מדרש סיפורי לבראשית לח.
<><><>
יהודה
<><><>
"אני אשם.
כעת אני משלם את המחיר.
אני משלם???
אמנם נותרתי לבד עם בני הקטן שֵׁלָה.
אבל הם: שני בני עֵר, ואוֹנָן כבר אינם בין החיים.
וגם רעייתי, שכה אהבתי, בַּת שׁוּעַ, גם היא כבר בארץ הנצח.
אני כמעט לבד בעולם.
ואני אשם.
אמנם, הצעתי להציל את יוסף אחי ממוות, בבור אליו הוא הושלך, ולמכור אותו לַיִּשְׁמְעֵאלִים. האחים קיבלו את הצעתי ומכרנו את יוסף.
אבל, למה לא התערבתי מייד בתחילה, כאשר יוסף הגיע?
אני לא שוכח, רק בזכות ראובן לא פגענו ביוסף, בתחילה.
והחמור יותר, כשחזרנו הביתה והאחרים שקרו ועוררו באבא היקר את הדעה ש"חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף", אני לא פציתי פה, ובכך לא מנעתי מאבא את האבל הרב על יוסף.
איני מסתיר, איני מאושר מהתנהגותי כלפי יוסף. להיפך, התנהגתי כפחדן, מוג לב.
וזה העונש הנורא שקיבלתי.
אוי, אילו יכולתי להחזיר את האירועים לאחור.
לא אי - אפשר. בני ורעייתי שלמו את המחיר.
ואנא אני בא בעולם?
האם אוכל לכפר על התנהגותי זו?
אני זוכר, לאחר היעלמות יוסף אחי, יצאתי להירגע אצל חברי חִירָה, אִישׁ עֲדֻלָּמִי.
שם ראיתי אותה לראשונה, וממש התאהבתי בה, באותה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ.
הייתי תמים, חשבתי שאלהים סלח לי על התנהגותי.
נשאתי אותה לאישה, והיא ילדה לי בשמחה שלושה בנים.
באמת חשבתי שנפתחה בפני דרך חדשה.
ואז באו האסונות, זה אחרי זה.
אני אשם, עדיין לא כיפרתי על חטאי.
וגם תמר די מסכנה, אמנם הבטחתי לה את שֵׁלָה: "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי". התכוונתי להשיא את שֵׁלָה עם תָמָר.
ממש לא! פחדתי ממנה "פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו".
שוב, התנהגתי באופן לא ראוי. שיקרתי לכלתי הפגועה.
אוי תָמָר, תָמָר איך אוכל לפצות אותך, האם תסלחי לי? "
<><><>
תמר
<><><>
"איזה גורל יש לי?
במה חטאתי? במה נהגתי שלא כשורה?
בסך הכל רציתי להקים משפחה, כמו כל אישה הגונה.
חברותי קנאו בי, נשאתי לבנו של יהודה, אחד האחים החשובים במשפחת יעקב.
קנאו.
קנאה היא תמיד יחס מגונה!
והתוצאה? ממש עגומה.
האיש הראשון שלי, עֵר, מת, וגם השני, אוֹנָן, נלקח על ידי האלוהים של העברים.
איני מבינה למה, אבל זה עצוב.
הם היו אנשים די טובים, ולא הזיקו לאיש.
אבל מה אני מבינה.
יהודה, האבא של עֵר ואוֹנָן הבטיח להשיא אותי לבן השלישי שלו, שֵׁלָה.
זה בגלל המנהג החיובי הזה שיש לעברים, שאם איש נשוי מת ללא בנים הרי אחיו צריך לשאת את האלמנה.
נו, כך נהג אוֹנָן, אבל גם הוא, כמה עצוב, נלקח על די האלוהים.
וכעת יהודה הבטיח, אבל יש לי תחושה שיהודה לא התכוון לממש את הבטחתו.
אחרת, למה הוא שילח אותי לבית הורי: "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ" (בראשית לח, יא)?
מה, לא יכולתי להישאר בחווה של יהודה?
הרי עזרתי הרבה בארגון הבית, וגם לחמות הנפלאה שלי, בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ.
היא ממש אישה נפלאה.
טוב, מה אני יודעת.
אני קטנה מידי, מכדי להבין דרכי אלוהים ואדם.
אחכה, נראה מה יקרה. "
<><><>
"וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה. וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ".
<><><>
תמר
<><><>
"אני לא מאמינה!
מרחוק אני רואה את יהודה, ולידו גם בנו השלישי שֵׁלָה.
נראה בחור לעניין.
