אנשים שטרם השלימו את התפתחותם לכדי עצמאות רגשית, שמתקיימים במודעות חלקית (או ללא), מופעלים על ידי מניעיהם הנפשיים הלא מודעים. מניעים אלו פורחים מתוכם ויוצרים מוטיבציות שונות להשקעה רגשית באחרים ולמשיכה לאחרים. החל מהמוטיבציה ללמוד מקצוע מסויים דווקא, וכלה במשיכה מינית לדמויות מסוג מסוים. ענייננו כאן הינו, הבנת רעיון השימוש של אנשים באחרים למילוי חסכים רגשיים. "אחרים" יכולים להיות ספציפיים, מיוחדים, שנבחרו לתפקיד בלעדי ומשמעותי כמו בן - זוג, ויכולים להיות לא ספציפיים - כמו קהל מאזינים, מעריצים, כפיפים בעבודה, שגם הם עשויים להיות מלוהקים אל עולמו של הפרט כדי למלא חסכים, באישור עצמי, תשומת לב, הכרה ועוד.

חסך התפתחותי נפשי מותיר את הנפש צמאה לחוויית העצמי האוטנטי כפי שהוא, הדבר היחיד שיאפשר לה המשך התפתחות. תהליך ההתפתחות המותאם, הוא שיהפוך בסופו של דבר אדם לבוגר (בשונה מ "מבוגר"). על כך בהמשך.

אם אנו חסרים תחושה שאנו מובנים, רצויים וכד' כשנפגוש אדם מקבל ומכיל, ננסה בדרכים שונות לגרום לו שיספק עבורנו מהחומר הרצוי. אם הצלחנו, זה וודאי יטעין אותנו בתחושות טובות, אפילו בשמחה. לכן ננסה לחזור שוב על מה שהצליח ונפתח מול אחרים דינאמיקה ספציפית שטובה עבורנו. ככל שיחסים אלו הופכים קבועים ומספקים צורך עמוק יותר, כך נשקיע מאמץ רב יותר כדי לשמר אותם קיימים. עם הזמן, גם נפתח תלות בהם. יקשה עלינו יותר ויותר לראות עצמנו ממשיכים בלעדיהם. פעמים נמצא את עצמנו בתבנית יחסים שתהייה דומה במשהו מהותי ליחסנו מול אחד ההורים. נפשנו זוכרת מפעם, את התפקידים ומעוניינת לחוות אותם שוב. המוטיבציה של הנפש לשחזר דינאמיקה כזו, היא כדי לאפשר לנו גדילה או התפתחות. התפתחות תושג לאחר שנקבל אישור ותמיכה במי שאנו. אנו מחפשים "חוויה מתקנת" מול אלו שאנו מזהים בתת - מודע שיוכלו להעניק לנו, את מה שחסר בנו. אך באופן מפתיע.. ברוב המקרים.. נמשיך להרגיש את החוסר.

ואיתך אני כל העולם.. ואיתך אני כל היקום

לפי הפרדיגמה הישנה של יחסים בין בני אדם - היחיד חווה את עצמו כחסר, וחווה את החוסר היחודי לו כדבר שיכול להתמלא מבחוץ לו, לרוב על ידי אנשים אחרים. הביטוי "לכל סיר יש מכסה" או "אני מחפש את החצי השני שלי, את זה שישלים אותי" מבטאים את הרעיון הזה בדיוק. אני לא שלם כאדם, ותחושת השלמות או המלאות שלי תושג לאחר שאמצא את החלק החסר בי, אצל אדם אחר.

בלעדייך אני חצי בנאדם בלעדייך אני בעצם כלום..

פעמים, כשאנו פוגשים אדם שבאמת מעורר בנו תחושת שלמות ומלאות, החוויה גורמת לנו כל כך הרבה שמחה ותחושת שחרור, שאנו מתאהבים באדם, נמשכים אליו, והופכים אותו לבן - זוג שלנו. אנו שואפים להיות בעלים באופן קבוע כמה שניתן על המקור המפתיע שמצאנו לאושרנו, לתחושת המלאות והשמחה שבאה בעקבותיה שנכנסה לחיינו.

בד"כ אנו תולים בבן הזוג ציפיות שונות בהתאם לתחושות שנרצה להרגיש בזכותו: שישמש עבורנו מגן מציל מתחשב מכיל וכד' ציפיות אלו כנראה מתממשות לתקופה מסויימת. אך בהמשך ברוב המקרים, מתגלות כמספקות חלקית או לא מספקות בכלל. זה השלב בא נתחיל להרגיש בעיות במערכת הזוגית שבנינו. זה יתרחש אולי אחרי החתונה, אולי הרבה לפני.

היות וברוב המקרים הצרכים האמיתיים שבגללם התחברנו, נותרים לא מודעים (נכון גם ביחסים מול חברים או כל יחסים שבהם נשקיע את עצמנו רגשית).. נוצר לאט לאט יותר ויותר ריחוק או ניתוק. ראשית בין העצמי האמיתי הספונטאני, החווה, ובין העצמי שמתנהג אותנו כלפי חוץ. בשלב השני, הניתוק יתפשט גם למרחב שבנינו ובין האחר - בן הזוג, הילד, החותנת, מאמן הכושר האישי וכד'.

צמצום הספונטאניות ביחסים יוצרת קיבעון ומונע את התפתחותם. היחסים הופכים להיות פורמאליים, של תפקידים ומטלות מוגדרים, נכנסת בהם סטנדרטיזציה, והם נחווים כמרוקני חיות (להרחבת חשיבותה של הספונטאניות ביחסים).

