חייבים להתנהג, ועם הזמן המחשבה הזאת מתקבעת בתת המודע ומלווה את האדם במשך כל חייו.
בצורה זאת אנחנו לומדים אמונות שמתקבעות לנו בתת המודע במשך הגדילה שלנו. האמונות נרכשות בצורות שונות - על ידי אמירה מפורשת של ההורים, של המורים ושל חברים, על ידי צפייה בהורים, במורים ובחברים, על ידי חוויה כואבת ומפחידה חד פעמית ועל ידי התמודדות אישית עם פחדים שלא מסוגלים להכיל אותם.
האמונות שנרכשות מתחלקות לשני סוגים:
אמונה מקדמת ואמונה מקבעת.
אמונה מקדמת היא אמונה חיובית שעוזרת לי להתקדם בחיים, כגון:
אם אני אכשל יתמכו בי.
הכל לטובה, וכל דבר שיעור בחיים.
אני שווה כמו שאני.
מגיע לי להרוויח כסף בקלות.
אמונה מקבעת היא אמונה שמגבילה אותי בחיים, כגון:
חייבים לעבוד קשה בשביל להרוויח כסף.
כל הגברים הם מסוכנים ואסור לסמוך עליהם.
כסף הוא מקור של רוע.
אסור לכעוס בפומבי.
אני אשם בדברים שונים.
אני אחראי לדברים שלא בשליטתי.
החיים אמורים להיות קשים.
אסור לי להביע רגשות.
לא אוהבים אותי כמו שאני.
אני צריך תמיד להשתפר.
אני חייב להצליח כדי שיאהבו אותי.
ועוד ועוד...
ההבדל בין אמונה מקדמת למקבעת היא שאם תחשבו על אמונה מקדמת אתם תראו שכל האמונות המקדמות הם תפיסות עולם בסיסיות הנובעות מהרמוניה, אמונה אישית ואהבה. האמונות המקדמות הם בעצם תפיסת החיים המקורית שלנו, האמונה הבסיסית שאנחנו נולדים איתה, היא הידיעה שאנחנו מסוגלים לכל ויכולים לעשות מה שנרצה ונאמין בו.
אך האמונות המגבילות הם אמונות שסובבות סביב פחד, חוסר קבלה עצמית ותפיסות חברתיות.
אחרי שהבנו מה היא אמונה, נשאלת השאלה מהו סבל?
והתשובה היא שסבל הוא התנגדות למציאות.
כל פעם שאני מתנגד למשהו שקורה בחיי, אני סובל.
החיים הם מסע, ובמסע הזה יש עליות וירידות, יש שיעורים ותובנות. ובסופו של דבר, כל מה שקורה הוא שיעור שאפשר לצמוח ממנו וללמוד ממנו על נפש האדם ומהות החיים.
ברגע שאני מתנגד למשהו ולא מוכן לקבל אותו אז אני סובל. למשל - יש לי עכשיו מינוס בבנק ואני מקבל את תדפיס הבנק הביתה ואני לא מוכן לקבל את המצב שיש לי מינוס בבנק - אז אני סובל.
אם אני נהיה חולה וכואב לי ואני לא מוכן לקבל את זה שאני חולה - אז אני סובל.
כאב הוא כאב פיזי, אך סבל הוא כאב נפשי הגורם לייאוש ודיכאון.
אנשים חושבים שאם הם לא יסבלו כשיש להם מינוס בבנק אז המינוס יישאר והם לא יעשו כלום כדי לסגור אותו. - שהם יהפכו לרדומים. האם זה באמת נכון?
מה עדיף, לא לקבל את המצב, להיות מתוסכל וללכת לעבודה מתוך תחושה שאני לא שווה, או לקבל את המצב, להאמין בעצמי, להרגיש שווה וחזק וללכת לעבוד מתוך אמונה בעצמי?
הרי בכל מקרה, גם יישאר המינוס או לא, האופציה השנייה הרבה יותר נעימה בחיים.