אבל, יהודה אינו מודיע לנו שהוא ישיא אותי לשֵׁלָה.
תחושה של אישה היא ממש נבואה.
חששתי שיהודה אינו מתכוון להשיא אותי לשֵׁלָה, ואני רואה שלחשש שלי היה בסיס.
איזו אכזבה קשה.
זהו, אין לי עתיד.
אין לי עתיד?
לא!
לא, אני לא אוותר כל כך בקלות.
איך אני יכולה לעורר את יהודה לחשוב עלי?
רגע, לאט - לאט.
לא להיחפז. אני צריכה קודם - כל להירגע.
איני יודעת.
אני צריכה למצוא את הדרך הטובה והיעילה ביותר לשכנע את יהודה לממש את הבטחתו.
לחשוב, לתכנן לאט - לאט.
לא.
כן.
איזה מחשבות רצות לי בראש, אני ממש מסמיקה.
כנראה, יש רק דרך אחת טובה לשכנע איש, לעורר אותו לחשוב על אישה.
רק דרך אחת!
אני מוכרחה לנסות, הכל או שום דבר, הצלחה או אבדן מוחלט.
זה נורא, אני פוחדת.
לא, אין לי דרך אחרת.
אם אשאר בפחד לא יקרה דבר.
החלטתי, אין דרך נסיגה, אוי אלוהים, עזור לי... "
<><><>
"וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה".
<><><>
תמר
<><><>
"יהודה בדרך. הוא צועד לבד. הוא עם עצמו, נראה מהורהר.
אלוהים, יהודה מתקרב אלי.
הוא מסתכל, סביב - סביב.
לא, אין נפש חיה בסביבה.
שקט.
הוא נראה מתלבט.
שוב הוא נושא עיניו סביב - סביב.
שקט.
הוא ממש מתקרב, בלחישה הוא פונה אלי: "הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ".
איזה סגנון, איזו פניה, אני יושבת בלי תנועה, כמעט מתפוצצת.
מה אני אגיד לו?
טוב, אין ברירה, צריך להמשיך לשחק את התפקיד: "מַה תִּתֶּן לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי? "
לא עלה במוחי רעיון טוב יותר, איזה מתח!
ואז, עדיין בשקט הוא לוחש, קצת יותר קרוב לאוזני השמאלית הגלויה מחוץ לצעיף: "אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן".
ככה, אתה יהודה הגדול רוצה להתחמק, אני יכולה לחפש אותך אחר כך.
לא תתחמק.
אני מרגישה שאתה גולש אט - אט לידי.
אני ממשיכה במשחק המסוכן: "אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ".
חד וחלק, אני לא אתן לברוח!
ויהודה חמי, כנראה לא מבין את התרגיל, הוא שואל: "מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ? "
אלוהים, זה מתקדם טוב. רגע לחשוב מהר, רגע, רגע.
אני משהה את תשובתי, המתח עולה על פניו.
זהו, מצאתי: "חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ".
יהודה נראה מתלבט, מסתכל סביב...
"וַיִּתֶּן לָּהּ"
זהו, יהודה, לא תוכל להתחמק שוב!
עלי האלה, ליד המעיין הזורם בנחת, וודאי חייכו למראה הפעילות שהם ראו, על העשב.
הוא ניסה לנשק אותי, אבל את הצעיף מפני לא הסרתי, עדיין לא הגיע הזמן.
אבל, אני מוכרחה להודות, היה לי טוב.
יהודה, אני מסמיקה, אתה גבר ממש!
אוי!
אלוהים, השלב הראשון הצליח.
תודה.
<><><>
יהודה
<><><>
שוב אני מסתבך.
מה גרר אותי לאישה הזרה ההיא? לא אדע.
אבל, לתת לאישה זרה באמצע הדרך, את כל אמצעי הזהות שלי, חותם, פתיל ומטה, זה באמת מוגזם.
לא, לא שלא נהניתי, אפילו מאוד.
אבל, על פניו של חברי חִירָה, אִישׁ עֲדֻלָּמִי ראיתי חיוך מסתורי של הבנה.
לא, שאלתי.
בידו הפקדתי את גדי העזים שהבטחתי לאישה הזרה: "וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה" (בראשית לח, כ).
הוא חזר וסיפר לי, תוך כדי חיוך שובב בעיניו: "לֹא מְצָאתִיהָ. וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה" (בראשית לח, כב).
זהו הסתבכתי, הכל בגלל היצר.
כעת אין ברירה, צריך להבליג: "תִּקַּח לָהּ! פֶּן נִהְיֶה לָבוּז! הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ" (בראשית לח, כג).