השימוש באחר - לא מודע

למערכת הזוגית שהוקמה על בסיס לא מודע ובשלבי התפתחות מוקדמים של הנפש, מתווספים בהמשך ברוב המקרים גם ילדים. כשילדים 'מגיעים לעולם' להורים שעדיין משלימים את חסכיהם הנפשיים בתוך דינאמיקות עם אחרים סביבם, הם נתקלים בהורים שלא פנויים באמת עבורם. מדוע? כי הורים כאלו, עושים קודם כל לאיזון צרכיהם הנפשיים, ובחיפוש אחר דמות מתאימה, הם מוצאים מרחב נוח ומאפשר מול ילדיהם שלהם. למה? כי ילדים קטנים תמיד זמינים, תמיד יקשיבו לנו, יעריכו אותנו, יהיו מכבדים ויראים מספיק, תלויים בנו ומתוך תלות זו, יפתחו בחושיהם הערים רגישות מתאימה כדי להתאים עצמם למה שעושה טוב להורה בו הם תלוים. בחכמת השרידות שבה ניחנו, גם יטיבו מכל אדם אחר, לספק את הסחורה ובזמן.

מה חסר לך כדי להיות מאושר?

לצרכים הבסיסיים שלנו, בשייכות, באהבה, בהכלה, או בניסוחים אחרים, הצורך להיות מספר 1 עבור מישהו, לזכות בהכרה, להיות חשוב, מוערך, הצורך שיקשיבו לי, שיעשו כרצוני, שיקבלו את דעתי... לכל הצרכים האלו יש מכנה משותף והוא: הצורך לקבל אישור לקיומי. להלן: "להיות מאושר". דרכים רבות ומגוונות לכך: זו הצועקת על ילדה בקול ברחוב, הדורשת מהילד ציות, שיתנהג בהתאם לתפקיד ששמה עליו "להיות חלון הראווה שלה", דרך אחרת תהיה לגרום לאחרים בדרכים שונות למבטי קנאה, לשמלה חדשה, תכשיט או מכונית יקרה שנרכוש. הצורך לחזק את העצמי הפנימי נוכח בכל פעולה שאדם מבצע, שבאה מתוך המוטיבציה לגרום לאחר לציית לי (במודע או שלא), להסכים איתי: לומר לי "את/ה צודק/ת", או "גם אני רוצה כמו שלך". כל כך הרבה גברים מרגישים שבת - זוגם רוצה לשמוע "את צודקת" בכל ויכוח ועניין.. הם מזהים את הצורך הלא מודע באישור, אך לא תמיד יודעים מה לעשות איתו. הם מרגישים את השימוש בהם אך לא יודעים כיצד לחולל שינוי באופן אפקטיבי. הם בעיקר כבולים בתוך חוזה פסיכולוגי לא מודע, בו בת הזוג דורשת מהם להיות המאשר. אנשים שיודעים כיצד לחזק את העצמי הפנימי שלהם בעצמם, לא מחלישים את בן - זוגם, לא מאלצים אותו לשחק בתפקיד כרצונם. יחסים נטולי השתמשות מסוג זה הם יחסים של חופש, יחסים מכבדים ולמעשה מתקייימים בין שני בוגרים המפותחים נפשית בלבד.

נדגים השתמשות רגשית ביחסים דרך שתי דוגמאות של יחסי הורים וילדים:

דוגמה: האב הטייס

אב זה קודם כל חווה עצמו כמוצלח ביותר ומנחיל לכל יקיריו ביהירות את הערכים הנכונים לטעמו. הוא תמיד צודק תמיד יודע, וכל מה ששונה ממנו מבוטל וזוכה ליחס מזלזל. נשמע ממנו על בסיס קבוע אמירות לועגות לקבוצות או מעמדות באוכלוסיה, וביטויי גאווה והערכה לדברים הספציפיים ה'נכונים' המגדירים את זהותו. עם כל זה שהוא מצליח, מרוויח יפה, הקים חברה או משמש כמנכ"ל. קרה שבנו הודח מקורס טייס שהיה היעד לשמו הגיע לצבא. הדחתו גררה מסכת שלימה של מצבים שבסופו של דבר השאירו את הבן במצב דיכאוני קשה שכלל הסתגרות ממושכת בחדרו - המנעות ממגע עם כל אדם. סביר כי התקשורת שמייצר האב כוללת נוקשות, ומעמידה ציפיות גבוהות ביותר מכל בן משפחה, תקשורת שיש בה מסרים חדים וחד משמעיים לגבי מה טוב ומה פשוט לא מקובל. 'איך כל זה משפיע על נפש הילד', נשאיר להבנתכם.

דוגמה: האם המסורה

בכל רגע מזמנה עסוקה אם זו, בדאגה מסורה לילדיה, משתדלת כל השתדלות אפשרית למען הצלחתם ואושרם. מכינה להם אוכל שהם אוהבים בכל הזדמנות, חושבת על מה הם עושים, מתקשרת רק כדי לשמוע את קולם ואומרת: "אני מקווה שאני לא מפריעה". עד כמה אם זו, יכולה לעמוד איתן ולאפשר לילד שלא לגור בארץ, שלא לקבל ממנה את מתנותיה, שלא להיות בקשר הדוק איתה? עד כמה אם זו, יכולה לשרוד את הפער בין העולם מלא המשמעות שחוותה כל עוד ילדה איפשר לה להשתמש בו לצורך זה, ובין העולם הריק וחסר החיות שיוותר לאחר לכתו. בלי לפתח מודעות לצרכיה, סביר שתגייס אמצעים כמו תמונות שישלחו מדי פעם מרחוק אותם תתלה על המקרר, וסיפורים שתוכל לספר בכל הזדמנות לכל מכר, אודות הבן המרוחק, על הצלחתו שם, על חייו הטובים וכד' ובכך לזכות בשימור המצב הקיים - לפיו משמעות קיומה ניזונה מחייו של בנה.