בספר "לאהוב את מה שיש" הכותבת, קייטי ביירון, מחלקת את המחשבות שלנו לשלושה עניינים: דברים שאני שולט ובוחר בהם, דברים שהאחר שולט בהם כמו המעשים והבחירות שלו, ודברים שהטבע שולט בהם כמו מוות, מחלה, תאונה וכו'. כל מחשבה שקשורה באחר ובטבע היא מחשבה מיותרת וגורמת לסבל כי האדם לא יכול לשנות את האחר ואת הטבע, הוא רק יכול לשנות את עצמו. ולכן כל אמונה שקשורה בכך שהאחר לא בסדר או הטבע היא אמונה שתמיד תיצור התנגדות אשר יוצרת סבל.
וכאן אני מגיע למהות המאמר - איך משחררים את הסבל.
הבנו שכל דבר שאנחנו לא מקבלים בחיים נובע מכך שיש לנו אמונה שמתנגדת לאותו אירוע. אך למה אנחנו נאחזים באמונה הזאת כל כך חזק? כיוון שמאחורי אותה אמונה קיים כאב נפשי פנימי שנראה לנו כדבר היכול להרוג אותנו.
אם אני לוקח את הדוגמה של המינוס בבנק - אדם שיש לו מינוס בבנק וסובל מזה הוא אדם שגדל עם אמונה שצריך לעבוד קשה בשביל כסף, כי ככה הוא ראה את ההורים שלו וככה חינכו אותו - שכסף זה דבר שצריך לסבול בשבילו, לעבוד שעות ארוכות, ואסור לבזבז אותו. וכילד, החוויה הזאת שבה ההורים סובלים בשביל כסף היא חוויה כואבת, כי ההורים לא נמצאים בבית כי הם כל הזמן בעבודה, אין כסף לקנות צעצועים ויש מרירות בבית סביב הנושא הזה. ולכן ילד מפתח אמונה שתגן עליו מפני כל הרגשות הכואבים האלה שאומרת - צריך לעבוד קשה בשביל כסף.
הוא חייב את האמונה הזאת כי אין לו את היכולת להבין שזו בחירה של ההורים שלו לעבוד קשה, ושהמצב לא ככה אצל כולם ובעיקר הוא חייב אותה כי ילדים חייבים לראות את ההורים שלהם כמו אלוהים. ואם הם עובדים קשה בשביל כסף זה אומר שככה זה חייב להיות, כי ההורים שלי הם הטובים ביותר בעולם ואין סיכוי שהם יעשו משהו שהוא לא טוב.
לכן האמונה נוצרת כדי להדחיק את הכאב שיש בחוויה, אך הכאב הזה הוא קשור לחוויה שלנו כילדים שבה היינו חסרי אונים מול החוויה, והיא קשורה לפחד שטבוע בנו - שאם לא יקבלו אותנו, נמות. וכדי שיקבלו אותנו אנחנו חייבים להסכים לנורמות ולאמונות שיש בבית שבו אנחנו גדלים.
וכך נוצרת אמונה מקבעת שגורמת לסבל - כל פעם שאנחנו סובלים זה אומר שאנחנו מתנגדים למשהו שקורה בחיינו, וכל פעם שאנחנו מתנגדים למשהו זה אומר שיש לנו אמונה שמחייבת אותנו להתנגד כי ככה אנחנו מאמינים שחייבים לחיות וכל פעם שאנחנו מגלים אמונה מקבעת זה אומר שיש לנו מאחוריה כאב ותסכול.
לכן, הדרך לשחרר את הסבל היא לגלות מה האמונה שיש לנו ואז לשחזר את החוויה שקשורה לאותה אמונה ולשחרר את הכאב שיש מאחוריה שלא יכולנו להכיל כילדים. אני ממליץ לעשות זאת בטיפול או בקבוצה בכלים של דמיון מודרך.
ולסיכום
לכולנו יש אמונות מקבעות, ויש אפילו אמונה רווחת שאומרת שהחיים הם סבל. אך האם באמת החיים נועדו כדי שיהיה בהם סבל? או שהסבל נועד להסב את צומת ליבנו לאמונה מקבעת שיש בנו?
אני בחרתי באופציה השנייה, ובמשך החיים שלי השתמשתי בסבל שחוויתי כדי למצוא את האמונות שיוצרות בתוכי התנגדות למציאות, וככל שהזמן עבר שחררתי הרבה אמונות כאלה וכך רוב הסבל השתחרר. והיום, כל פעם שאני מגלה התנגדות אני משחרר אותה וכך יש לי הרבה יותר ימים מאושרים בחיים מאשר סבל.
גילעד
050-3331-331