<><><>
תמר
<><><>
"איזו מהומה, איזו התרגשות.
בכפר שלנו מחפשים קְדֵשָׁה, שיחפשו!
אותי הם לא ימצאו.
והבטן מתחילה לתפוח.
אני בהריון, אני נושאת את זרעו של יהודה.
החרדה והשמחה מעורבבים זה בזה.
אבל, אז העיניים הצורבות סביב והלשונות הרעות רוחשות: "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים" (בראשית לח, כד)
אוי בני אדם, מה אתם ממהרים לשפוט???
ויהודה, לא היה טוב מהם, ללא בדיקה, ללא חקירה הוא פוסק: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף"!!!
האם אתה יודע יהודה מה אתה רוצה לשרוף???
לא, זה לא יקרה!
בידי ההוכחה לחפותי המלאה.
אבל אני לא אבייש את יהודה, אשלח לו זאת אישית עם שאלה...
"הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה".
כעת המבחן האמיתי שלו.
<><><>
יהודה
<><><>
תמר זונה?
לא ייתכן, אבל אם כולם אומרים היא צריכה לשאת בעונש.
רגע, מה זה חברי חִירָה, אִישׁ עֲדֻלָּמִי, מגיע אלי מתנשף, מזיע כולו מן המאמץ.
הוא מעביר הודעה, אבל אני שומע רק שתי מלים: "הַכֶּר נָא".
זאת אמרנו לאבינו יעקב כאשר הבאנו את כתונת הפסים מגואלת בדם.
המעגל נסגר.
אני מקבל מה שאני ראוי לו!
לא, היא לא זונה, תמר היא אישה מופלאה!
נותר לי להודות, בפה מלא, ולומר רק זאת:
"צָדְקָה מִמֶּנִּי"!!!
<><><>
נולדו שני בנים שמרמזים על אור, על תיקון: פָּרֶץ זָרַח.
יהודה ותמר הכירו וגילו זה את זו בעומק נפשותיהם. הם חיו בכבוד הדדי, בהערכה כנה ובאהבה אמיתית.
יוזמה, אמונה, ואומץ להודות במשגה, זה כל הסיפור.
בראשית פרק לח
ו
(א) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה:
<><><>
יהודה
<><><>
"אני אשם.
כעת אני משלם את המחיר.
אני משלם???
אמנם נותרתי לבד עם בני הקטן שֵׁלָה.
אבל הם: שני בני עֵר, ואוֹנָן כבר אינם בין החיים.
וגם רעייתי, שכה אהבתי, בַּת שׁוּעַ, גם היא כבר בארץ הנצח.
אני כמעט לבד בעולם.
ואני אשם.
אמנם, הצעתי להציל את יוסף אחי ממוות, בבור אליו הוא הושלך, ולמכור אותו לַיִּשְׁמְעֵאלִים. האחים קיבלו את הצעתי ומכרנו את יוסף.
אבל, למה לא התערבתי מייד בתחילה, כאשר יוסף הגיע?
אני לא שוכח, רק בזכות ראובן לא פגענו ביוסף, בתחילה.
והחמור יותר, כשחזרנו הביתה והאחרים שקרו ועוררו באבא היקר את הדעה ש"חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף", אני לא פציתי פה, ובכך לא מנעתי מאבא את האבל הרב על יוסף.
איני מסתיר, איני מאושר מהתנהגותי כלפי יוסף. להיפך, התנהגתי כפחדן, מוג לב.
וזה העונש הנורא שקיבלתי.
אוי, אילו יכולתי להחזיר את האירועים לאחור.
לא אי - אפשר. בני ורעייתי שלמו את המחיר.
ואנא אני בא בעולם?
האם אוכל לכפר על התנהגותי זו?
אני זוכר, לאחר היעלמות יוסף אחי, יצאתי להירגע אצל חברי חִירָה, אִישׁ עֲדֻלָּמִי.
שם ראיתי אותה לראשונה, וממש התאהבתי בה, באותה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ.
הייתי תמים, חשבתי שאלהים סלח לי על התנהגותי.
נשאתי אותה לאישה, והיא ילדה לי בשמחה שלושה בנים.
באמת חשבתי שנפתחה בפני דרך חדשה.
ואז באו האסונות, זה אחרי זה.
אני אשם, עדיין לא כיפרתי על חטאי.
וגם תמר די מסכנה, אמנם הבטחתי לה את שֵׁלָה: "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי". התכוונתי להשיא את שֵׁלָה עם תָמָר.
ממש לא! פחדתי ממנה "פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו".
שוב, התנהגתי באופן לא ראוי. שיקרתי לכלתי הפגועה.
אוי תָמָר, תָמָר איך אוכל לפצות אותך, האם תסלחי לי? "
<><><>
תמר
<><><>
"איזה גורל יש לי?
במה חטאתי? במה נהגתי שלא כשורה?
בסך הכל רציתי להקים משפחה, כמו כל אישה הגונה.
חברותי קנאו בי, נשאתי לבנו של יהודה, אחד האחים החשובים במשפחת יעקב.
קנאו.
קנאה היא תמיד יחס מגונה!
והתוצאה? ממש עגומה.
האיש הראשון שלי, עֵר, מת, וגם השני, אוֹנָן, נלקח על ידי האלוהים של העברים.
איני מבינה למה, אבל זה עצוב.
הם היו אנשים די טובים, ולא הזיקו לאיש.
אבל מה אני מבינה.
יהודה, האבא של עֵר ואוֹנָן הבטיח להשיא אותי לבן השלישי שלו, שֵׁלָה.
זה בגלל המנהג החיובי הזה שיש לעברים, שאם איש נשוי מת ללא בנים הרי אחיו צריך לשאת את האלמנה.
נו, כך נהג אוֹנָן, אבל גם הוא, כמה עצוב, נלקח על די האלוהים.
וכעת יהודה הבטיח, אבל יש לי תחושה שיהודה לא התכוון לממש את הבטחתו.
אחרת, למה הוא שילח אותי לבית הורי: "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ" (בראשית לח, יא)?
מה, לא יכולתי להישאר בחווה של יהודה?
הרי עזרתי הרבה בארגון הבית, וגם לחמות הנפלאה שלי, בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ.
היא ממש אישה נפלאה.
טוב, מה אני יודעת.
אני קטנה מידי, מכדי להבין דרכי אלוהים ואדם.
אחכה, נראה מה יקרה. "
<><><>
"וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה. וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ".
<><><>
תמר
<><><>
"אני לא מאמינה!
מרחוק אני רואה את יהודה, ולידו גם בנו השלישי שֵׁלָה.
נראה בחור לעניין.
אבל, יהודה אינו מודיע לנו שהוא ישיא אותי לשֵׁלָה.
תחושה של אישה היא ממש נבואה.
חששתי שיהודה אינו מתכוון להשיא אותי לשֵׁלָה, ואני רואה שלחשש שלי היה בסיס.
איזו אכזבה קשה.
זהו, אין לי עתיד.
אין לי עתיד?
לא!
לא, אני לא אוותר כל כך בקלות.
איך אני יכולה לעורר את יהודה לחשוב עלי?
רגע, לאט - לאט.
לא להיחפז. אני צריכה קודם - כל להירגע.
איני יודעת.
אני צריכה למצוא את הדרך הטובה והיעילה ביותר לשכנע את יהודה לממש את הבטחתו.
לחשוב, לתכנן לאט - לאט.
לא.
כן.
איזה מחשבות רצות לי בראש, אני ממש מסמיקה.
כנראה, יש רק דרך אחת טובה לשכנע איש, לעורר אותו לחשוב על אישה.
רק דרך אחת!
אני מוכרחה לנסות, הכל או שום דבר, הצלחה או אבדן מוחלט.
זה נורא, אני פוחדת.
לא, אין לי דרך אחרת.
אם אשאר בפחד לא יקרה דבר.
החלטתי, אין דרך נסיגה, אוי אלוהים, עזור לי... "
<><><>
"וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה".
<><><>
תמר
<><><>
"יהודה בדרך. הוא צועד לבד. הוא עם עצמו, נראה מהורהר.
אלוהים, יהודה מתקרב אלי.
הוא מסתכל, סביב - סביב.
לא, אין נפש חיה בסביבה.
שקט.
הוא נראה מתלבט.
שוב הוא נושא עיניו סביב - סביב.
שקט.
הוא ממש מתקרב, בלחישה הוא פונה אלי: "הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ".
איזה סגנון, איזו פניה, אני יושבת בלי תנועה, כמעט מתפוצצת.
מה אני אגיד לו?
טוב, אין ברירה, צריך להמשיך לשחק את התפקיד: "מַה תִּתֶּן לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי? "
לא עלה במוחי רעיון טוב יותר, איזה מתח!
ואז, עדיין בשקט הוא לוחש, קצת יותר קרוב לאוזני השמאלית הגלויה מחוץ לצעיף: "אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן".
ככה, אתה יהודה הגדול רוצה להתחמק, אני יכולה לחפש אותך אחר כך.
לא תתחמק.
אני מרגישה שאתה גולש אט - אט לידי.
אני ממשיכה במשחק המסוכן: "אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ".
חד וחלק, אני לא אתן לברוח!
ויהודה חמי, כנראה לא מבין את התרגיל, הוא שואל: "מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ? "
אלוהים, זה מתקדם טוב. רגע לחשוב מהר, רגע, רגע.
אני משהה את תשובתי, המתח עולה על פניו.
זהו, מצאתי: "חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ".
יהודה נראה מתלבט, מסתכל סביב...
"וַיִּתֶּן לָּהּ"
זהו, יהודה, לא תוכל להתחמק שוב!
עלי האלה, ליד המעיין הזורם בנחת, וודאי חייכו למראה הפעילות שהם ראו, על העשב.
הוא ניסה לנשק אותי, אבל את הצעיף מפני לא הסרתי, עדיין לא הגיע הזמן.
אבל, אני מוכרחה להודות, היה לי טוב.
יהודה, אני מסמיקה, אתה גבר ממש!
אוי!
אלוהים, השלב הראשון הצליח.
תודה.
<><><>
יהודה
<><><>
שוב אני מסתבך.
מה גרר אותי לאישה הזרה ההיא? לא אדע.
אבל, לתת לאישה זרה באמצע הדרך, את כל אמצעי הזהות שלי, חותם, פתיל ומטה, זה באמת מוגזם.
לא, לא שלא נהניתי, אפילו מאוד.
אבל, על פניו של חברי חִירָה, אִישׁ עֲדֻלָּמִי ראיתי חיוך מסתורי של הבנה.
לא, שאלתי.
בידו הפקדתי את גדי העזים שהבטחתי לאישה הזרה: "וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה" (בראשית לח, כ).
הוא חזר וסיפר לי, תוך כדי חיוך שובב בעיניו: "לֹא מְצָאתִיהָ. וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה" (בראשית לח, כב).
זהו הסתבכתי, הכל בגלל היצר.
כעת אין ברירה, צריך להבליג: "תִּקַּח לָהּ! פֶּן נִהְיֶה לָבוּז! הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ" (בראשית לח, כג).
<><><>
תמר
<><><>
"איזו מהומה, איזו התרגשות.
בכפר שלנו מחפשים קְדֵשָׁה, שיחפשו!
אותי הם לא ימצאו.
והבטן מתחילה לתפוח.
אני בהריון, אני נושאת את זרעו של יהודה.
החרדה והשמחה מעורבבים זה בזה.
אבל, אז העיניים הצורבות סביב והלשונות הרעות רוחשות: "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים" (בראשית לח, כד)
אוי בני אדם, מה אתם ממהרים לשפוט???
ויהודה, לא היה טוב מהם, ללא בדיקה, ללא חקירה הוא פוסק: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף"!!!
האם אתה יודע יהודה מה אתה רוצה לשרוף???
לא, זה לא יקרה!
בידי ההוכחה לחפותי המלאה.
אבל אני לא אבייש את יהודה, אשלח לו זאת אישית עם שאלה...
"הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה".
כעת המבחן האמיתי שלו.
<><><>
יהודה
<><><>
תמר זונה?
לא ייתכן, אבל אם כולם אומרים היא צריכה לשאת בעונש.
רגע, מה זה חברי חִירָה, אִישׁ עֲדֻלָּמִי, מגיע אלי מתנשף, מזיע כולו מן המאמץ.
הוא מעביר הודעה, אבל אני שומע רק שתי מלים: "הַכֶּר נָא".
זאת אמרנו לאבינו יעקב כאשר הבאנו את כתונת הפסים מגואלת בדם.
המעגל נסגר.
אני מקבל מה שאני ראוי לו!
לא, היא לא זונה, תמר היא אישה מופלאה!
נותר לי להודות, בפה מלא, ולומר רק זאת:
"צָדְקָה מִמֶּנִּי"!!!
<><><>
נולדו שני בנים שמרמזים על אור, על תיקון: פָּרֶץ זָרַח.
יהודה ותמר הכירו וגילו זה את זו בעומק נפשותיהם. הם חיו בכבוד הדדי, בהערכה כנה ובאהבה אמיתית.
יוזמה, אמונה, ואומץ להודות במשגה, זה כל הסיפור.
בראשית פרק לח
ו
(א) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה:
050-3331-331